זו הייתה אמורה להיות כתבה מצחיקה. כששאלתי את הנשים ב"מאמאזון" אילו משפטים מוזרים הן שמעו על הנקה, תכננתי לאסוף את המשפטים הכי משונים, ולהכין אייטם מגניב לכבוד שבוע ההנקה. אבל ככל שהתגובות התאספו, החיוך שלי נעשה קטן יותר. עוד משפט מעליב, ועוד הערה מחלישה, עוד אמא טרייה שנלחמת, לא רק על ההזנה של התינוק שלה, אלא גם מול סביבה שתוקפת ומשפילה אותה.
בדידותה של מניקה
כמעט 200 תגובות אחר כך, החיוך התחלף בדמעות. גם עם ותק של שנתיים וארבעה חודשים כמניקה, תחושת ההשפלה, החרדה וחוסר האונים של הימים הראשונים צפים ועולים. אם את מתעקשת להניק את משוגעת, שאולי גם מרעיבה את התינוק, ומה אכפת לך לתת לו בקבוק אחד? אף אחד עוד לא מת מזה. אז מה אם יש תינוקות שגם בקבוק אחד יכול לעלות לאמא שלהם בשבועות של שיקום ההנקה.
אם את לא רוצה להניק, את אגואיסטית, שחושבת רק על עצמה. לעולם לא אישה עם בעיה בריאותית, טראומה מהעבר או סתם בחירה חופשית. מחקרים, סיפורים אישיים, מיתוסים ואמונות עממיות משמשים בערבובייה, לכל אחד יש מה להגיד על האינטימיות המקודשת הזו בינך לבין התינוק שלך, ובתווך את. לבד. בדידותה של המניקה.
אני לא כותבת כמניקה למרחקים ארוכים – תת-ז'אנר נרדף במיוחד, מוקצה כמעט, שמונה בעיקר נשים ש"לא מסוגלות לתת לילד עצמאות". אני כותבת כאישה. רוב רובן של הנשים ששיתפו אותי במשפטים האיומים ששמעו לא שמעו אותם אחרי שנים של הנקה, אלא לפעמים אפילו כמה שעות אחרי הלידה.
הכל חשוף
כשאת נולדת אישה, את נולדת לחיים של ביקורת, האשמות ומבטים. המראה שלך, האמהות שלך, הדרך שבה את מזינה את ילדייך. הכל חשוף, הכל שפיט. ולמעט יהלומים יחידים, נוצצים, שמצליחים להתעלם מהביקורת, רובנו נידונות לקדנציית הנקה – ובעיקר הראשונה שבהן - של אשמה וספקות.
הביקורת באה מכולם. נשים שהניקו בהצלחה יגרמו לכן להרגיש שלא הנקתן מספיק. נשים שלא הניקו יפתרו את רגשות האשם שלהן בהערות ארסיות על חשבונכן. גברים ייכנסו לפעמים לשדה המוקשים מבלי דעת. אבל כשכל אחד מהאנשים האלה ימשיך הלאה, המשפטים האלו יישארו צרובים אצלך.
הטעם המריר שלהם יימהל בחלב שלך. חוסר הביטחון שהם נטעו בך ילבלב ויהפוך ליער עבות. דקירה אחרי דקירה, מכה אחרי מכה, יישחק הביטחון העצמי שלך. לאט לאט, תתחילי גם את לשמוע בכל בכי של התינוק את הצלילים: "הוא-רעב, הוא-רעב, את-אמא-לא-טובה".
והצביעות, הו, הצביעות. מצד אחד, חובה קדושה היא ההנקה. מצד שני, בבית החולים את לבד בלילה, וגם אם בכוחות עליונים תצליחי לקום מהמיטה ולהניק, לא תמיד יהיה מי שיעזור לך אם לא תצליחי לחבר את התינוק לשד. גם היום, כמעט שנתיים וחצי אחרי, אני זוכרת את דפיקות הלב שלי, את הצעידה בחושך לחפש אחות שתעזור לי להניק, ואת הבכי של הבן שלי, שהדהד במסדרון, משמיע לכולם את חרפתי. לא יודעת להניק.
אטימות ובורות ללא כל אחיזה במציאות
מצד אחד, אוי לאמא שלא מנסה אפילו. מצד שני, אין מניקה שלא שמעה משפטים מצמיתים, שגרמו לחלב שלה לקפוא. החלב שלך לא מספיק לו. הוא בוכה כי הוא רעב. אולי החלב שלך לא מספיק מזין. את סתם מתעקשת, הוא רעב, תני לו בקבוק. למה את בוכה? אם את בוכה, החלב שלך פחות טעים. את רואה, הוא חולה. ההנקה הזו לא שווה כלום.
האטימות, הבורות, השבי באמונות שאין להן ולו בדל של אחיזה במציאות. כולם נושבים עלייך, מרימים מעלייך גלים גבוהים. אם את קוראת את הטור הזה עם תינוק מחובר אלייך, וגם אם סיימת להניק לפני שנים. אם בחרת לא להניק, ואם את מניקה בביטחון ובגאווה את ילדך העשירי: את בסדר. ותפקידך, כאישה, לחזק נשים אחרות. לתת להן את הכוח לעמוד מול שטף הבוז, ההערות והמבטים, ולהגיד: תקפצו לי. אני מניקה. תינוק בן שעה או ילד בן שלוש, הנקה מלאה מסביב לשעון או כמה שלוקים סמליים לפני השינה. אני מניקה, ואני לא לבד.