עברה 19 הפלות ב-17 שנה

היא ניסתה להיכנס להיריון מגיל 32, ואחרי מסע בלתי נתפס של 17 שנות טיפולי פוריות, אין-ספור אכזבות ו-19 הריונות שאף אחד מהם לא הסתיים עם תינוק, אחד מההריונות הגיע עד שבוע 23 והסתיים בלידה שקטה שהותירה כאב עצום. היא לא ויתרה. היום בגיל 46 א' נעשתה לראשונה בחייה לאמא, כשלאורך כל השנים האלה מלווה אותה, ד"ר ניר מבורך, מומחה במיילדות וגינקולוגיה במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית ורופא מומחה היריון בסיכון במרכזי בריאות האישה הרצליה ונתניה, מחוז שרון שומרון בכללית.

"היה לי בן זוג המון שנים. הוא עבר לחו"ל, ואחר כך לא הייתי בזוגיות אחרת לא מעט זמן", היא מספרת. "נשארתי עם אמא ואח גדול שחלו בסרטן. אח שלי שהיה דמות מאד דומיננטית במשפחה חלה בסרטן מאוד אגרסיבי, והוא הלך לעולמו תשעה חודשים אחרי שחלה. הבטחתי לו שאני לא אוותר ואני אהיה אמא. אחרי המוות שלו הכל פתאום קיבל פרופורציות אחרות. הפרידה ממנו הייתה קשה, הבנתי מה באמת חשוב בחיים והתחלתי בתהליכים. החלטתי שאני עושה את זה לבד. גם בגלל ההבטחה לאחי. מאוד רציתי להיות אמא".

"התחלתי בהזרעות, זה לא הלך והמשכתי ל-IVF וגם זה לא הולך. יש לי גם בעיה של קרישיות בדם, אז ידעתי שזה יהיה קשוח, אבל לא עד כדי כך. אחרי כל טיפול כמעט נכנסתי להיריון, וכל פעם הפלתי מסיבה אחרת. עברתי 19 הפלות ולידה שקטה אחת. ניסיתי גם פונדקאות בארץ שהסתיימה בהפלה, רציתי פונדקאות בחו"ל ואז הגיעה הקורונה, כבר ויתרתי, הבנתי שאני אמורה להיות רק דודה מגניבה וזהו, שאמא אני לא אהיה".

"החלטתי שאני מנסה שוב"

"ואז קרה ה-7.10 וזה נגע באנשים קרובים ובני משפחה. חברים שלי היו בנובה, בן דוד שלי ניצל מהטבח, איבדנו כל כך הרבה אנשים, פתאום הרגשתי שאני לא יכולה לוותר. שאני חייבת לנסות שוב", מספרת א'. "הרגשתי שאנחנו צריכים תקומה. זה נשמע מאד ממלכתי אבל הרגשתי את זה ממש. ואז בדרך נס, התקשרו מבית החולים להגיד לי שיש לי עדיין שלושה עוברים קפואים. זה היה ממש סימן החלטתי שאני מנסה שוב, הייתי בטוחה שזה לא ילך, אבל שאני אעשה את זה בכל זאת. הפעמיים הראשונות לא צלחו ובפעם השלישית אפילו לא טרחתי לבדוק. בדרך כלל אחרי הליך כזה מקבלים תמיכה של הורמונים וכו', לא עשיתי כלום. אחרי שבועיים אמורים לבדוק אם יש היריון, לא עשיתי. היה לי ברור שזה לא תפס ותכף אקבל מחזור".

ועכשיו יש לך תינוקת.
"אני כמו על עננים של חוסר אמון. בשבוע ה-23 הייתה לי פתיחה והייתי בטוחה ששוב אעבור לידה שקטה. אבל ד"ר מבורך לא עזב אותי לרגע. בגלל הרקע המורכב, ביצעו תפר צווארי בשלב מוקדם של ההיריון. הייתי מאושפזת כמה שבועות, והצלחנו לעבור את המשוכה. שוחררתי הביתה. בשבוע ה-35 התעטשתי, חשבתי שיצא לי קצת פיפי, התחלתי להרגיש כאבים ודימום קל והייתי בטפשת היריון בשיאה. לא עשיתי מזה עניין. הגעתי לבית החולים ואמרו לי שירדו לי המים, הייתי בהלם. ד"ר מבורך הגיע עם שתי הבנות הקטנות שלו כי הוא הבטיח שיהיה איתי, התקשרתי לאמא שלי, לחברות שלי, הייתי בטוחה שזה לא יקרה. אחרי זה כל פעם שהגעתי לפגיה הייתי בהלם".

מה הכי עזר לך לעבור את השנים האלה עד הלידה?
"קודם כל ד"ר ניר מבורך. הוא ליווה אותי לאורך כל הדרך, לא ויתר, נשאר לצדי, גם בימי חופשה, גם כשהיה צריך להגיע באישון לילה. הוא בא לניתוח קיסרי חירום עם הבנות שלו ביום חופש, רק כי הבטיח לי שהוא יהיה זה שינתח אותי, והתרגש איתי כשנהייתי אמא. הגעתי מלאת חששות, ויצאתי מהמחלקה עם ידיים מלאות ולב מלא הוקרת תודה, לכל האחיות הנפלאות והצוות שגרם לי להרגיש שאני לא רק מטופלת. אני אישה, אני אמא, ואני בן אדם אמיתי".

"הרגע שבו היא ילדה היה מרגש באופן מיוחד"

"כשפגשתי את א' בתחילת ההיריון היא כבר הייתה אחרי שנים של אכזבות. היא פחדה אפילו להביט במסך האולטרסאונד, כדי לא להיקשר ולהתאכזב שוב", אומר ד"ר מבורך, "לאט לאט, ממפגש למפגש, נוצר בינינו חיבור מיוחד. בסביבות שבוע 23 קיבלתי טלפון מהמרפאה שהיא הגיעה עם צירים וצוואר הרחם נראה פתוח בצורה כזו שהיה נראה שמדובר בהתחלה של הפלה מאוחרת נוספת. היא פונתה באמבולנס למרכז רפואי מאיר, ומאותו רגע רתמנו את כל הצוות של המחלקה כדי לשמור על ההיריון היקר. בכל יום שעבדתי בבית החולים נכנסתי לראות אותה, להרגיע, לענות על שאלות ולהחזיק איתה את התקווה".

"קבענו לעצמנו יעדים קטנים - עוד שבועיים ועוד שבועיים - וכך התקדמנו עד שבוע 31, אז שחררנו אותה להמשך מעקב צמוד. כל צוות הרופאות והרופאים באגף המיילדותי הכירו אותה, טיפלו בה ועקבו בדריכות אחר התקדמות ההיריון, האחיות במחלקת אם עובר טיפלו בה במסירות ובהתרגשות עם כל שבוע שעובר וההיריון התקדם", הוא אומר. "בשבוע 35 התחילו צירים וירידת מים. היא התקשרה אליי בערב. כיוון שהייתי בבית לבד עם בנותיי, הבאתי אותן איתי לבית חולים, ובזמן שנכנסנו לניתוח קיסרי, כמו שתכננו מראש, מסיבות רפואיות, הן קיבלו בייביסיטר מצוות המיילדות. הרגע שבו התינוקת יצאה לאוויר העולם היה מרגש באופן מיוחד. בתחילת הדרך אמרתי לה: 'נעשה הכל, ואת תצאי ההיריון הזה עם תינוק'. לשמחתי, זו הייתה הבטחה שהצלחתי לקיים. אנחנו עדיין בקשר, ומשמח לראות את א' סוף סוף מאושרת עם בתה הקטנה".

בימים אלה היא עוברת לגור עם אמה. "לא קל לגדל תינוקת לבד. אני מרגישה שהכל היה נס כזה ואני שוקלת איך להחזיר לעולם את הטוב הזה", היא אומרת, "היה שווה לחכות 17 שנה. היא ממש יפה, היא כשרון הקטנה, ואני לא משוחדת".