"היינו בטוחים שהכל יתנהל באופן רגיל, כמו כולם"

13 שנים ניסו אלינה בן דוד (36), ובעלה להיכנס להיריון, בהם חוו לא מעט משברים, ייאוש ותקווה, עד שזה קרה. היום יש להם, בן ובת, תאומים, שנולדו במשקל של 1.370 קילו: פריאל שרה ואריאל דוד. "כמו כולם, אחרי הנישואין תכננו להקים משפחה והתחלנו לנסות. היינו תמימים ובטוחים שהכל יתנהל באופן רגיל וטבעי כמו אצל כל הזוגות", מספרת אלינה, "אחרי שנה של ניסיונות שלא צלחו התחלנו להבין שאנחנו צריכים להתקדם לשלב הבא - הזרעות. במשך שנה נוספת עשינו כעשר הזרעות שלא הניבו פרי, ואז התחיל המסע שלנו. בשנת 2016 נכנסו לעולם טיפולי הפוריות. טיפול הפריה ראשון - הפתעה - נקלט היריון של תאומים".

עם זאת, ההיריון לא התפתח באופן תקין, ובתחילת חודש שלישי אלינה נאלצת להפסיק את ההיריון. "היינו שבורים", היא מספרת, "מאושר לצניחה מטורפת של כאב ודיכאון שקשה להסביר למי שלא חווה דבר כזה".

"החלטנו לא לוותר", היא ממשיכה. "אחרי חודש המשכנו לנסות. חשבנו שאם הטיפול הראשון הצליח, ייתכן שפשוט היתה בעיה בעוברים ונצליח בטיפול הבא, אך לבורא עולם תוכניות משלו - ופה התחיל הסיוט שלנו. במשך תשע שנים עם הפסקות לסירוגין, ביצענו עוד כמעט 30 סבבים של טיפולי פוריות. כל טיפול היה קשה יותר מהקודם. הרופאים - והיינו אצל כל הגדולים והמוכרים - פשוט החליטו שאם יש לי מעט ביציות, הפתרון הוא לדחוף כמה שיותר הורמונים וזריקות. בספירה גסה הגענו ליותר מ-660 זריקות, כשהן על בסיס יומי בשעה קבועה - לא משנה איפה אתה נמצא. לעיתים 3-4 זריקות ביום. מכיוון שלא הצלחתי להזריק לעצמי, מצאתי את עצמי נוסעת לעבודה של בעלי כדי שיזריק לי בחניונים, במחסנים ואיפה שרק אפשר".

"הבטן כבר כאבה והיתה ומלאה סימנים כחולים כל הזמן, אבל הכאב הכי גדול הוא לא הפיזי. הכאב הכי גדול הוא לקבל כל פעם תוצאה שלילית וליפול ולקום וליפול ולקום כל פעם מחדש. בשלב כלשהו התחלתי להאמין שאולי אני לא אצליח להרות כבר לעולם".

מה זה עשה לזוגיות שלכם?
"בזמנו אמרתי שאם את גיל 30 אני לא נכנסת להריון אני משחררת את בעלי. הוא לא רצה לשמוע על זה, אבל זה מאוד משפיע. בעלי תמך בי, הוא היה נופל בשקט. אני אחרי כל תשובה שלילית לא תפקדתי יומיים שלושה. היו תקופות שלקחנו הפסקה של חצי שנה בשביל המנוחה לגוף, כי הוא כבר לא הגיב להורמונים. דווקא אז הייתי יותר בדיכאון כי לא עשיתי כלום. אני גם ספורטאית לשעבר, אז אולי עזרה לי המנטליות של לא לוותר".

אחרי לא מעט ניסיונות, קופת חולים סירבה להמשיך לסבסד את הטיפולים, "נכתב לי כי הקופה לא מאמינה שיש טעם להשקיע בטיפולים ונאמר לי שאני מופנית לתרומת ביצית. לא רציתי תרומת ביצית. אמרו לי שאני אשכח שזה לא ביצית שלי, אבל אסור לקחת ביצית מאשה יהודייה, רק מחו"ל, שזה המון כסף, והבנתי שזה מאוד בעייתי גם מבחינת היהדות".

ואז הדברים החלו להשתנות עבורה. "זה כאילו נפתח מזל מכיוון אחר. קיבלנו המלצה על מדקרת דיקור יפני, נעמי בן זקן, היא החזירה לי את האמונה בגוף שלי. זה לא רק הדיקור הבריאותי זה היה טיפול בנפש, לשחרר. היא המליצה לי לעבור קופה. התחלתי את הכל מהתחלה. עשינו הפסקה של חצי שנה כדי לקחת קצת אוויר והתחלנו שוב. טופלנו אצל כל השמות המוכרים והוצאנו עשרות אלפי שקלים. וגם כאן, כל סבב עלה לא מעט כסף לאור העובדה שדחפו לי כמויות הורמונים מסחריות. אפילו הזרקתי הורמון גדילה, כי אחד הרופאים חשב שזה יכול להועיל. מזרק אחד עולה 2,500 שקלים והוא דרוש באישור משרד הבריאות. באמת שניסינו כל דבר אפשרי, שילובים מיוחדים וחריגים ופשוט כלום לא עבד. כמעט כל הרופאים אמרו שהגוף כבר לא מגיב להורמונים. מה לא עשינו, רבנים, קברי צדיקים, פתקים בכותל, ברכות ותפילות בלי סוף".

מה גרם לך להמשיך?
"מתוך מצב של חוסר אונים, שכבר כמעט ויתרתי, נכנסתי לקבוצות פוריות והתחלתי לקרוא סיפורים של זוגות אחרים. היו ממש מעט סיפורים כמו שלנו, כמעט כל המקרים שקראתי עליהם צלחו אחרי כמה טיפולי, אבל היו כמה פוסטים שנתנו לי כוח לנסות שוב. החלטתי לתת ניסיון אחרון לפני שאני פונה לתרומת ביצית. בקבוצות שמתי לב שמדברים הרבה על פרופסור מסוים. משהו פנימי דחף אותי לפנות אליו לייעוץ ובמקרה היה תור פנוי מהיום למחר. איך אומרים – מלמעלה".

"הוא לא מיהר להתחיל את הטיפול לפני שביצע בדיקות מעמיקות. אחרי כחודש וחצי של בדיקות, הרופא החליט על מסלול והכין עבורנו תוכנית. הטיפול היה שונה עם שילוב הורמונים במינון נמוך. הקפיד כל יומיים לבדוק את הדם שלי, ואחרי כמה ימים הגענו להחזרת העוברים. היו לי שלושה וביקשתי את כולם. ידעתי שזה הניסיון האחרון שלי. ואז אני בהריון, עם תאומים. היריון מדהים ומהמם שנהניתי מכל רגע".

"מן הסתם לאורך כל ההיריון היינו מלאים בפחדים וחששות עד ללידה. בשבוע 29 בשביל השקט הנפשי החלטנו ללכת לבית חולים בני-ציון לבדיקה. התחילה ירידת מים מאחד השקים ואושפזתי במשך חודשיים בשמירת הריון. מאחר והיה מדובר בהיריון בסיכון גבוה טופלתי על ידי רופאים בכירים ומנהל המחלקה בלבד. בשבוע שלישי העוברים קטנים מדי אבל היתה ירידת מים. בלילה שבין שישי לשבת הבהילו את הרופאה הבכירה לקיסרי בהול. כל המסע שלנו התנקז לשניות מורטות עצבים שבהן ממתינים לשמוע את הבכי של התינוק".

אלינה, לדבריה, רוצה לחזק נשים שעוברות מסע כמו שלה: "אסור לוותר לעולם. המשיכו להתעקש ולהאמין בעצמכם והכל אפשרי. כשאני הייתי שם, פוסטים של נשים אחרות נתנו לי המון תקווה. בשנים הראשונות התביישתי שאנחנו לא מצליחים להיכנס להריון. כשמצאתי סיפור או שניים דומים זה נתן לי תקווה".