"בהתחלה יש אופוריה ואז מתחיל הדיכאון"

"בתשעת החודשים הראשונים הייתי באופוריה מוחלטת. ההנקה הגיעה בקלות, התאהבתי בו במהירות והטיפול הלך בקלות, גם כשהוא קם כל חצי שעה בלילה. הייתי עייפה, קרועה, אבל זה לא היה עניין מבחינתי. לא הרגשתי שקשה לי. בסך הכל נהניתי בכל רגע בתקופה הזאת.

"אני לא יודעת מה גרם לשינוי, אבל אחרי תשעה חודשים הגיע משבר שנמשך כמה חודשים. לא הבנתי מה קרה, הרי היה טוב ועכשיו רע וקשה. לא מצאתי את הסבלנות אליו בתקופה שהכי צריכים להיות סבלניים.

"הייתי קצרה נורא, בכיתי בלי סוף, הייתי עצבנית ועייפה ברמה מופרכת, ובעיקר הייתי זקוקה לשעה אחת ביום לעצמי. כשהוא סוף סוף נרדם, הייתי צריכה להחליט מה לעשות קודם: להתקלח, לאכול, להתפנות, לטפל בגוף שלי או לבהות בפייסבוק. כל כך הייתי זקוקה לפיסות של חיים שפויים".

-אמא בעילום שם -

לא מעט נשים מדברות ומכירות את הקשיים הרגשיים של נשים בחודשים שאחרי לידה, אבל חצי שנה אחרי לידה? תשעה חודשים אחרי לידה? שנה אחרי לידה? קשיים רגשיים בשלבים האלה של ההורות אחרי הלידה – הם פחות מוכרים מדוברים. אבל הם לא פחות כואבים.

גיל חצי שנה או תשעה חודשים אחרי לידה, כבר לא מרגיש "אחרי לידה". חצי שנה אחרי הלידה לא מעט נשים מרגישות עמוק בתוך המציאות ההורית החדשה, והלידה מרגישה שהיתה אי פעם מזמן. המושג "אחרי לידה" לוקח את הלידה כנקודת ייחוס, וזה מונח שלא כל כך מתאים לקשיים רגשיים שמתקיימים חצי שנה אחריה.

אבל בשנה הראשונה להורות (וגם בשנתיים הראשונות שאחרי הלידה), נשים עדיין עוברות תהליכים רגשיים, עדיין יכולים להיות משברים רגשיים שקשורים למציאות החדשה, להורות, ולתנאי החיים שלהן, כגון: חוסר שינה, חוסר בתזונה טובה, חוסר בפעילות גופנית, חוסר בזמן לעצמן, חוסר בחברת מבוגרים. כדאי לדעת על האתגרים האלה, כדי להפחית במעט את הדאגה, החששות, האשמה, וכדי להגביר את היכולת להתמודד עם מה שיש, כפי שהוא.

בערך חצי שנה אחרי לידה (כל אחת בקצב שלה ולפי המציאות שלה) - נשים מתחילות להרים את הראש, לעכל ולקלוט מה הן עברו מאז הלידה. והעיכול הזה לא קל. אחרי שהאינטנסיביות של אחרי הלידה קצת פוחתת, הגזים יורדים, יש סדר יום מסוים, הביטחון ההורי עולה והחששות של לגדל ניו בורן קצת יורדות - נשים מתחילות לקלוט שהן עברו משהו גדול בגוף, בנפש, במציאות שלהן.

הן יכולות להביט אחורה, לראות את הקושי הרגשי והפיזי שהן עברו בלידה ואחריה, את מה שחלק מהן מתארות כ"טראומה", והגוף והנפש מתחילים לעבד את הזיכרונות, הרגשות, המחשבות. לפעמים רק בשלב הזה נשים פנויות לקלוט שהן עברו לידה קשה, שהשבועות הראשונים או החודשים הראשונים היו קשים ומאתגרים (או "גיהינום"). אם כשהן היו בלידה עצמה או בחודשים הראשונים שאחריה, הן היו עסוקות בלשרוד את היום והשבוע ולא היתה להן אפשרות לשאול "מה קורה לי?" או "מה אני מרגישה?", אז חצי שנה אחרי הלידה הכל צף. לפעמים מהר וחזק מדי. לפעמים רק בחודשים המאוחרים יותר עולה כאב ובכי על ההנקה שלא צלחה, על ימים ארוכים של בדידות, על לידה קשה, על חוסר אונים ותסכול מול הבכי של התינוק/ת, על לילות קשים. כל הרגשות שלא היה להם מקום עד אז, צפים ועולים, בלי שתמיד יש כוחות ומשאבים להתמודד איתם, כי הנפש והגוף עייפים.

כמעט כל האימהות עדיין לא ישנות לילה מלא בגיל חצי שנה, וגם לא בגיל שנה. עם העייפות וחוסר השינה בלילות, בדרך כלל המשפחה כבר פחות עוזרת, בן הזוג מזמן חזר לעבודה, החוגים לתינוקות מתמעטים, נשים חוזרות לעבוד מחוץ לבית ונדרשות להיות מרכזות, אבל – העייפות. היא עוד פה. הגוף עייף, הנפש עייפה, התודעה עייפה. ואז מתחילות לעלות מחשבות, כמו: ככה ייראו החיים שלי מעכשיו? האם אני טובה בזה?

שינה זה לא לחלשות. שינה זה צורך אנושי, בסיסי, קיומי, וכשהוא נלקח מאימהות, זה נותן את אותותיו בגוף ובנפש. העייפות לא נעלמת עם הגזים, וגם לא עם החודשים הראשונים שאחרי הלידה. אמנם חלק מהתינוקות ישנים יותר טוב בלילה מאשר כשהיו קטנטנים, אבל חלק גדול מהן עדיין קמות להאכלות ליליות וזה מתיש.

אין תחליף לשינה. חוסר מתמשך בשינה מתבטא אצל כל אחת אחרת, אבל המצוקה היא אותה מצוקה. אצל חלק העייפות מתבטאת ברגזנות, עצבנות, חוסר סבלנות, ואצל אחרות זה יכול להתבטא בדכדוך, חרדות, מצבי רוח, עצבות, חוסר אונים ותסכול. בעקבות עייפות ושחיקה אימהית, נשים יכולות להרגיש שהן לא נהנות מההורות, שהן לא האימהות שהן רצו להיות. חלק מהן לא מבינות למה הן כבר לא "חזרו לעצמן", כי מבחינתן חלף זמן מאז הלידה. בנוסף, מגיל חצי שנה והלאה, הילדים יותר פעלתנים, זזים, דורשים יותר יחס וחברה, אוכלים אוכל מוצק, ערים יותר במשך היום, וזה מצריך מהאימהות להיות ערניות ואקטיביות.

מי אני עכשיו?

כשלאט לאט יורד הקצב המהיר של הטיפול בתינוק, ונשים יכולות להתחיל התפנות להרגיש את עצמן - הן לא יודעות את מי הן פוגשות. האני שהן הכירו לפני הלידה, לא כל כך דומה למי שהן היום. אחרי תקופה ארוכה של שימת הצרכים, הרצונות, הרגשות, והמחשבות שלהן בצד – הן מספרות שקשה להן להתחבר אל עצמן מחדש.

"לפני הלידה היה לי קל ונגיש להתחבר לעצמי. עשיתי מדיטציות, כתבתי את עצמי בקלות, היתה לי נגישות גבוהה לעולם הפנימי שלי. מאז שאני אמא, אני לא מצליחה להתחבר לעצמי. זה כאילו שיש מין נתק. אני לא מצליחה להרגיש אותי, לשמוע את המחשבות שלי. זה כאילו שאני והוא (התינוק) זה אחד, ואין אותי. אני לא מצליחה להפריד את עצמי ממנו. אני מתגעגעת להרגיש את עצמי", סיפרה אחת האימהות.

בשלב מסוים, נשים מתחילות להרגיש געגוע לחיים הקודמים שלהן - לחיי חברה שהיו להן, לספונטניות, לעצמאות שלהן, לגוף והמשקל במידה שהיתה, למיניות ולזוגיות באופן שהן מכירות, לזמן לעצמן, למאכלים שיכלו לאכול, לחוגים שאהבו, ועוד ועוד ועוד. לא תמיד קל להן עם הגעגוע הזה. הגעגוע הזה הוא טבעי ונורמלי, אך לא מעט מהנשים חוששות שהוא יכול לפגוע בתינוק/ת או בקשר ביניהם.

"אני מתגעגעת לקחת את התיק שלי ולצאת מהבית, בלי להתארגן חצי שעה לפני, בלי לחשוב על הבכי שמחכה לי בנסיעה. אני מתגעגעת לשתות כוס יין ולשבת עם חברות על הבר עד 12 בלילה, בלי לחשוב על הלילה או על היום שאחרי", אומרת אמא אחרת. "אני אוהבת את התינוקת, אז איך אני מרשה לעצמי להתגעגע לחיים שהיו לפניה?"..

זה תהליך טבעי, נורמלי וחשוב. כשאני מסבירה לנשים שהגעגוע לחיים הקודמים חשוב לטובת ההסתגלות והמעבר הרגשי להורות, זה מרגיע אותן, אבל הן עדיין לא היו רוצות להרגיש אותו. הן רוצות רק לשמוח מהחיים החדשים שלהן, והרצון הזה הוא טבעי, אנושי ומובן.

 
כשהצורך האישי לא מקבל מקום

"ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית. מינון יתר של אימהוּת. כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי. זו מין תחושה שאני כבר לא יכולה לסחוב, לטפל, לשמוע בכי, להאכיל, לבשל, לחתל, להשכיב, לשעשע. להיות אמא לתינוקת. היא קשה, ההכרה שאני כבר לא מסוגלת יותר, שכל מה שבא לי לעשות זה רק לברוח ולא להיות במגע עם הבת שלי. הלב מתקשה להכיל את התחושות האלה, את הרצון לתפוס מרחק ולא לחזור" ( מתוך דברים שכתבתי ופרסמתי, כשהבת השנייה שלי הייתה בת עשרה חודשים בערך).

אם בחודשים הראשונים אחרי הלידה נשים יכלו לשים לב שסדרי העדיפויות משתנים אצלן בכך שהן מתעדפות את הצרכים של התינוק על פני הצרכים שלהן, כעת השינוי בסדרי העדיפויות מתחיל להיות מורגש גם בנושאים גדולים יותר, שמשנים את האופן שבו הן מתייחסות אל עצמן ואל המציאות.  

לפני החזרה לעבודה, אימהות אף עסוקות במחשבות לגבי איך זה יהיה עבורן לעבוד מחוץ לבית ולהיות ערניות, איך זה יסתדר עם חוסר השינה בלילה, מי ואיך הם ייאספו מהגנים, איך תהיה הקימה וההתארגנות בבוקר, איך התינוקות ישתלבו במסגרת, ואיך זה יהיה עבורן להיות רחוקות מהתינוקות ולראות אותם רק אחרי העבודה.

בנוסף, לא מעט אמהות אחרי לידה מתמודדות עם שינוי או משבר תעסוקתי. חלק מהן עזבו את העבודה שהייתה להן לפני הלידה, חלק מהן מרגישות צורך לשנות מקצוע ועיסוק בעקבות ההורות והשינוי שחל בהן. כשהשינוי בזהות התעסוקתית מגיע עם צורך ממשי לפרנס, נשים מוצאות את עצמן מתמודדות עם בלבול וחוסר וודאות שלפעמים לא פגשו קודם בעולם התעסוקתי.

חשוב להבין, גם חצי שנה ושנה אחרי הלידה, נשים עדיין צריכות תמיכה רגשית. הצרכים האנושיים שלהן לא נעלמים רק בגלל שהו הפכו להיות אימהות ועברו יותר מכמה חודשים מהלידה. לנפש שלנו לוקח זמן להסתגל להורות, להתמודד עם התהליכים הרגשיים שהיא מביאה, לעכל את התקופה האינטנסיבית שהייתה בחודשים שאחרי הלידה - וזה יכול לקחת גם יותר משנה. בטח אם לא ישנות בלילה.

אין באמת שעון עצר שאומר לנו “די, מספיק. תתקדמי”. זה רק הקולות הפנימיים והציפיות שלנו, שלפעמים דוחקים בנו להאיץ את הקצב ולהיות משהו שאנחנו לא. ההסתגלות להורות תגיע, הקשיים הרגשיים יעברו, התחושה שאת "חוזרת לעצמך" תגיע (גם אם לא תהיי מי שהיית קודם) והאיזון יגיע - אבל לכל אחת זה קורה בקצב שלה ובזמן שלה. וכן, לפעמים זה מצריך המון סבלנות וגם שינוי בתפיסה לגבי איך אימהות אמורות להרגיש ולתפקד.

כל מה שאת מרגישה – הוא נכון, מותר לך להרגיש אותו. מה שאפשר לבדוק הוא – מה יכול לעזור לך להתמודד עם מה שאת מתמודדת עכשיו? זאת השאלה המרכזית. יש נשים שזקוקות לישון קצת יותר בלילה, יש נשים שזקוקות לזמן לעצמן, יש נשים שזקוקות לצאת לעבוד מחוץ לבית, יש נשים זקוקות לחברת מבוגרים, ויש צרכים נוספים - וכולם לגיטימיים. אין ולא צריך להיות מתג שמכבה את הצרכים האנושיים של אימהות. חשוב להקשיב להן, ללמוד את הצרכים שלהן, ולטפח חברה אנושית, שמגדלת גם אימהות, לא רק תינוקות.

הכותבת היא מטפלת רגשית בנשים ואימהות בגישת Cbt-ACT, יוצרת האתר ודף הפייסבוק 'נשים מדברות אימהות'.