תמיד רציתי לגור בניו-יורק. הייתי דיילת פעם, ותמיד אמרתי לבעלי שאם אי פעם יציעו לו רילוקיישן לניו-יורק הוא לא צריך לשאול אותי, רק להודיע לי מתי להתחיל לארוז. זמן קצר אחרי שהתחתנו הוא קיבל את הצעת העבודה המיוחלת, נסענו – וגרנו שם שבע שנים.
במהלך השהות שם ניסינו להיכנס להריון באופן טבעי, וכשלא הצלחנו התחלנו בטיפולי פוריות. כשסוף סוף הצלחנו להרות, קיבלנו את הבשורה: לא רק שאני הולכת ללדת בארה"ב - אני עומדת ללדת תאומים.
הלידה מתקיימת בבית החולים בו עובד רופא ההריון
למרות שהריון תאומים נחשב מסובך יותר, לא השתגעתי עם הבדיקות. האמריקאיות עושות משמעותית פחות בדיקות מהישראליות, ואני עשיתי כמוהן, לא נסעתי ארצה להשלים בדיקות. עם זאת, כל בדיקה שהיא בגדר רשות בארה"ב, כמו מי שפיר, עשיתי, כדי להיות שקטה.
בארץ יש יותר תחושה של שוק חופשי בענייני ההריון, מתייחסים לאישה ההרה כמו צרכנית. יש ממש מיתוג של רופאים ושירותים רפואיים, שכסף יקנה לך שקט נפשי, במחירים אסטרונומיים – בזמן שבישראל יש בכלל ביטוח רפואי חינם, שלא כמו בארה"ב. בארה"ב אין את תחושת המסחור הזו, אין השוואה בין רופאים ולחץ חברתי ללכת לרופאים פרטיים יוקרתיים.
בארה"ב עושים את כל הבדיקות אצל אותו רופא - לא כמו כאן שיש רופא מעקב, רופא לסקירה ראשונה, רופא למי שפיר ועוד: הרופא שלך בתקופת ההריון הוא גם הרופא שמיילד אותך בסופו של דבר.
הרופא שלנו היה ישראלי, ראש מחלקת הריון בסיכון בבית החולים סיינט לוק'ס. בית החולים שבו תלדי נקבע לפי הרופא שלך – את פשוט הולכת ללדת היכן שהוא עובד. אגב, זו הסיבה שבכל מרפאה של מעקב הריון יש כמה רופאים, ולקראת סוף ההריון את פוגשת את הקולגות שלו במרפאה כדי שאם במקרה הוא לא יוכל להגיע ללידה, בגלל חופשה או מחלה, לא תפגשי שם מישהו זר.
קורס הכנה ללידה מיוחד לתאומים
מעבר לבדיקות הרפואיות, היה לנו חשוב להשתתף בקורס הכנה ללידה. מאוד מקובל לעשות קורס בארה"ב, ובניו-יורק, בגלל שהאוכלוסייה כל כך גדולה, יש מגוון עצום של קורסים, לכל סוג של הריון ומצב משפחתי, ומצאנו קורס הכנה ללידה שמותאם לתאומים.
בגדי הריון, לעומת זאת, היה לי קצת קשה למצוא. בניו-יורק אמנם לא חסרות חנויות והמבחר גדול, אבל כשהייתי בהריון בעלי היה בארץ והביא לי בגדים מדהימים, שהיו הרבה יותר יפים ממה שמצאתי שם. בארץ הבגדים יותר מעוצבים, ובארה"ב הבגדים נראים הרבה יותר "הריוניים".
אני יודעת שהרבה נשים עם תאומים נרשמות מראש לניתוח קיסרי, אבל אני רציתי לנסות לידה רגילה. למזלי המצג של התאומים אפשר לי לעשות זאת, וכך היה. למעשה הייתי עם צירים משבוע 29, ולקחתי כדורים לעצור אותם. לקראת סוף ההריון הרופא אמר לי להפסיק לקחת את התרופה. כשהצירים התחילו הייתי בהצגה, וכשהתקשרתי לרופא שלי הוא ביקש שאבוא מהר.
בגלל שזו הייתה לידת תאומים היה צוות של הרבה אנשים בחדר הלידה, וכל הזמן יש כוננות לעבור לחדר ניתוח. בארה"ב מאמינים מאוד באפידורל, תודה לאל, והלידה עברה בסדר גמור.
אחרי הלידה: יומיים אשפוז והביתה
הייתי מאושפזת יומיים בבית החולים - מאוד רציתי יותר, אבל זה מה שהביטוח מאפשר. אין מלונית, אבל אפשר לשדרג את עצמך לחדר לבד בעלות אסטרונומית של משהו כמו 600 דולר – ועדיין, ממה שראיתי לא מדובר בתנאים מפנקים כמו של מלונית בארץ.
חופשת הלידה בארה"ב מאוד קצרה, שבועות ספורים במקרה הטוב. למזלי המעסיק שלי אפשר לי חופשה ארוכה יותר, של ארבעה חודשים. מאוד מקובל בניו-יורק לקחת אומנת ממש מהר, אפילו כמה ימים אחרי הלידה, ולחזור לעבוד, כמעט כאילו לא היו הריון ולידה, ולא השתנה שום דבר.
יש גנים משבע בבוקר עד שבע בערב, התפיסה של העצמאות והקריירה שונה מאוד מישראל. הילד כאילו משתלב בחיים הקודמים, שלא נעצרים לכבודו. אצלנו זה היה אחרת. אמא שלי הגיעה ללידה ונשארה כמה שבועות, והמשפחה של בעלי הגיעו לברית וגם נשארו קצת. לקראת סוף חופשת הלידה חזרנו קצת לחופשה בארץ, ובילינו עם המשפחות.
בגלל שהיו לנו תאומים הייתה לי גם עזרה, מטפלת צמודה, שגם נשארה איתם פול טיים כשחזרתי לעבוד. לפעמים מפתיע לגלות כמה מהר לומדים להסתדר לבד, או לרכוש בכסף עזרה כשאין משפחה קרובה. זה לא תמיד אידאלי, אבל עושים מה שצריך.
קרן שולמן בר-און, בת 37, אמא לתאומים - רועי ודניאל, בני 4.5, שנולדו בניו-יורק.