כולם פחדו לשאול על הבת שלי. דווקא השתיקה הכאיבה יותר

לפני שנה ועשרה חודשים החזקתי בפעם הראשונה את הבת הבכורה שלי, אלונה (לוני). הילדה שחיכיתי לה כל כך הרבה, שראיתי באולטרסאונד בכל בדיקה, שבגללה סבלתי מבחילות והקאות לאורך כל השליש הראשון. הילדה שבכל שבוע בדקתי איזה פרי או ירק היא הפכה להיות, שבשבילה הורדתי את הקפה לפעם ביום, התחלתי לאכול דברים מזינים ונצמדתי לבקבוק מים כדי להקפיד לשתות שני ליטרים ביום. לפני שנה ועשרה חודשים החזקתי בפעם הראשונה והאחרונה את הבת הבכורה שלי, אלונה, שנולדה בלידה שקטה.

אני לא חושבת שאפשר להסביר במילים את התחושה של להחזיק את התינוקות שלך בידיים, כשהיא ללא רוח חיים. אני לא חושבת שגם צריך להסביר. אבל את הבחירה להחזיק אותה אולי כן. עשיתי את זה כי הרגשתי שהיא חייבת את אמא שלה שתקבל אותה לעולם, ותיפרד ממנה בעולם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא לא תקבל ממני חיבוק, נשיקה וליטוף לפני שמפרידים בינינו לתמיד. כשהחזקתי אותה הבטחתי לה שאזכור אותה לנצח, שאדאג שכולם יזכרו אותה לנצח. וביקשתי ממנה שתבטיח לי גם משהו קטן: תשמרי על האחים שלך שיגיעו אחרייך.

ואז חזרנו הביתה. לבד. פתאום צמד המילים "בידיים מלאות" קיבל משמעות כל כך אמיתית, כל כך כואבת בבטן. בלי שהייתה לנו שנייה לעכל כבר עברנו לדבר הבא: איפה קוברים אותה? מי קובר? אנחנו רוצים להיות נוכחים בקבורה? מי ידע בכלל שקוברים תינוק כזה קטן? באיזה בית עלמין יש חלקה אכזרית כזו? לצערי, גילינו את כל התשובות.

ואולי חזרנו הביתה מבית החולים, אבל אני לא חזרתי. לפחות לא אותה אני שהכרתי לפני. הייתי בהיריון, ומבחינתי השלב הבא היה להיות אמא. אבל כבר לא הייתי בהיריון, ומבחינת הסביבה גם לא הייתי אמא. לכו תבינו.

פתאום לא הייתה לי זהות

במשך חודשים הייתי אישה בהיריון. דאגתי לילדה שלי, דמיינתי את החיים איתה, התכוננתי להיות אמא שלה. מבחינתי, האימהות שלי התחילה הרבה לפני הלידה, היא התחילה ברגע שבו הופיעו שני פסים על המקל. ואז, בבת אחת, לא ידעתי איפה המקום שלי בעולם. הייתי אמא, אבל לא הייתה לי תינוקת להחזיק בבית. הגוף שלי כבר לא נראה בהיריון, והעולם לא יכול היה לדעת מה עברתי. הרגשתי שאיבדתי לא רק את הבת שלי, אלא גם את הזהות שלי.

בכיתי כל יום, כל היום. יותר דמעות ממה שחשבתי שהגוף שלי יודע לייצר. כשהסכמתי לצאת מהמיטה ולנשום אוויר בחוץ, גיליתי שזה דורש הרבה יותר מאמץ משחשבתי. הרגשתי כמו הצל של עצמי. לא הצלחתי ללכת לבד למקומות, פחדתי לפגוש אנשים, נמנעתי מאירועים משפחתיים. אפילו הכניסה לבד לחנות הפכה למשימה מפחידה וכמעט בלתי אפשרית. פחדתי שמישהו יפנה אליי, שישאל שאלה, שאצטרך להתנהל כאילו הכל רגיל.

לא ידעתי איך לענות אפילו על השאלות הכי פשוטות. אם מישהו ישאל אותי אם יש לי ילדים, מה אני אמורה להגיד? כן? לא? ואיך בכלל מספרים לאדם זר שיש לי ילדה, אבל היא מתה? פתאום גם שיחה סתמית עם אדם שלא מכיר אותי הפכה למשהו שצריך להתכונן אליו מראש.

כשהסביבה לא יודעת איך להתמודד איתך

אנשים שלא מכירים אותי ואת הסיפור שלי היו מכשול אחד, אבל האנשים שמכירים אותי היו מכשול לא פחות קשה. לא רק אני איבדתי את הזהות שלי, גם מי שמולי כבר לא הבין איך להתנהג איתי. אנשים נמנעו מלשאול שאלות, חלק התעלמו באלגנטיות, חלק שלחו הודעה שהם משתתפים בצערי ומאז לא פתחו את הנושא. למזלי, החברים הקרובים ידעו להחזיק אותי חזק ולא לעזוב.

חצי שנה אחרי הלידה חזרתי לעבודה. לאותו מקום שהכרתי, לאנשים שעבדתי איתם לפני שהחיים שלי השתנו. אבל הרגשתי שהולכים לידי על ביצים. נזהרים במה שאומרים, חוששים לשאול, אולי מפחדים לפתוח פצע. ואף אחד לא שאל אותי על לוני.

אני יודעת שזה הגיע מכוונות טובות. אנשים לא תמיד יודעים איך לגשת לאישה שאיבדה את התינוקת שלה, מה מותר לשאול ומה עדיף להשאיר בשקט. אבל דווקא בשבילי, הדבר שהכי עזר להתמודד היה לדבר עליה. להזכיר אותה, להגיד את השם שלה, לתת לה מקום. רציתי לספר על הבת שלי, על הילדה שהייתה אצלי בבטן, על הילדה שילדתי, על הילדה שאני אמא שלה גם אם היא לא נמצאת כאן.

והאמת היא שגם היום, כמעט שנה ועשרה חודשים אחרי, אני מתמודדת עם האובדן הזה בסיטואציות הכי יום-יומיות, לפעמים דווקא מול אנשים שבכלל לא יודעים מה קרה.

"הייתה לך לידה מהירה להיריון ראשון", "בהיריון השני הבטן שלך תהיה גדולה יותר", "את לא רוצה להביא לה אח?". אלה משפטים שנאמרים כבדרך אגב, בשיחות רגילות לחלוטין. אבל זו לא הייתה הלידה הראשונה שלי, וגם לא ההיריון הראשון. ולבת שלי כבר יש אחות גדולה.

ואולי מה שאני מנסה להגיד, זה שאין יום בלי טריגרים, אבל האמת? אני כבר רגילה. יש לי כלים משלי ואת הטריקים שלי כדי לצלוח את הרגעים האלה. לפעמים אני בוחרת להסביר, לפעמים אני פשוט ממשיכה בשיחה, האמת, לפעמים אני פשוט נשברת. אבל למדתי לחיות עם העובדה שאנשים לא יכולים לדעת את הסיפור שלי רק מלהסתכל עליי.

ודווקא בגלל זה, אני רוצה להגיד משהו שאולי יפתיע אתכם: אל תפחדו לשאול. מבחינתי, זה החלק הקל. אני ממילא פוגשת את האובדן שלי בכל כך הרבה רגעים במהלך היום, גם כשאף אחד לא מתכוון להזכיר אותו. השאלות הישירות הן לא מה שמפחיד אותי. להפך, הן נותנות לי הזדמנות לדבר על הבת שלי, בלי להרגיש שאני צריכה למצוא בעצמי דרך להכניס אותה לשיחה.

אז מה באמת עוזר?

אי אפשר לכתוב את "המדריך לאישה שעברה לידה שקטה", כי כל אחת מאיתנו אחרת. אז אנסה בזהירות להגיד מה באמת יכול לעזור, או מה באמת עזר לי:

לא צריך לפחד מאיתנו. לא צריך ללכת לידנו על ביצים, לחשוש מכל מילה או להימנע מלשאול שאלות. אני יודעת שזה לא פשוט, אני יודעת שלפעמים פשוט לא יודעים מה להגיד, מפחדים לפתוח פצע או להזכיר משהו כואב. אבל לפחות במקרה שלי, השתיקה כאבה הרבה יותר.

אז במקום לנחש, פשוט תשאלו. "את רוצה לדבר עליו?", "נוח לך שאשאל?", "את מעדיפה שאזכיר אותו או שלא?". תנו לנו את האפשרות לבחור, ותקשיבו לתשובה. גם אם היא לא מה שציפיתם לשמוע. אתם לא צריכים למצוא את המשפט המושלם או לדעת איך לנחם. לפעמים מספיק פשוט להיות שם.

ואם כבר המשפט המושלם, הנה כמה משפטים שעדיף פשוט להימנע מהם: הכל לטובה (תינוק מת זה אף פעם לא טוב), לפחות לא הכרת אותה (אני כן), בסוף זה יקרה לכם (מי מסוגל לראות את הסוף עכשיו?), לפחות זה קרה מוקדם (וזה כאב באותה מידה). או בקצרה - אל תנסו למצוא צד חיובי לאובדן, פשוט כי אין כזה.

תזכרו שלא רק אני איבדתי ילדה. גם בן הזוג שלי איבד. לפעמים האובדן של בני הזוג שקוף, הם נתפסים כמי שצריכים להיות חזקים עבורנו, אבל גם הם נמצאים בתוך הסערה הזאת. ובזמן שעיקר תשומת הלב והטיפול מופנים לאישה, הם נשכחים מאחור. תהיו בשבילם לא פחות.

תכירו באימהות שלנו. כמה רציתי לצעוק את זה לעולם. נכון, לא הייתה לי ילדה לחתל, להאכיל, להרדים ולחבק כל היום, אבל הייתי אמא, של ילדה מסוג אחר. הרגשתי אהבה אימהית אדירה. אני עד היום מרגישה אותה. אל תבטלו את האימהות שלנו, רק תבינו שהיא שונה מזו שאתם מכירים.

עברנו לידה, אמיתית. לא בערך לידה, לא כאילו לידה. עברנו לידה עם צירים, עם כאבי תופת, עם לחיצות עד שיצא לעולם המלאך שלנו. ויש פער לא קטן בין איך שהסביבה תופסת לידה שקטה למה שהיא בפועל. זו לא הפלה בשבוע מאוחר, זה לא גרידה. זו לידה שבסופה יוצא תינוק, כמו בכל לידה רגילה, רק שהוא לא בוכה, אין שמחה ברקע. רק שקט.

ועוד משהו שחשוב לדעת: זה לא נגמר אחרי שבוע, חודש או שנה. זה לא נעלם כשאנחנו חוזרות לעבודה, כשאנחנו מצליחות שוב לצחוק, כשאנחנו נכנסות להיריון נוסף או כשנולד לנו ילד קשת (ילד שנולד לאחר אובדן היריון). אפשר להיות מאושרת, לאהוב את החיים שנבנו מאז, ועדיין להתגעגע בכל הלב לילד שלא זכינו לגדל.

יכול להיות שאני יושבת מולכם, מחייכת, צוחקת, מספרת על ילדת הקשת שלי, והכל נראה רגיל. אבל לוני שם. היא תמיד שם. גם כשאני לא מדברת עליה, גם כשאני לא בוכה, גם כשהחיים שלי מלאים באושר.

לפני שנה ועשרה חודשים, כשהחזקתי אותה בידיים בפעם הראשונה והאחרונה, ביקשתי ממנה שתבטיח לי שתשמור על האחים שיבואו אחריה. תשעה חודשים וחמישה ימים אחרי היא עמדה בהבטחה שלה והגיעה אלינו ילדת הקשת המדהימה שלנו, ליבר.

באותו מעמד אני הבטחתי לה שלא אשכח אותה ושאדאג שגם אחרים יזכרו. הטקסט הזה הוא חלק מההבטחה שלי אליה. כי אלונה היא לא רק הילדה שאיבדתי. היא הבת הבכורה שלי, והיא תמיד תהיה.