הפוסט הזה לא היה קיים אלמלא ילדתי את רומי, בכורי, ככה סתם בשבוע ה-32. לרפואה המודרנית אין תמיד תשובות, והשאלה למה ילדתי מוקדם כל כך נשארה עדיין בלתי פתורה.
כך זה התחיל: בשעה 5 לפנות בוקר הרגשתי את המים יורדים, וכמו כולן רצתי לשירותים בחשש שבורח לי פיפי. עד אז ההריון היה תקין לחלוטין: לא עישנתי, לא הרמתי משקולות, לקחתי בהתמדה חומצה פולית והקשבתי לכל מה שהרופא אמר לי. אבל כשחזרתי למיטה, חשתי התרגשות מוזרה לצד חשש שדברים לא ממש קורים בצורה הנכונה.
הגענו מתרגשים לבית החולים, לא קולטים את גודל הצרה
שכבתי שקטה לצד בן זוגי, מחכה. מדי פעם התיישבתי כדי לבדוק אם הזרימה ממשיכה, תוהה אם כדאי כבר להעיר אותו, כי הבוקר הוא אמור לנסוע בענייני עבודה לסופשבוע ארוך ואולי כדאי שנקפוץ לגינקולוג קודם.
הערתי אותו ושכבנו לנו מכורבלים במיטה מחכים בסבלנות לשעה 07:00, אז יהיה הגיוני להעיר את הרופא שלי. כששמעתי את הקול הרענן בצד השני הצטערתי שלא התקשרנו קודם, בעיקר לאור התגובה החמורה שלו "מיד לבית החולים".
הנחתי תחבושת בתחתונים, התלבשתי והצעתי לבן זוגי שיארוז את כל החפצים שלו לקראת הוויקנד כדי שאוכל בדרך, אחרי הביקור בבית החולים, להקפיץ אותו להסעה שמחכה לו. עדיין לא הבנתי מה המשמעות של ירידת מים בשבוע מוקדם כל כך. עדיין לא הבנתי שאני בתחילתה של לידה ובמיוחד לא הבנתי מה המשמעות של לידת פג.
מתרגשים ומצחקקים הגענו אל בית החולים. לאחר ש"זכיתי" למישוש אינטימי מכמה סטאז'רים וחיבור למוניטור, הבנתי שהמצב לא כזה משעשע. למעשה, רק כשהזריקו לישבני חומר שיזרז את הבשלת הריאות וינסה לעכב את הופעת הצירים, הבנתי שאני בתהליך של לידה.
שכבתי דוממת במיטה, מנסה, בהתאם להוראות הרופאים, להירגע ולאפשר לעובר "להתבשל" כמה שיותר בתוכי. ואכן, הצירים נרגעו, והועברתי למחלקת נשים לאשפוז. אישי היקר נשלח להביא חפצים מהבית, ואני השתעשעתי בשיחה בטלה עם אימי.
ואז הם הגיעו. הצירים. בתחילה הרגשתי צורך עז לרוץ לשירותים, אבל אחרי שהוצאתי את כל מה שהיה וההתכווצויות המשיכו, הבנתי שאני בצרה.
הוא נחטף ממני בחדר הלידה
אימי התקשרה לבן זוגי שיגיע, רצה מבוהלת לקרוא לרופא ואני, המומה מעוצמת הכאב, התיישבתי בוכה על המיטה. אמאל'ה, למה לא אמרו לי שזה כואב כל כך? רומי נולד אחרי שלוש שעות קשות שבהן נאסר עליי לבחור תנוחה (מאחר שלידות חירום נעשות אך ורק בשכיבה על הגב) וכשצוות של שישה מתבונן ותומך בי (שתי מיילדות, אחות, רופאת ילדים, בן זוגי ואמא שלי).
ציון האפגר הראשוני שלו היה 3. תוך רגע הוא נחטף ממני לחדר המיון של הילודים ללא אפשרות למגע מנחם או מבט. נותרתי לבד המומה וכואבת עם המיילדת שניסתה לסייע לי בהוצאת השליה והרופא המרדים שהגיע לתפור את איברי הקרועים והמדממים.
הם אמרו לי שהכל בסדר, שאוכל לגשת ולראות את רומי עוד כמה שעות, כשארגיש טוב מספיק כדי לרדת מהמיטה. אבל אחרי 4 שעות ביקשתי שייקחו אותי אליו בכיסא גלגלים. אז נפגשתי לראשונה בצורך הזה, שהוא כמעט כאב, לגעת בתינוק שלי, לעטוף אותו, להריח, לחבק.
וכך נפגשנו. הוא באינקובטור, כשצינורות מחוברים לכף רגלו ולאפו, את ראשו מכסה כובע צמר ועל עיניו משקפי בד להגנה מפני האור. אני, מותשת וכואבת על כיסא גלגלים. "מותר לגעת בו?" שאלתי בחשש את האחות. היא הראתה לי את מתקן רחיצת הידיים והחלון שדרכו ניתן להעביר יד וללטף. המבט הראשון, שלווה בכתמים שחורים מרצדים (מחולשה) ועיניים לחות, מעלה בי דמעות גם היום, כשאני נזכרת בצורך הבלתי אנושי הזה לחבק אותו ובזכוכית שהפרידה בינינו.
שגרת הימים בפגיה הייתה קשה מנשוא
כך התחלתי את דרכי באמהות. את הימים הבאים, גם אחרי שחרורי מבית החולים, העברתי בפגיה. סופרת את השניות עד הכניסה והמעבר בדלת, בוכה כל ערב כשמגיע הזמן להתנתק ולהיפרד. עם הימים למדתי להבדיל בין מחלקות הפגים השונות, הפנמתי את רוטינת שאיבת החלב, הכרתי את האמהות האחרות ולמדתי לזהות את האחיות הטובות יותר והטובות פחות.
השבר היה נורא, אבל הימים חלפו. בכל בוקר, כשהגעתי מתנשמת אל מיטתו הייתי עוצרת את הנשימה למשמע בשורות הלילה. היו בקרים שבהם מצאתי שהחזירו אותו אל האינקובטור הסגור, והיו בקרים שבהם חיכתה לי האחות בחיוך מסייעת לי להוציא אותו מהמיטה לחיבוק של הקלה.
חיכינו בקוצר רוח שרומי יגיע למשקל של שני קילוגרם ולשבוע 35 (תחילת תשיעי) כדי שנוכל להשתחרר. הוא לא אכזב – אכל, השמין, נפטר מצהבת הילודים והתגבר על כל הבעיות המדאיגות שצצו בדרך. אחרי שלושה שבועות קשים מנשוא הגיע הרגע המיוחל וחזרנו הביתה, מרוטים אך מחושלים.
בעבורי הימים בפגיה היו הימים הקשים ביותר שחוויתי בחיי, נפשית ופיזית. העייפות, החרדה לשלומו של רומי, הגעגוע והשדיים הגדושים התווספו לצרות הרגילות של אם אחרי לידה (טחורים, הורמונים ועייפות אינסופית). עם כל אלה נתקעתי מדי בוקר בפקקים, חיפשתי חנייה בחניון העמוס של בית החולים והגעתי מתנשמת כשצידנית ובה חלב שאוב מהלילה מתנדנדת על כתפי. כל זה עד השעה 09:00, שעת ההאכלה, בתקווה שהבוקר אוכל לנסות להיניק אותו.
"כאן אין תינוק, נא לא להפריע"
אם הזמן בבית החולים היה קשה, שעות הערב, לבד בבית, היו קשות עוד יותר. הרעב שנפגש במקרר הריק, אבזרי התינוק המיותמים, הדממה והחזה שממשיך לטפטף בדיוק כל 3 שעות (לפי שעות ההאכלה בבית החולים) הטריפו את לילותי, רק כדי שאוכל להשכים קום ולנסוע שוב לבית החולים להיות לצדו.
רומי היום בן 8. ילד מופלא, בריא ומאושר. אין לי מושג מה נחרת בו מהימים הללו, וכנראה לעולם לא אדע. ייתכן שהבכי המייגע בששת החודשים הראשונים היה קשור בקושי שחווה בלידתו, ייתכן שהפחד להינתק ממני שייך, ואולי כל אלה היו קיימים בו בלי שום קשר ללידה המוקדמת.
אם ילדתן או שאתן מתכוננות ללידה מוקדמת, נסו לרפד את ימי הפגיה כמה שיותר. קודם כל דאגו ללדת בבית חולים הקרוב ביותר למקום מגוריכן שבו הפגיה נחשבת מומלצת, כדי לחסוך זמן ועצבים בנסיעות ופקקים; רכשו משאבת הנקה טובה; נסו ליצור קשר עם אמהות לפגים, כך שתוכלו בעזרתן לאתר או לקבל את הבגדים הקטנים ביותר, המוצצים המיוחדים והמוניטור הביתי.
אחרי הלידה, אם אתן נמצאות בחדר פרטי, תלו שלט על הדלת: "כאן אין תינוק, נא לא להפריע" להדיפת אחיות נמרצות ושאר מטרידים. בהעדר חדר פרטי, בקשו לעבור למחלקת נשים שם תוכלו לנוח בלי שיעירו אתכן כל שלוש שעות להנקה.
עם כל הרצון לשהות כמה שיותר לצדו, התייחסו אל שעות הביקור של הסבים והסבתות כאל זמן איכות, ונצלו אותו לסידורים אחרונים כמו רכישת ציוד, ארגון הבית וכמה שיותר מנוחה.