האמת, ממש לא חשבתי שאכתוב על זה, אבל בימים האחרונים אני מרגישה כמו האמא הכי לא מקובלת בשכבה; החברות לועגות לי, הקולגות שולחות מבטים מלאי חלחלה, אפילו בתי בת השנה עשתה לי פרצופים. מאמא מסורה וקולית הפכתי לאחת האמהות הדוחות אם לא ה...
ומה בסך הכל עשיתי שזכיתי בעליהום הנשי? לא, לא שלחתי את בתי לגן מגרדת בראש מלא כינים. גם לא ניקיתי לה את האף המנוזל עם השרוולים של החולצה, או הכנתי לה פשטידה מגבינות שפג תוקפן.
בסך הכל האכלתי תינוקת לא שלי. מהציצי שלי. ביג פאקינג דיל. אם סלמה הייק שלפה את השד שלה בערבות אפריקה כדי להניק תינוק שלא יצא מרחמה, אז גם אני יכולה!
הבנתי: הילדה רוצה ציצי
זה התחיל בטלפון בהול מאחותי. "את חייבת לעשות לי טובה ולשמור שעה על אלונה", התחננה. עוד לא הספקתי לחשוב איך אתפעל שני תינוקות - בת חודש (של אחותי) ואת שלי, והילדה כבר הייתה אצלי בסלון ספונה בסל קל כשהיא נראית ישנה.
"אל תדאגי", מיהרה האחות לעודד, "אם היא כבר נרדמה, היא בטוח תישן עד שאחזור", והתפיידה לסידוריה.
כעבור חמש דקות - צווחות. אלונה התעוררה. הרמתי אותה, נדנדתי, עשיתי קולות מצחיקים, הצעתי לה בקבוק, עשיתי קולות של ים, שוב נדנדתי – שום דבר לא כיבה את היצור הרועש הזה.
מה עושים? התיישבתי על הספה ואז הבנתי: הילדה רוצה את מה שהיא רגילה לקבל.
אז הנקתי אותה. עכשיו שקט. וכמה טוב. אני מודה שזה היה קצת מוזר בהתחלה: האפונה הקטנה, התנוחה המערסלת, ריח של תינוק אחר, והמבט התוהה של הקטנה שלי: "מי החצוף שאוכל לי את ארוחת העשר?".
אבל מהר מאוד התחושה המוזרה חלפה, בתי חזרה להתעסק בגרם המדרגות שזה עתה גילתה ורק השקט נשאר, תודה לאל.
"גועל נפש"? אתם בעצמכם
"זה מגעיל ברמות", "לא מאמינה לך", "את לא נורמלית", "גועל נפש", "איכס", "אל תספרי לי יותר", ו"בא לי להקיא", היו רק חלק מהתגובות שזכיתי לקבל מנקבות שונות, חלקן אמהות מניקות בעצמן.
התגובות הותירו אותי די המומה. לא שחשבתי להפוך עכשיו לאמא מינקת על בסיס ציץ פנוי וילד רעב, אבל האירוע החד פעמי הזה, בהחלט נראה לי טבעי ואפילו קצת משעשע.
האבסורד הוא שדווקא בחברה שמרנית, המעשה היה מתקבל בהבנה ובברכה. לעומת זאת, בסביבה הטבעית שלי, בה נשים מחשיבות עצמן פתוחות וליברליות, הנקה של ילד אחר נתפסת דוחה ומאוד מרתיעה.
למה? כי ציצים הם קודם כל איבר פרטי ואישי. כי הם שייכים רק לך, לחזיות שלך, לבן זוגך ולילדייך. אז שצאצא של מישהו אחר ינשנש אותם? אין סיכוי.
אבל לכל הנשים שבזו לי אני רוצה לומר: הרבה לפני האבקות ותחליפי החלב, לציצקלכים שלכן היו עוד תפקידים בחיים. העיקרי שבהם היה הזנה, ובמשך שנים - בחברה השבטית והמקבלת שהייתה כאן פעם - הנקת תינוקות זרים הייתה פעולה רגילה ויומיומית.
והיום? זוהי כנראה נחלתן של יחידות סגולה, אלה שזכות גדולה נפלה בחלקן. כי רק אישה שמניקה את התינוק שלה מכל הלב, מתוך אהבה טהורה ליצור חסר ישע ונכונות אמיתית למלא את כל צרכיו – יכולה להרגיש כמה זה טבעי והגיוני לעשות את אותו הדבר גם עבור תינוק אחר.