אחת מכל שש אמהות נמצאת בסיכון לסבול מזה

אחת מכל שש אימהות לתינוקות מאושפזים שנבדקו במרכז שניידר לרפואת ילדים נמצאה עם חשד לדיכאון אחרי לידה. הנתון הזה מזכיר שבעוד הצוותים הרפואיים מתמקדים באופן טבעי בתינוק המאושפז, גם ההורה שנמצא לצדו עלול להתמודד עם מצוקה נפשית משמעותית שדורשת הכרה, איתור וטיפול.

כך היה במקרה של אם לתינוק בן חמישה חודשים, בן בכור להוריו, שהתפתחותו עד אותו רגע הייתה תקינה. התינוק אושפז באחת ממחלקות הילדים בשניידר לאחר אירוע ממושך של השתנקות והכחלה שהתרחש בבית. האם סיפרה כי האירוע החל לאחר שהתינוק התעורר משנתו והחל להיחנק. במשך דקות ארוכות היא הייתה לבדה איתו בבית, הזעיקה את מד"א ובמקביל ביצעה פעולות החייאה בהתאם להנחיות שקיבלה בטלפון. לאחר שהתינוק יוצב, הוא הועבר לאשפוז לצורך בירור רפואי וניטור. מבחינה רפואית, הוא היה במקום בטוח, אבל עבור אמו תחושת הסכנה לא חלפה.

במהלך האשפוז זיהה הצוות הסיעודי כי היא נמצאת במצוקה רגשית משמעותית וביקש לערב את השירות הפסיכולוגי. בהערכה הפסיכולוגית תיארה האם את האירוע כחוויה טראומטית: היא סיפרה כי התקשתה להירדם, שיחזרה שוב ושוב את רגעי האירוע, פחדה להישאר עם בנה לבדה והרגישה שאיבדה את הביטחון שהיה לה קודם לכן בתפקידה כאם. גם פעולות יום-ימיומיות כמו האכלה או החתלה הפכו עבורה לתזכורת מתמשכת למה שעברה.

במסגרת ההתערבות הפסיכולוגית שניתנה במהלך האשפוז, קיבלה האם הסבר על תגובות דחק חריפות ועל כך שתחושות כמו עוררות מוגברת, קשיי שינה, מחשבות חודרניות ותחושת אובדן שליטה הן תגובות מוכרות לאחר אירוע טראומטי. בנוסף התקיים עיבוד ראשוני של החוויה, תוך התמקדות בדרכי התמודדות עם חוסר הוודאות ובהשבת תחושת המסוגלות והשליטה. המקרה הזה ממחיש עד כמה חשוב לראות את התמונה המלאה. כשילד מאושפז, הטיפול הרפואי בו עומד כמובן במרכז, אבל לצד זאת חשוב לזהות גם את המצוקה הרגשית של הוריו.

לא רק התינוק זקוק לטיפול

אירוע רפואי חריף אצל תינוק אינו משפיע רק על מצבו הגופני. עבור ההורים הוא עלול להפוך לחוויה מטלטלת, לעורר פחד, חוסר אונים, תחושת אשמה ואובדן שליטה, ולהותיר חותם רגשי גם לאחר שמצבו של הילד מתייצב.

תקופת ההיריון, הלידה והחודשים הראשונים לאחריה היא תקופה משמעותית ורגישה בחיי האישה ומשפחתה. המעבר לאימהות כרוך בשינויים רבים, פיזיים, רגשיים ונפשיים. חלק גדול מהנשים חוות בימים הראשונים לאחר הלידה תנודות משמעותיות במצב הרוח, תופעה המוכרת כדכדוך לאחר לידה ("בייבי בלוז"), שבדרך כלל חולפת מעצמה בתוך כמה ימים.

עם זאת, כ־10% עד 15% מהנשים במהלך ההיריון ולאחר הלידה חוות דיכאון אחרי לידה ברמה המצריכה טיפול והתערבות מקצועית. כאשר התינוק עצמו מתמודד עם מצב רפואי ונדרש לאשפוז, ההתמודדות הרגשית של האם עלולה להיות מורכבת עוד יותר. הדאגה לבריאותו של התינוק, תחושת חוסר האונים, העייפות, אי הוודאות והשהות בסביבה רפואית לא מוכרת – כל אלה עלולים להגביר את הסיכון למצוקה נפשית.

אשפוז או אירוע רפואי עלולים גם לאתגר את ההתקשרות המתפתחת בין ההורה לתינוק. לצד הדאגה לבריאותו, הורים עשויים לחוות דריכות: אם הבחינו בזמן, אם עשו מספיק, אם יכלו למנוע מהתינוק כאב או להגיב אחרת במהלך פרוצדורות רפואיות שהכאיבו לו. תחושות אלה מובנות וטבעיות, ומבטאות את עוצמת הדאגה והאחריות שהורים חשים כלפי תינוקם.

השנה הראשונה לחיים היא תקופה משמעותית בהתפתחות התינוק ובבניית הקשר בינו לבין הוריו. הקשר המתהווה מאופיין בהשפעה הדדית: מצבו הרפואי והרגשי של התינוק עשוי להשפיע על תחושותיו של ההורה, על תפקודו ועל חוויית המסוגלות ההורית שלו. במקביל, דיכאון אחרי לידה או מצוקה רגשית משמעותית של ההורה עלולים להקשות עליו להיות פנוי לתינוק, להבין את איתותיו, להרגיע אותו ולהעניק לו תחושת ביטחון.

כך עלולה המצוקה להשפיע גם על הקשר הראשוני ועל התפתחותו הרגשית והחברתית של הילד. לכן, איתור מוקדם ומתן תמיכה מתאימה הם חלק בלתי נפרד מהטיפול הכולל במשפחה.

אחת מכל שש אימהות

מתוך ההבנה הזו, במחלקות הילדים במרכז שניידר החלו במהלך לאיתור מוקדם של מצוקה נפשית ודיכאון אחרי לידה בקרב אימהות לתינוקות מגיל לידה ועד שנה. במסגרת זו מועברים לאימהות שאלוני סקר שמטרתם לזהות מצוקה אימהית או דיכאון אחרי לידה ולאפשר להן לקבל מענה מתאים.

מאז אפריל 2025 הועברו במחלקות הילדים 59 שאלוני סקר לאימהות לתינוקות עד גיל שנה. בעשרה מקרים עלה חשד לדיכאון אחרי לידה – כלומר, אחת מכל שש אימהות שנבדקו. במצבים אלה האימהות הופנו להמשך הערכה, תמיכה וטיפול בהתאם לצורך ולסוג הסיוע הנדרש לאם ולתינוק. המטרה היא לאפשר לכל אם ותינוק לקבל את התמיכה המתאימה להם, בזמן הנכון.

לא מעט פעמים האימהות והתינוקות יופנו להמשך ליווי וטיפול במרפאת הורה־תינוק הפועלת במכון להתפתחות הילד בבית החולים. במרפאה אפשר לקבל טיפול וליווי משותף להורים ולתינוקות עד גיל שנה. היא מיועדת, בין היתר, למשפחות המתמודדות עם השלכות רגשיות של אשפוז, לידה מורכבת או מצב רפואי של התינוק או האם, וכן להורים שחווים חרדה, דריכות, אשמה, קושי להסתגל להורות או קושי לחזור לתחושת ביטחון לאחר האירוע. הטיפול מעניק מקום לעיבוד החוויה, להבנת צורכיהם של ההורה והתינוק, לחיזוק הקשר הראשוני ולהשבת תחושת המסוגלות ההורית.

גם כאשר התינוק עדיין אינו מבין במילים מה קרה, הוא חווה כאב, סביבה לא מוכרת, פרוצדורות רפואיות ואת המתח של המבוגרים סביבו. לצד זאת, הוא גם חווה את נוכחות הוריו, שומע את קולם, חש את המגע שלהם ואת ניסיונותיהם להרגיע ולשמור עליו. מתן מילים ופשר למה שעבר, לצד עיבוד החוויה של ההורים, יכולים לסייע למשפחה לחזור בהדרגה לתחושת ביטחון ולתמוך בהורה, בתינוק וביחסים המתפתחים ביניהם.

יש חשיבות להתערבות מוקדמת, שיכולה לשנות את מסלול ההתמודדות. היא מאפשרת להתבונן גם במה שמתרחש בקשר בין ההורה לתינוק: כיצד הם מגיבים זה לזה, מה מסייע להם להירגע יחד והיכן החוויה הרפואית עדיין נוכחת ביניהם. דווקא משום שהקשר נמצא בתהליך של בנייה, גם שינויים קטנים באופן שבו ההורה והתינוק נפגשים יכולים לחזק את תחושת הביטחון, הקרבה והאמון ההדדי.

בסופו של דבר, טיפול בילד אינו יכול להיות שלם בלי לראות גם את מי שמטפל בו. לצד הבדיקה הרפואית, התרופה או ההליך הטיפולי, לפעמים השאלה החשובה ביותר שאנחנו יכולים לשאול היא פשוטה: "איך את מרגישה?".

מיכל פרילינג היא פסיכולוגית אחראית מחלקות ילדים, המערך לרפואה פסיכולוגית, מרכז שניידר לרפואת ילדים | אודט בוקאי היא פסיכולוגית התפתחותית מדריכה, מנהלת שותפה מרפאת הורה-תינוק, המכון להתפתחות הילד במרכז שניידר לרפואת ילדים | עדי שמיע-עצמון היא פסיכולוגית קלינית והתפתחותית מדריכה, מנהלת שותפה מרפאת הורה-תינוק, המכון להתפתחות הילד מרכז שניידר לרפואת ילדים.