"היא צבטה אותי בפטמה ואמרה: 'את יבשה כמו הסהרה, תוותרי'"

א', יולדת טרייה, לא תשכח את הרגע הזה. "הייתי מותשת, כאובה ומבולבלת", היא מספרת. "ניסיתי להניק ולא הצלחתי. במקום לקבל עזרה, האחות צבטה אותי בפטמה ואמרה: 'את יבשה כמו הסהרה, תוותרי'. אחר כך הוסיפה שהציצי הגדול מבוזבז כי אין לי חלב". על אף החוויה המשפילה, א' לא ויתרה. היא הניקה את בנה עד גיל שבעה חודשים.

העדויות האלה הגיעו מתוך עמוד האינסטגרם של milk_yot, מיזם חברתי לעידוד הנקה שמנסה לצמצם את הפער בין הרצון להניק לבין המציאות במחלקות היולדות. התמונה שעולה מהן מטרידה: לא מדובר בבחירה חופשית של אמהות לוותר על ההנקה, אלא בתוצאה של מערכת עמוסה, מחסור בתקנים, היעדר הכשרה מספקת של צוותים רפואיים ולחצים שהופכים את ההנקה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

ר' מתארת רגע שבו הפחד החליף את הביטחון. "אמרו לי: 'תתני לו בקבוק תמ"ל כי צריך, את מסכנת את הילד שלך'", היא מספרת, לאחר שנאמר לה כי לתינוקה צהבת. אף שהתינוק ינק היטב ועלה במשקל, הופעל עליה לחץ לשלב תמ"ל ושאיבות אינטנסיביות. "נתנו לי משאבה בלי הסבר אמיתי ועם לוח זמנים לא מותאם", היא אומרת. "זה נגמר בפציעות ובגודש קשה". רק בדיעבד הבינה שההנחיות לא ניתנו על ידי יועצת הנקה מוסמכת.

בלידה השנייה, ר' כבר התעקשה. "בזמן שאני בוכה במחלקה ומבקשת שיביאו לי את התינוק, המשיכו ללחוץ על תמ"ל. הייתי מיד לאחר לידה, במצב פגיע ורגיש. לא הגיוני שהייתי צריכה להילחם על הרצון שלי".

גם ג', שילדה תינוק שסבל מצהבת מוקדמת, מתארת חוויה של אובדן שליטה. "אמרו לי שרק תמ"ל מוריד צהבת", היא מספרת. היא ניסתה לשמור על ההנקה באמצעות סחיטת קולוסטרום, אבל גילתה שוב ושוב כי בתינוקייה כבר נתנו לתינוק בקבוק, בלי לשאול אותה. "אחרי יומיים נתנו לי להוציא אותו לרבע שעה בלבד. זה לא מספיק כדי לבסס הנקה". רק בבית הצליחה לעבור להנקה מלאה, שנמשכה עד גיל שנתיים.

לשון קשורה, אבחון מאוחר ומחיר כבד

ד' מעלה שאלה שמלווה אותה עד היום: "אם היה זיהוי מוקדם ותמיכה נכונה, האם כל הסיפור היה נראה אחרת?". כבר בבית החולים עלה חשד ללשון קשורה, אבל אנשי הצוות ביטלו אותו. "שאבתי חודשיים כמעט בלי הפסקה, עד שפניתי ליועצת הנקה פרטית שאישרה את הבעיה", היא מתארת. "אבל זה כבר היה מאוחר מדי, והתינוקת כבר סירבה לינוק".

ה' מתארת מחסור בתמיכה בסיסית. "ראיתי יועצת הנקה רק בדרך החוצה, עם מכתב השחרור והעגלה", היא מספרת. לאורך כל האשפוז ביקשה עזרה, אבל נענתה ש"כשתהיה פנויה, היא תגיע". גם "שעת הזהב" לאחר הלידה לא התאפשרה לה. "לא עור לעור, לא זמן רגוע להתחברות. פשוט פספסנו את ההתחלה".

ו' מספרת שכשביקשה עזרה באמצע הלילה נתקלה בגישה מזלזלת: "למה את צריכה את זה? קחי בקבוק". היא אומרת בכנות: "אני אמא בפעם הראשונה, אחרי קיסרי חירום, בלי שעות שינה, אז לקחתי. בדיעבד אני יודעת שהדרכה נכונה הייתה יכולה לשנות הכל".

ז' מתארת תחושה של "הסללה" כבר מהרגע הראשון. "דקות אחרי הלידה שאלו אותי איזו פורמולה אני רוצה לתת", היא מספרת. אף שהתינוקת התחברה היטב לשד, המסר שקיבלה היה ברור: "צריך להאכיל כל שלוש שעות ולהשלים". רק מאוחר יותר הצליחה לעבור להנקה מלאה. "נשארה בי תחושה שמראש כיוונו אותי לבקבוק, לא להנקה".

גם הצוות יודע: "תמ"ל מחולק כמו פדים"

לא רק היולדות מרגישות את זה. מיילדת שביקשה להישאר בעילום שם מספרת: "תמ"ל מחולק כמו פדים, בלי שאלה, בלי הדרכה". לדבריה, בשעות הערב ובסופי שבוע, כשאין יועצות הנקה זמינות, הבקבוק הופך לברירת המחדל. "מי שרוצה להניק צריכה להילחם על זה".

קארין אטיאס, אחות טיפת חלב, יועצת הנקה מוסמכת והיזמת של המיזם, אומרת שהימים הראשונים לאחר הלידה הם חלון זמן קריטי. "בלי ליווי מקצועי, סבלנות ותמיכה, קל להידרדר לפתרון המהיר, שהוא בקבוק", היא מסבירה.

לדבריה, במקרים רבים אין מדובר בכוונה רעה מצד הצוותים, אלא בשילוב של עומס, חוסר ידע, היעדר נהלים מותאמים ופער בין ההנחיות לבין מה שמתקיים בפועל. "הבעיה השורשית היא מחסור בתקנים", היא אומרת. "אחיות רבות במחלקות היולדות לא עוברות הכשרה מעמיקה בהנקה. הידע שלהן לעתים מיושן או חסר, מה שמוביל לעצות סותרות ומבלבלות. 'את בטוחה שיש לך מספיק חלב?' זה המשפט האחרון שאמא צריכה לשמוע ביום השני ללידה".

אטיאס מדגישה כי גם לנוכחות של חברות התמ"ל בבתי החולים יש השפעה. "הבקבוק זמין, נגיש ומנורמל, ולעתים מוצג כפתרון קל", היא אומרת. "אבל בפועל הוא עלול לפגוע בביסוס ההנקה, במיוחד בימים הראשונים. ההורים לא מקבלים מידע על הסיכונים שיש בחשיפה לתמ"ל, גם חד-פעמית".

לדבריה, במחלקה עמוסה, ליועצת ההנקה, אם היא בכלל נמצאת במשמרת, יש דקות ספורות לכל יולדת. "כדי שאישה תצליח להניק, היא צריכה תמיכה, הדרכה וסבלנות. שלושה דברים שלא קיימים במערכת הבריאות הציבורית הנוכחית".

רופאת נשים: "שיקולים מערכתיים גוברים על התאמה אישית"

ד"ר דנית שובל אשכנזי, מומחית ברפואת המשפחה, מתמחה בגינקולוגיה בבית החולים לניאדו ורופאת הנקה מוסמכת (IBCLC), משתפת בחוויה מהשטח. "ליוויתי לאחרונה יולדת שעברה ניתוח קיסרי אלקטיבי בבית חולים במרכז הארץ", היא מספרת. "האישה הגיעה מוכנה, אחרי הכנה להנקה. סיכמנו על תוכנית שכוללת מקסום מגע עור לעור, גירוי שד וסחיטת קולוסטרום כבר בחדר הניתוח או בהתאוששות".

אבל בפועל, המציאות הייתה אחרת. "אף שהניתוח הוגדר כ'קיסרי ידידותי', התינוק לא הונח על גופה", היא מוסיפה. "הוא הולבש מיד, בלי מגע עור לעור, לא עם האם ולא עם בן הזוג. לא אפשרו סחיטת קולוסטרום בחדר הניתוח ובהתאוששות". לדבריה, בשל ערכי סוכר שהוגדרו כגבוליים, ניתנו לתינוק 10 מ"ל תמ"ל, כמות שנחשבת גבוהה ולא הכרחית בתינוק בן כמה שעות, ומבלי להציע חלב אם מבנק חלב כחלופה.

"האם נשארה בתחושת חוסר אונים, בעוד שהיא יודעת שיש אפשרות אחרת", אומרת ד"ר שובל אשכנזי.

לדבריה, בתי חולים רבים מציגים עצמם כ"ידידותיים להנקה", אבל בשטח לא תמיד מתקיימים עקרונות בסיסיים שמומלצים על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO) ו-Academy of Breastfeeding Medicine: מגע עור לעור מיידי, מתן חלב אם תרומה מבנק חלב על פני תמ"ל כאשר המצב הרפואי מאפשר, וליווי מקצועי מותאם.

"לרוב הדבר לא נובע מכוונה רעה, אלא מחוסר הכשרה, מנהלים לא מותאמים ונוקשות המערכת", היא אומרת. "השעות הראשונות אחרי לידה, במיוחד קיסרית, הן קריטיות. הן משפיעות על הצלחת ההנקה, על הביטחון האימהי ועל הקשר הראשוני בין אם לתינוק. כאשר שיקולים מערכתיים גוברים על התאמה אישית, המחיר הוא לא תיאורטי. הוא רגשי, הוא פיזי, והוא עלול להשפיע על המשך ההנקה כולה".