היינו בגרמניה כשבעלי עשה פוסט דוקטורט. אני הייתי אמא במשרה מלאה, והייתי בעיקר בבית עם הבת שלנו. היינו שם שלוש שנים, שבמהלכן נכנסתי להריון.
עד שבוע 20 לא יודעים אם זה בן או בת
כל מה שקשור בהריון הרבה יותר רגוע ואיטי שם. הייתי רגילה מההריון הראשון שאחרי שרואים שני פסים על מקלון עושים בדיקת דם, לבדוק בטא, ושם פשוט לא נהוג – מחכים לשבוע 6, ובודקים כבר דופק. שקיפות ערפית היא לא בדיקה שגרתית, והיינו צריכים להתאמץ ולהשיג אישור מיוחד מהביטוח. שלחו אותנו לבית חולים רחוק יותר, שרק בו ביצעו את הבדיקה.
מבחינה טכנולוגית יש להם כמובן את הידע והמכשור, הם פשוט לא רואים צורך לעשות כל כך הרבה בדיקות. נהוג לעשות סקירה אחת, בשבוע 20 – ועד אז לא יודעים כמובן אם יש בן או בת. כאן דווקא התיישרתי לפי הקו שלהם, עשיתי רק סקירה אחת ולא התפתיתי ללכת לאחת נוספת.
בגרמניה אפשר לעשות את מעקב ההריון אצל רופא או אצל מיילדת, שעושה הכל חוץ מאולטרסאונד: שקילות, מוניטור ובדיקות פתיחה לקראת סוף ההריון. אני הייתי בהתחלה אצל רופאה, וכשגיליתי על האופציה של המיילדת, ושמעתי על מיילדת מומלצת שגם מטפלת בדיקור סיני ומעבירה קורס הכנה ללידה, החלטתי לעבור אליה. כשהתחילה הלידה, בירידת מים, היא באה אלינו הביתה, כדי לעזור לי ולומר מתי צריך לצאת למרכז הלידה שבו ילדתי בסוף.
הייתי אחרי קיסרי אחד, ורציתי למשוך כמה שיותר זמן בבית - אבל בפיקוח. ידעתי שככל שיתערבו פחות יש לי יותר סיכוי ללדת טבעי, או לכל הפחות לידה וגינאלית, והעדפתי להישאר בבית ושהיא תבוא אלי לשם, כדי שאגיע למרכז הלידה עם פתיחה מכובדת. היא באה כמה פעמים, ובדקה פתיחה, אבל לא הייתה התקדמות ממשית. 24 שעות אחרי ירידת המים, היא המליצה לנו ללכת כבר למרכז הלידה, למרות שהייתי בפתיחה 1 בסך הכל.
"תטיילי ליד האגם עד שתתקדם הפתיחה"
כשהגענו למרכז הלידה נתנו לי להמשיך לנסות משהו כמו 7-8 שעות. הגישה שלהם מאוד סבלנית וטבעית, הרבה יותר מבארץ. לא מציעים אפידורל, יש להם משככי כאבים עדינים שלא מחייבים לשכב ואפילו אמרו לי לנסות לטייל קצת בחוץ, ליד איזה אגם פסטורלי שהיה שם. הם לא דרשו שאהיה כל הזמן עם מוניטור, למרות העבר הקיסרי שלי.
אגב, המוניטור שלהם ייחודי: יש רצועה אלסטית, שמכסה את כל הבטן כמו מכנסי הריון, ומחזיקה את המוניטור שלא יזוז. זה מאוד נוח, ממש שדרוג לעומת המוניטור עם הרצועות הלוחצות שזכרתי מהלידה הראשונה בארץ.
אחרי כמה שעות, כשהפתיחה לא התקדמה כמעט בכלל, כבר היה ערב. בא הרופא, ואמר שבגלל שאין הרבה התקדמות, אני יכולה לבחור: לעשות קיסרי, או להמשיך לנסות עד הבוקר. הוא אמר שההחלטה היא שלי, אבל שמניסיונו ממצבים כאלה לא מתפתחת לידה, ועדיף לי ללכת לקיסרי עכשיו, כשאני והתינוק מרגישים טוב, ולא להגיע לקיסרי חירום שהוא כמובן מסובך ומסוכן יותר. למרות שהוא הציג את זה כבחירה, די הבנתי שכדאי לי להקשיב לו.
בגלל שזה היה ניתוח מתוכנן, או לפחות לא חירום, בעלי יכול היה להיכנס איתי. הכניסו לי אפידורל, קתתר וכיסו אותי. שמתי לב שהם משתדלים להסביר לי כל שלב, כדי שלא אהיה מנותקת מהחוויה. בגלל שהייתה לי צלקת קודמת, הרופא הוריד אותה, ותפר אותי מחדש – ממש ניתוח VIP, שהשאיר לי צלקת עדינה מאוד בבטן.
כשהרופא מוציא את התינוק הוא נותן אותו למיילדת, שעוטפת אותו ומוסרת אותו לאמא, בלי לנקות ולהתעסק איתו לפני. אחרי כמה דקות מעבירים אותו לאבא, שמחזיק אותו עור לעור, בלי זריקות, משחת עיניים ורחיצה. בינתיים תפרו אותי ונתנו לי משככי כאבים, והעבירו אותי לחדר. בעלי בא לשם עם התינוק, המיילדת עזרה לי להניק וישנו שם כולם ביחד.
רציתי שהמשפחה שלי כבר תראה את התינוק
החדר היה פרטי, ולא עלה הרבה – היינו צריכים להוסיף רק כסף עבור הארוחות של בעלי. הייתי שם חמישה לילות. מצד אחד היה נחמד להיות לבד, אבל דווקא לא היה לי אכפת אם הייתה מישהי שאוכל לקשקש איתה. מצד שני, היה לי מאוד נוח ונעים שבעלי היה יכול להישאר איתנו.
החוסר במשפחה שלי היה יותר קשה בתחילת ההריון מאשר אחרי הלידה. ההריון שלי היה לא קל בהתחלה, עם הרבה בחילות ועייפות, והייתה חסרה לי העזרה מהמשפחה. גם אחרי הלידה הרגשתי ככה, אבל זה היה פחות קשה. רציתי מאוד שהם יראו כבר את התינוק וישמחו איתי, אבל מבחינת עזרה הסתדרנו. את חמשת הימים הראשונים העברתי בבית החולים, ואחר כך הכאבים כבר לא כל כך חזקים. ההורים של בעלי גרים באוסטריה, שזה קרוב, והם באו כמה ימים אחרי הלידה. ההורים שלי הגיעו שבועיים אחרי הלידה, והיו איתנו.
התובנה שלי על לידה בחו"ל היא שיש לנו מה ללמוד. בארץ מעודדים ילודה, ודוחקים בך להביא הרבה ילדים, אבל לא ממש רואים את האישה שמאחורי היולדת, והלוואי שנדע לקחת דברים טובים ממקומות אחרים.
יעל בק-רותם היא אמא לירדנה (6) שנולדה בישראל ומתן (4) שנולד בקונסטנץ, גרמניה.