הסיפור המטורף של לימור: "לא הבנתי שאני יולדת"

אחרי שלוש לידות, לימור בן יוסף (35) מטירת הכרמל, היתה בטוחה שהיא יודעת בדיוק איך הלידה שלה תהיה. אף אחד לא הכין אותה לאפשרות שהיא תתרחש במרחק פסיעה מחדרי הלידה של רמב"ם, בתוך האמבולנס שהביא אותה אל המרכז הרפואי.

"הצירים התחילו כבר בלילה, אבל הרגשתי שיש לי זמן", היא מספרת, "הלידות הקודמות שלי, שני בנים ובת, היו ארוכות ואיטיות. ביליתי זמן בחדרי לידה בהמתנה. גם הפעם שום דבר לא הרגיש אחרת. בבוקר, כשהתחלתי להרגיש שהצירים הולכים ומתקרבים, עוד הערכתי שיש לי זמן לשחרר את הילדים למסגרות. הערתי אותם, התארגנו, הכנתי תיקים וסידרתי מה שצריך, אבל אז משהו התחיל לעבוד קצת אחרת". בזמן שבן יוסף עוד נמצאת בשיא פעילות הבוקר עם הילדים בביתה, היא הבינה שהלידה מתקרבת. היא החליטה לשלוח את הילדים למסגרות עם בעלה, סער, ולהזמין לעצמה אמבולנס שיפנה אותה לרמב"ם, בית החולים הקרוב לביתה. "אמרתי לו שניפגש שם. זו נסיעה מאוד קצרה, אבל הכל קרה כל כך מהר. לא הבנתי שאני כבר בלידה פעילה".

בתוך 20 דקות זה קרה, ובדיוק ברגע שהאמבולנס ולימור הגיעו אל חניון רמב"ם, הלידה התרחשה, כאשר את התהליך עצמו מלוות המיילדת אניה נירקיס-פליימן וד"ר בר ראש, רופא במערך נשים ויולדות, שחיכו לה שם מבעוד מועד, ויילדו אותה בתוך האמבולנס. "הייתי ממש בלחץ", היא נזכרת, "מצד אחד לידה מהירה בלי כל התהליך הקשה שאני רגילה אליו מהלידות הקודמות עם שעות של כאבים ואפידורל. מצד שני, אני רגילה לחדרי לידה עם ליווי, ניטור, מוניטורים וכל מה שצריך. לא דמיינתי לרגע שאני אלד באמבולנס. עד שהתינוקת לא היתה בחוץ, לא קלטתי שאני יולדת".

גם לאניה, המיילדת הוותיקה, זו הייתה חוויה לא רגילה: "לפני כל משמרת, כל מיילדת מכינה את עצמה", היא אומרת, "בחלק גדול מהמקרים זו הפתעה טובה. אנחנו באות ומתמודדות עם מה שמחכה לנו. אנשים מחכים לזה תשעה חודשים וכל אחת מהיולדות מתכוננת לזה בצורה אחרת. באותו יום, התחלתי משמרת בוקר, וקיבלנו טלפון שיש יולדת בדרך. חיכינו לה בחניון, וכשפתחתי את הדלת של האמבולנס ראיתי יולדת מאוד מבוהלת ומאוד כאובה, כשלידה שתי פראמדקיות צעירות. קיבלתי יולדת מנוסה שבוודאי תיארה לעצמה כל מיני תרחישים לקראת הלידה הרביעית שלה, אבל כזה בטוח לא היה אחד מהם. גם אני קיבלתי לידות בכל מיני מצבים ובכל מיני מקומות, אבל זו פעם ראשונה שאני מלווה לידה באמבולנס. בדקתי אותה והתחלנו להתארגן במהירות ללידה במקום. התיישבתי על האלונקה שעליה היא שכבה ולידי היה ד"ר ראש. בתוך כמה דקות יילדנו אותה. אולי זו לא היה הלידה שהיא רצתה, אבל זה היה רגע מאוד מרגש. היא היתה קצת מבוהלת, אבל גם מאושרת וגם גאה בעצמה".

מיד בסיום הלידה, ולא לפני שהספיקה לשמר לעצמה רגע מצולם מהאירוע הלא רגיל, הועברו האם הטרייה והתינוקת להתאוששות במחלקת ולביצוע סדרת בדיקות והשגחה. עולא אבריק, עו"סית במערך נשים ומילדות ברמב"ם, הגיעה גם היא לפגוש את היולדת כדי לעזור לה: "כשיש פער בין ציפיית היולדת ובן זוגה ללדת בבית חולים בנוכחות אנשי צוות שמובילים את תהליך הלידה ודואגים לשלומה ולשלום היילוד, לבין לידה לא צפויה מחוץ לחדר הלידה, עשויה להתעורר תחושה מלחיצה ולא בטוחה וכתוצאה מכך חוויית הלידה עלולה להיות טראומטית", היא אומרת, "באירוע כזה, ההתערבות שלנו כעובדות סוציאליות בבית החולים היא משמעותית ביותר. אנחנו מקשיבות לעדות היולדת ונותנות לה לשתף בחוויה שהיא עברה, בקצב ובמינון המתאימים לה, ללא שיפוטיות, כדי להפחית רגשות אשמה או פחד. הדגש פה הוא על יצירת חיים חדשים, על היכולת להתמודד עם המצב גם אם זה היה קשה. עיבוד רגשי מכיל ותמיכה מקצועית יסייעו ליולדת להתמודד עם תחושת הפחד וההלם שחוותה ולהחליף אותן בתחושות של עוצמה והצלחה".

ומה עם האבא הטרי? אחרי שסיים לפזר את הילדים במסגרות בנחת, הוא הגיע לרמב"ם בציפייה להצטרף לאשתו בחדרי הלידה, אך כשניסה לאתר אותה שם, הבין שפספס את הלידה. "כשהוא בא וראה את הילדה, הוא לא הבין. הוא שאל: 'זה שלנו? מתי כל זה קרה?'", אומרת לימור, "כשהוא חשב על האלטרנטיבה, הוא היה בעיקר מבסוט מזה שילדתי באמבולנס ולא לכלכתי לו את הרכב".