למה כל כך חשוב לעבד את חוויית הלידה?

האורות בחדר הלידה כבו לפתע. המיילדת רצתה לייצר "אווירה אינטימית", אבל לאם הצעירה החושך הזה הציף זיכרון ישן וכואב. היא לא הצליחה להמשיך בלידה. הגוף קפא, המחשבות נעצרו, והחוויה הפכה ברגע אחד מטלטלת ומכאיבה.

מקרה אחר התרחש ימים ספורים לאחר מכן, במחלקת הפגייה. אב צעיר עמד ליד מיטת התינוק מביט בתינוקו שנולד במצוקה נשימתית. הוא הרגיש אשמה. "לא עשיתי מספיק", הוא אמר לי, "הייתי שקוף. לא הצלחתי לעזור לה". רק לאחר שיחה מעמיקה, כשהתאפשר לו לעבד את החוויה, הצלחנו לראות שגם בתוך חוסר האונים, היו בו כוחות, והיו רגעים שבהם כן פעל, כן היה שם.

שתי הדוגמאות הללו אינן חריגות. בפגייה של מרכז שניידר אני פוגשת מדי יום הורים (ולא רק אימהות) שנושאים בתוכם חוויות לידה טעונות, לפעמים כואבות, שעדיין לא קיבלו מקום.

לא רק לאימהות

לידה היא לא פרוצדורה רפואית. זו חוויה עוצמתית פיזית, נפשית ומנטלית. אנחנו כחברה נוטים לראות בה אירוע משמח, אבל גם לידה שמסתיימת בתינוק בריא יכולה להיות קשה, מערערת, או אפילו טראומטית. עיבוד חוויית לידה, הוא תהליך רגשי שבו נוצר מרחב בטוח לספר את הסיפור, לא רק את מה שקרה בפועל אלא גם את החוויה הסובייקטיבית.

אני מקשיבה לסיפור, גם למילים וגם למה שבין השורות: תנועות הגוף, הבעת הפנים, המקומות שבהם מערכת העצבים מגיבה. זהו חיבור בין הרגשי לגופני, בין מה שקרה בפועל למה שנחווה פנימה.

את תהליכי העיבוד בפגייה אני מקיימת באמצעות גישת BOT- Birth Oriented thinking תרפיה מוכוונת לידה. זהו תחום מקצועי הממוקד בליווי תהליכים רגשיים והתפתחותיים של הורים בתקופה שסביב הלידה - מההיריון, דרך הלידה עצמה ואחריה בכניסה לעולם ההורות.

הייחודיות של BOT היא בעבודה בתוך מגבלה - מגבלה של זמן, של מקום, של מצב. לא תמיד מדובר במפגש טיפולי קלאסי בחדר שקט. לפעמים זה קורה במסדרון, ליד האינקובטור, בזמן הנקה או בין בדיקות. המפגשים קצרים אך משמעותיים. הם נוגעים בדיוק במקום שבו ההורה נמצא באותו רגע.

הגישה משלבת כלים של הקשבה, ויסות רגשי, התבוננות בגוף ובתחושות, ומתן מקום לחוויה בכל רבדיה. הרעיון הוא לא לתקן את מה שקרה, אלא להבין את מה שקרה. לתת לחוויה שפה, הכרה ועדות, כך שההורה יוכל להשתחרר מהכאב ולהיות פנוי יותר לקשר עם התינוק.

לצד האימהות אני פוגשת גם אבות המבקשים לעבד את חוויית הלידה שלהם. ישנם לא מעט גברים שחשים אשמה, תסכול, חוסר אונים. הם היו שם, אבל לא תמיד קיבלו מקום לדבר על מה שחוו - להבין, לעכל, להרגיש שנראו.

ולעיתים, גם דור נוסף נושא איתו חוויות ישנות. כך, למשל, סבתא שנכחה בלידה של בתה, לידה קשה שהסתיימה באשפוז בפגייה, מצאה את עצמה מתפרקת במהלך שיחה שלנו. היא סיפרה על לידה שקטה שעברה לפני 30 שנה, חוויה שמעולם לא דיברה עליה. הנוכחות בלידה של בתה הציפה הכל מחדש. רק אחרי שיחה ועיבוד יכלה לשוב ולתמוך בבתה.

לא מעט אימהות יוצאות מהלידה בתחושת בלבול. לפעמים יש ניתוקים בזיכרון - הן לא יודעות בדיוק מה קרה, מי עשה מה, למה התינוק הועבר לפגייה. הפער הזה יוצר חרדה. בחלק מהמקרים אני מסייעת להן לשוחח עם הצוות הרפואי ולהשלים את פערי המידע. ברגע שהתמונה מתבהרת, גם הנפש נרגעת.

הפגייה היא מרחב טבעי לעיבוד לידה. ההורים עדיין נמצאים בשדה הלידה הגוף עוד לא נרגע, הרגשות בעיצומם, והתינוק מאושפז. זו תקופה שבה יש צורך חזק לעבד, להבין, לנרמל את מה שקרה. כשיש מקום לעבד את החוויה, גם ההורה פנוי יותר להיות בקשר עם התינוק ולהתמודד עם האשפוז. עיבוד לידה הינו צורך משמעותי. כשניתן מקום גם להורה ולחוויה שעבר, מתפנה בו המרחב רגשי הדרוש כדי לעכל אותה, לבנות קשר ראשוני עם התינוק, ולהמשיך את מסע ההורות ממקום יותר שלם ונינוח.

הכותבת היא עובדת סוציאלית בפגייה במרכז שניידר מקבוצת כללית ומומחית בעיבוד לידה