לפני כארבעה חודשים דברת אליהו (36) מזכרון יעקב, קמה לעוד בוקר שגרתי. שום דבר לא הכין אותה לתופת שהיא תיאלץ לעבור באותו היום. "הייתי בשבוע 39+5 ושמתי לב באותו בוקר שאני לא מרגישה תנועות. אני זוכרת שהרגשתי אותה לפני שהלכתי לישון בלילה, ובבוקר לא הייתה שום תנועה. עברתי הריונות, יש לי שני ילדים, אני יודעת שלא מרגישים אותם כל הזמן, אבל בכל זאת חשבתי שאנסה לבדוק שהכול בסדר.
התקשרו אליי מהגן שהבן שלי לא מרגיש טוב, והלכתי לאסוף אותו, ניסיתי לאכול ולשכב על הצד וראיתי שלא קורה כלום, ניסיתי גם עם שוקולד וזה לא עבד. לא הייתי בלחץ אבל התקשרתי למוקד וביקשו ממני להגיע להיבדק במיון. היה שוב טלפון והפעם מהגן של הילדה שלי, אמרו שהיא לא מרגישה טוב ושאבוא לאסוף אותה. זו פעם ראשונה שמתקשרים מהגן של שניהם. זה כאילו שהם הרגישו שמשהו רע עומד לקרות".
ערן, בעלה של דברת, איש קבע, היה בדרכו הביתה להיות עם הילדים כדי שדברת תוכל לנסוע להיבדק בבית החולים הלל יפה. אבל היא לא יכלה לחכות עד שיגיע, משהו בער בה לדעת מה מתחולל ברחמה. "השארתי את הילדים עם מטפלת ונסעתי מיד לבית החולים לבד. בדיעבד זו הייתה טעות, כי לעבור את זה מבלי שיש מישהו שמחבק אותך זה אחד הדברים הכי קשים שיש".
כשהגיעה למיון, חיברו את דברת מיד למוניטור. כיולדת ותיקה ציפתה לשמוע את הפעימות המתוקות של העובר, שממלאות את החדר בציפייה והתרגשות. "הייתה דממה נוראית. חשבתי שאולי היא כבר לקראת לידה ולכן לא מוצאים את הדופק, לא עבר לי בראש שזה מה שאני הולכת להתמודד איתו. האחיות היו בלחץ, והגיעה רופאה שאמרה את המשפט שלא אשכח לעולם: "יקירתי אין דופק". אני זוכרת שבאותו רגע ירד לי מסך שחור. לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום. התחלתי לצעוק ולא היה אף אחד שיחזק אותי, הייתי בסערת רגשות מטורפת".
"חיכינו לתינוקת שתכניס אור ושמחה לחיינו"
בתוך הסערה הרגשית דברת ניסתה להבין איך תבשר את הבשורה הנוראית לערן ולהוריה ששהו אז בדובאי. "כשהוא שמע את קולי בטלפון הוא מייד הגיע לבית החולים, ומכאן התחיל מסע חדש שבו גילינו לקראת מה אנחנו הולכים. רציתי לעבור לידה בניתוח קיסרי, לא רציתי להרגיש שום דבר, רציתי שיוציאו "את זה" ולנתק מגע ורגש. הייתי מאוד מחוברת להריון הזה גם בגלל שבעלי והילדים היו מחוברים אליו. בעלי איבד את אביו חודשיים לפני הלידה וחיכינו לתינוקת שתכניס שמחה ואור לחיינו".
הרופאה הסבירה לדברת את ההשלכות של לידה קיסרית מבחינה פיזיולוגית ורגשית. "היא אמרה שלא אוכל להיכנס להריון במשך שנה ואם לא חייבים, עדיף להימנע. היא השאירה לי את ההחלטה ואמרה שמה שאחליט יהיה בסדר. קראתי לאשתו של דוד שלי כי הייתי צריכה מישהו שיפקס אותי ויאסוף אותי, בגלל שההורים שלי לא היו בארץ, היא באה לבית החולים ותמכה בי והחלטנו ללכת על לידה".
לאורך כל תהליך הלידה המורכב, דברת הרגישה שהצוות הרפואי, ובעיקר שתי המיילדות שליוו את לידתה: אלונה סלומונוב ורעות קצר גרינברגר עוטפות אותה בהרבה תמיכה ורוך. "על אף שתקופת הקורונה מאלצת לשמור על ריחוק, הבינו את המצב ונתנו לכל מי שרצה להיכנס להיות איתי, דודות שלי, חברות טובות, כולן חיבקו אותי ברגעים הקשים האלו".
בבית חולים הלל יפה קיים פרויקט צילום של תינוקות שנפטרו בלידה שקטה, כדי לאפשר לחלק מההורים שבוחרים שלא להיפרד מהתינוק, לקבל מזכרת שלו. "לא רציתי לראות אותה אבל חתמתי על הסכמה", אומרת דברת, "ביקשתי שלא ארגיש את צירי הלחץ, כי כשאישה חווה את הכאב והצירים, לפחות יש לה משהו אחר כך שמנחם את הכאב, לי לא היה".
אחת ההחלטות הכי חשובות שדברת מרגישה שלקחה בתוך הרגעים הקשים הללו הייתה לבקש מערן לא להיות נוכח בלידה. "הוא חווה איתי את הלידות הקודמות ואמר שזה הדבר הכי מדהים שאפשר לחוות, אבל הפעם חששתי שיהיו לו צלקות שאותן יסחוב כל חייו. הוא הבין ויצא החוצה ואני נשארתי עם הדודות וחברות שלי, שכבר עברו לידות. את בוחרת את מי את הולכת לשרוט".
" הייתי צריכה להיות חזקה לא רק בשביל עצמי אלא בשביל כולם"
בשעה שתיים הסתיימה הלידה. "היה שקט נוראי בחדר שאי אפשר להסביר אותו במילים. זה השקט הכי רועש שיכול להיות. תמיד הבכי של התינוק בסיום הלידה זו השמחה האדירה שלך כאימא, ופה לא היה לי את זה", אומרת דברת בכאב, "רעות המיילדת אמרה לי שהתינוקת יפהפייה, ביקשתי מכולם לצאת, ושיכניסו את ערן, ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד ממנה. זו הילדה שלנו שבמשך תשעה חודשים גידלנו אותה והיו לנו חוויות וחלומות כשהייתה בבטן. היא באמת הייתה יפהפייה והייתה מעין שילוב של שני הילדים שלי. חיבקנו אותה ונישקנו אותה, היום אני מרגישה שזה לא היה מספיק, אבל זה אף פעם לא מספיק. זה ריפא אותנו להיפרד ממנה".
בכל אותן שעות שחולפות על דברת בבית החולים, הוריה ששהו בחופשה בדובאי, ואליהם היא קשורה בכל נימי נפשה, לא יודעים דבר על מצבה. "הם שלחו לי תמונות ושידרתי עסקים כרגיל, לא רציתי להרוס להם. הייתי צריכה להיות חזקה לא רק בשביל עצמי אלא בשביל כולם. לא הייתה לי אופציה להישבר כי לא היה מי שיחזיק אותי. כשהוריי לא היו שם זה הרגיש כאילו חלק בגוף שלי היה חסר".
בבית החולים דאגו לפנות חדר פרטי לדברת, כדי שיהיה לה מרחב שבו תוכל לפרוק את הבכי והצער. "רק שיצאתי מבית החולים בידיים ריקות, זה שבר אותי. לפעמים לא מבינים כמה האמירה הזו "שתצאי בידיים מלאות" היא חזקה ועוצמתית. זה הדבר הכי קשה שיש - לדעת שבאתי בהריון ויצאתי בלי תינוקת".
"את לא תאכזבי אותי"
כשדברת הגיעה הביתה היא נאלצה לבשר לילדיה שאחותם איננה. "כשמנור הבת הבכורה שאלה אותי "אימא איפה אחותי התינוקת"? אמרתי לה שהיא עלתה לשמיים. בהתייעצות עם פסיכולוגית הבנתי שחשוב להגיד את האמת כמו שהיא ולא ליצור ציפייה. מנור לקחה את זה קשה, היא הייתה ממש בשבעה. העלתה חום, לא יצאה מהמיטה, לא רצתה שיגיעו לבקר אותה. הבנתי שאין לנו זמן ליפול עכשיו כי יש לנו ילדה שצריך לטפל בה, רק בזמן שישנה אפשרתי לעצמי לבכות. באיזשהו מקום מנור ריפאה אותנו, כי אחרי שסיימה להתאבל, באה ואמרה לי: "מתי תהיה לי אחות חדשה"? היא מאוד שמחה בהריון כשידעה שעומדת להיות לה אחות והפעם אמרה "אני יודעת שזה יכול להיות גם אח, הכול בסדר, את לא תאכזבי אותי". הרגשתי שהבית שלי עבר טלטלה, אבל יש לנו בית בריא ואנחנו חיים לצד זה ומתמודדים עם כל מה שבא".
אחת ההתמודדויות המורכבות של נשים לאחר לידה שקטה היא ההתמודדות עם תגובות הסביבה. "אנשים לא יודעים איך לנחם אותך, אומרים "תעברי הלאה, מה את נתקעת על זה"? זה כואב, איך אפשר להגיד לי לשכוח? הילד הבא שיהיה לי לא יהיה במקום אלא בנוסף. אין מי שיחליף אותה. אחת השאלות הקשות שאני עוברת היא כמה ילדים יש לך? למי שלא נוח לי לענות לו אני אומרת 2 ולמי שנוח אני אומרת שהיו לי 3, ואני מגדלת היום 2".
חודש אחרי הלידה השקטה שעברה דברת, היא החליטה לעשות קעקוע לזכרה של התינוקת. "אצלנו בבית אנחנו אנטי קעקועים, הודעתי לאבא שלי שאני לא יכולה להחזיק את התינוקת שלי אבל רוצה שתהיה פיזית עליי כל החיים ומבחינתי ככה היא איתי. הקעקוע רפא את הנפש. זה ציור של אישה בהריון שהבטן הופכת למלאך".
כחלק ממסע הריפוי המשפחתי, מנור נטעה שתיל לזכר אחותה הקטנה, במטע של בן דודה של דברת. "אמרתי לה שזה יצמח ויבואו דברים טובים, ואנחנו הולכים לקראת משהו חדש. אנחנו מנסים בדרך שלנו להזכיר אותה ולהיות יחד איתה. למשפחה המורחבת שלי קשה להתמודד עם זה, בעיקר לאבא שלי, הוא לא מסוגל לדבר איתי על זה. אחרי הלידה הוא נתן לי חיבוק חזק ומאז הוא שם את זה מאחוריו ולא מדבר על זה".
כמחווה יוצאת דופן, דברת ובעלה חזרו כעבור חודש לבית החולים הלל יפה להודות לצוות שטיפל בה ובעיקר לשתי המיילדות שליוו את לידתה. "היה לי חשוב להודות לאלונה ורעות על ההקשבה, התמיכה, החיבוק והכוח שנתנו. זה לא מובן מאליו, כל מה שבחרו לעשות והדרך שבחרו לעשות זאת. הייתי בידיים טובות. הן ניסו כל הזמן לשמור עליי ולמזער נזקים. הן גרמו לי להבין עד כמה הפרידה מהתינוקת תרפא אותי. אני מודה להן כל יום על זה שאני לא חיה בתחושה של החמצה, שלא נפרדתי ממנה. היה חשוב לי שאם תגיע מחר עוד אישה במצבי, שיידעו כמה העבודה שלהן חשובה".
כשאני שואלת את דברת אם לא היה קשה לחזור למקום שאצור בו זיכרון של כאב גדול. היא משיבה ש"מבחינתי לחזור למחלקת יולדות זו סגירת מעגל, מהמקום הכי שמח הוא הפך למקום עצוב ואמרתי לערן שאנחנו הולכים לעשות תיקון. החיבוק שלהן היה עוד חלק בפאזל של לרפא את עצמי, יצאתי משם בהיי מטורף. לפעמים אני רואה תינוקות ורוצה לכעוס על העולם, אבל אני רוצה להיות במקום שמח איפה שהייתי תמיד, מרשה לעצמי ליפול אבל רוב הזמן אני מחזיקה את עצמי למעלה".
כל לידה שקטה נחרטה בליבי
רעות גרינברג היא מיילדת בבית החולים הלל יפה בחמש השנים האחרונות. היא מספרת שבכל פעם שיש לידה שקטה במשמרת שלה, הלב מחסיר פעימה. "תמיד יש חשש לפגוש את העיניים של הזוג. בחדר לידה יש כימיה שונה בין בני זוג והמיילדת, אצל דברת וערן היה חיבור מלכתחילה. ניחם אותי לראות שהיא עטופה בבנות משפחה שלא משו ממיטתה לרגע", מספרת רעות, "כל לידה שקטה שהייתי נוכחת בה נשארה חרוטה בליבי. אני מודה שהייתי מופתעת כשדברת וערן הגיעו להודות לנו. לא פעם באים להודות אחרי לידות רגילות, אבל הצוות לא חווה מחווה נדירה כזו מבני זוג שעברו לידה שקטה. הרבה פעמים היולדת רוצה להתרחק מאיפה שזה קרה ולא לראות את הפנים של מי שהיה איתך במצב הזה, לכן זה היה ממש מרגש".
איך חשוב שמיילדת תנהג במעמד של לידה שקטה?
"אני אישית משתדלת לשקול מילים. כמעט לא לדבר, יותר מחוות של מגע, ליטוף וחיבוק מאשר להגיד משהו שעלול לא להישמע טוב וייחרט כך. חשוב לשמור על קשר עין, להבין מה היא צריכה עכשיו, אם היא צריכה שקט או שמישהו יהיה לידה. לעשות את הכול בעדינות ובזהירות, לא להכריח שההחלטות יבואו ממנה. בכל לידה באופן כללי אבל בעיקר בלידות שקטות. להיות בלידה שקטה עבור מיילדת זה רגע מאוד עצוב. אני מרגישה שהטיפול במסמכים שצריך למלא, התינוק שצריך לשקול ולצלם אותו, זה כמו מצווה, משהו שעטוף בקדושה ואני משתדלת בעדינות ובכבוד לטפל בתינוק ובכל מה שנדרש לטפל".