DGTL 2018: ההופעות מדהימות, הקהל - קצת פחות

פסטיבל DGTL נחת בישראל אתמול (שבת, 29.9) ליום שלם של מסיבות ותקלוטים, שהתפרשו על פני 3 במות בגני יהושע שבתל אביב. מדובר בפסטיבל בעל תקן עולמי, שהשנה הסתובב בערים כמו סנטיאגו, אמסטרדם, סאו פאולו וברצלונה. הקונספט של הפסטיבל הוא לאגד את הדיג'ייז הבולטים ביותר בסצנה האלקטרונית העולמית (והפעם - גם הארצית) תחת קורה אחת, עם הפקה מהודקת ו״ירוקה״ למדי.

הפסטיבל התחלק ל-3 במות - Modular, Frequency ו-Generator, כשמודולאר הייתה הבמה המרכזית והגדולה מכולן. כל הבמות היו מצוידות במערכות סאונד משובחות, תפאורות מלאות במסכים ומיצבים, וסט רחב של תאורות המוקרנות ברחבה. לדוגמה, במת הפריקוונסי, שבעיניי הייתה הבמה המסקרנת ביותר - הוצבה מול גן הסלעים של גני יהושע, מה שהיווה מראה מרהיב במיוחד.

כיוונתי להגיע מוקדם לפסטיבל, בגלל הסט של מקימי באוהאוס רקורדס - יוגו ועמיחי מטיאס. מדובר בצמד דיג׳ייז מוכשרים מאוד, שמהווים חלק משמעותי בפיתוח הסאונד של ההאוס בסצנת המועדונים של תל אביב בשנים האחרונות. היה חם מאוד עקב השמש היוקדת, אבל נכנסו די בקלות (לעיתים משתלם להגיע מוקדם לפסטיבל), ותפסתי את הצמד מנגנים טיונים מעולים מול רחבה די ריקה, בזמן שהקהל החל להתאסף לאט לאט בעקבותיהם.

קצת לפני ההופעה של אוטרקי (שהייתה בפריקוונסי), הלכתי לקנות מים. לתדהמתי, שתיה קלה בפסטיבל עלתה 17 ש״ח: 12 ש״ח על השתיה עצמה, ו-5 ש״ח על כוס, שתוכלו לקבל אותם חזרה במידה ותחזירו את הכוס עם הפקדון. בהתחשב ברמת החום שהייתה אתמול, אני לא חושב שזה פייר מצד ההפקה לגבות כזה מחיר על מים - אף אחד לא רוצה חלילה שמישהו יתייבש באירוע.

לעומת זאת, החום המשוגע לא הפריע לקהל לאבד את זה בהופעה של אוטרקי, שהפך את הרחבה מריקה לגמרי למלאה ותוססת. בהופעה, אוטרקי ניגן קטעים חדשים יותר וחדשים פחות, אבל כשהוא ביצע 2 טראקים יוצאים מן הכלל מהמיני אלבום האחרון שלו - "Heavy Dreamer", הרחבה הגיעה לסוג של שיא.

קצת לפני שהספקתי לראות את רד אקסס, תפסתי את מגית קקון במודולאר - שהעיפה את הקהל ברמות היסטריות. רואים שהקהל מת עליה, והיא מתה עליו בחזרה. הנוכחות של קקון על הבמה מחשמלת - היא שרה את השירים ולא מפסיקה לרקוד.

מבחינתי, מופיע לייב של רד אקסס תמיד מספק חוויה מסקרנת ומגוונת (פעם תפסתי אותם במופע 'הרביעייה' ב'אלפאבית', וזו הייתה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בארץ). מלבד אודי נאור שתופף על מכונת תופים אלקטרונית, רד אקסס אירחו את אבראו, מוזיקאי פורטוגזי מוכשר שעובד איתם בלייבל ״גרזן רקורדס״, וספי ציזלינג, חצוצרן העל שעבד בין היתר עם פאנקנשטיין, קותימאן, ועוד רבים וטובים.

הגרזנים נתנו נתנו שואו בועט ומבריק. כשהבסיס היה מקצבי טכנו פרועים, הצמד שלף המון טריקים מוזיקליים מהשרוול, כמו ליינים של גיטרה חורכת או נגיעות אבסטרקטיות של סינת׳ים. אבראו הוסיף המון צבע לצמד, והשירים שביצע בפורטוגזית יצרו תדהמה בקרב הקהל. ולמרות שציזלינג הצטרף להרכב לשני טראקים בלבד, הנוכחות שלו הדהדה לאורך כל ההופעה. יחד עם נגינה מרגשת ואפקטים מעניינים, יש תחושה שהוא פתח מימד נוסף עבור הקהל.

אחרי מנוחה קלה, הלכתי לראות את הדיג׳ייז שהכי ציפיתי להם בפסטיבל - פולו & פאן. מדובר בצמד אמנים מצרפת, שעושים האוס מאוד מלודי, שובב וצבעוני עם נטיות למוזיקה אקוסטית, דיסקו וסיפורי פיות. במשך הרבה זמן היו מגעים כאלו ואחרים להביא אותם לארץ, ועכשיו סוף סוף הם הצליחו להופיע פה.

הצמד הופיע בבמת הפריקוונסי, והקהל היה עצום. הם ניגנו את מיטב הלהיטים שלהם, עם עוד כמה חומרים שלא שוחררו, וזה היה כיף מאוד. אבל למרות הכיף, משהו בהופעה הזו לא ישב בדיוק כמו שציפיתי, ואחר כך הבנתי שזה בעיקר בעקבות הקהל.

בהתחלה, הקהל היה נינוח, קליל וכיפי, ורוב האנשים השתלבו בטבעיות עם הזרימה שיש לפסטיבל להציע. אבל עם הזמן, ככל שהגיעו יותר אנשים והאווירה נהייתה יותר אינטנסיבית, הקהל החל להיות מונע מסיפוקים מיידים, ורוב הבליינים לא ידעו להיטמע בתוך החוויה בצורה אבסולוטית. כמות הפעמים שהלכו על פניי הלוך ושוב בהופעה של פולו & פאן לא באמת אפשרה לי לרקוד כמו שצריך. האנשים התנועעו באגרסיביות, כאילו נכנס בהם דיבוק. הם לא ידעו לספוג את הרגע ולהנות ממנו, אלא רק לנוע בתנועה מתמדת שמשתנה לפי הפיתויים שצצים מכל עבר - בין אם זה הצורך בעוד דרינק, להוריד עוד MD או להתחיל עם הבת הממש יפה שממול.

וזה מוביל אותי לבעיה נוספת - זילות הבקסטייג׳. הייתה תחושה שלכל אחד יכול להיות צמיד בקסטייג׳, ומספיק שיהודה לוי ואשתו עולים לבמה האחורית במופע של פולו & פאן - אז לפחות עוד 30 אנשים יתכרכרו אחריהם כדי להרגיש קצת אבק כוכבים. פתאום כלום לא באמת חשוב, אפילו לא הדיג׳ייז המדהימים ולא הבמות המפוארות.

למרות זאת, כן חשוב לציין שבמופע של רד אקסס יכלתי לראות בקסטייג׳ מגוון ומרשים במיוחד, בו נכחו מיטב הדיג׳ייז הישראליים של הפסטיבל, ואנשים כמו ראובן לובלין ואפילו רמי פורטיס. כשצפיתי בהם מפגינים כל כך הרבה אהבה כלפי ההרכב, הצלחתי פתאום להבין טוב יותר את ה-DNA של הצמד.

אחרי שהסתובבתי וחזיתי בצמד האיטלקיים Tale of Us שורפים את הרחבה עם טיונים מאתגרים מול אלפים, המשכתי להופעה הסוגרת של במת הפריקוונסי - Motor City Drum Ensemble. הדיג׳יי הגרמני נחשב לאספן כפייתי עם זיקה עצומה לדיסקו והאוס, וברשותו כשרון מיוחד לזהות את הרחבה ולהוביל אותה לגבהים חדשים, שיר אחרי שיר.

הוא נתן סט משוגע, ולמרבה הפתעתי, למרות שהבליינים המשיכו להתרוצץ לכל עבר כדי לענות על כל גחמותיהם, רובם דווקא כן נפתחו לשיריו של הדיג'יי ורקדו בחופשיות. אין מה לעשות, כנראה שאנשים יפים יותר כשהם רוקדים האוס.

פסטיבל DGTL הוא ללא ספק חוויה יוצאת דופן. מדובר באירוע עם סטנדרטים של חו״ל, שמובאים לידי ביטוי בקפדנות ובסימטריה בכל מאפייניו. גם אם זה רק לכמה שעות, מהרגע שדורכים בשערי הכניסה מרגישים שנכנסים לעולם אחר, והשמות שניגנו השנה בפסטיבל לגמרי מהווים שדרוג לעומת השנה שעברה. הדבר היחיד שצריך להבין הוא איך גורמים לקהל ללכת לאיבוד בעקבות המסיבה, ולהיכנס יותר בחוויה מעבר ללצלם סטורי לאינסטגרם.