זה קורה כמעט כל יום: אתם נכנסים בבוקר לפייסבוק, ורואים שמישהו שיתף בפיד סיפור על מה שקרה לבן-דוד של חבר של אקסית. אתם משתפים את הפוסט, כי בכל זאת, זה הבנדוד של חבר של האקסית, ואתם סומכים עליו. חברים שלכם משתפים הלאה, כי הם סומכים עליכם. עד הצהריים אתרי החדשות כבר מדווחים בהתרגשות על הסיפור, כי אלפי אנשים כבר שיתפו אותו אז הוא בטח נכון, בערב זה מופיע ב"צינור" ולמחרת בתכניות הבוקר. שניים-שלושה חברי כנסת רותמים את הסיפור לאג'נדה שלהם וזהו, הוא נכנס לספר דברי הימים של היסטוריית מדינת ישראל. כולם מוכנים להישבע שזה אכן קרה.

פעם היו קוראים לזה "אגדה אורבנית", סיפור שאף אחד לא בדק אבל איכשהו כולם מתעקשים שהוא אמיתי פשוט כי כל מי שהם מכירים בטוח בזה גם. כיום, כשפייסבוק מתפקד כאתר חדשות לכל דבר, וגולשים צורכים את ענייני האקטואליה שלהם משיתופים בפיד שעוברים מיד ליד, המונח הזה כבר איבד מהמסתורין שלו. כל כך קל לייצר אגדות בעידן הפרופילים המזויפים, השיתופים האנונימיים והעמודים הכאילו-חדשותיים, שאנחנו כבר לא מתרגשים. 

אז ניסינו לבדוק עד כמה זה קל להפיץ שמועה שקרית בפייסבוק. פתחנו פרופיל מזויף, המצאנו כמה סיפורים מגובים בצילומים מבויימים ושלחנו אותם לכמה עמודים מוכרים ופופולריים, חלקם עמודים שנחשבים אמינים מאוד. האם הם יבדקו את פרטי הסיפור לפני שיפיצו אותו, או שהאג'נדה שלהם תקדש את האמצעים? וכמה רחוק השקר יצליח להגיע?

הילדים הערבים ציירו ציורים של שאהידים

ראשון להיבדק היה עמוד הפייסבוק של הצל. זו הייתה הבחירה המתבקשת והקלה ביותר לפתוח איתה: הצל, שמתהדר בלמעלה מ-200 אלף עוקבים, מרבה לפרסם סיפורי גולשים שנשלחו אליו (בזמנו הוא פרסם אצלו את אגדת ה"תפוזים נגועים באיידס"), ואלה מעוררים הרבה אמוציות בקרב המגיבים ומשותפים בהמוניהם. בשנה האחרונה הוא פתח גם אתר ייעודי לסקופים וחדשות מטעמו, מה שמוסיף הילת יוקרה ואמינות לידיעות.

דמות הפייסבוק המזוייפת שלנו פנתה לצל וסיפרה לו שאימא שלה, מטפלת במקצועה, ביקרה בגן ילדים מעורב ביפו ונדהמה: הילדים הערבים מציירים שם ציורים של שאהידים רוצחים יהודים, והגננת תולה אותם על הקיר בגאווה. צירפנו גם תיעוד מלהיב - ציור (שציירנו בעצמנו) של דגל פלסטין עם סכין, שכביכול צולם בגן. עוד באותו יום הצל ענה לנו, חשדני במקצת: "אני מבין שזה פרופיל פיקטיבי". "לא, הוא פשוט סגור לחברים בלבד", חרטטנו. הצל מיד השתכנע, לא חקר ולא בירר ורק רצה לדעת אם יש לנו עוד תמונות של ציורי הגן. הזדרזנו וציירנו עוד ציור, הפעם של שאהיד רוצח יהודי, לא עלינו. יצא יפה מאוד. למרבה ההתרגשות, בתוך כמה ימים "הצל" פרסם את הסיפור תחת הכותרת "מזעזע!!!" בצירוף ציורינו היפים. הפוסט זכה ליותר מ-300 שיתופים ולתגובות זועמות, אך לצערנו הסיפור לא ממש התפשט הלאה מעבר לזה. רק מעריצי הצל הפיצו אותו, אף עמוד אחר לא שיתף והתקשורת כלל לא התעניינה. שמאלנים.

הצל מסר בתגובה כי הסיפור "נבדק ואומת", והוסיף כי "השולחת באמת מטפלת של משפחה ביפו, מאיפה אתם חושבים שהציורים צצו?".

אסור להסתובב בציבור אחרת יחטפו ויאנסו אותך

הבא בתור היה העמוד הפמיניסטי "שולפת ציפורניים", בעל למעלה מ-16 אלף עוקבים, המפרסם פוסטים ומאמרים בנושאי מגדר ופמיניזם. הפעם דמות הפייסבוק המזוייפת שלנו דיווחה למנהלי העמוד על מבחן בתורה שנערך לתלמידות בכיתה ג', ובו מלמדים אותן שאסור להסתובב בציבור אחרת יחטפו ויאנסו אותך - וצירפה צילום של ה"מבחן". כמובן, את המבחן אנחנו בעצמנו חיברנו וגם ענינו להפליא על השאלות, אבל איש לא חשד או שאל שאלות: הסיפור התפרסם ב"שולפת ציפורניים" כמו שהוא וזכה לתגובות מזועזעות על "החינוך הדתי המסוכן" ולמאות שיתופים, כולל בעמודים חברתיים נחשבים כמו "אחת מתוך אחת" ו"אני פמיניסטית דתיה וגם לי אין חוש הומור". גם עיתונאים בכירים שיתפו את הפוסט, מה שמלמד על מהות הבעיה: אם הסיפור היה מגיע ישירות לעיתונאי עצמו, ייתכן שהיה בודק אותו קודם. אבל כשהוא רואה את הסיפור בעמוד מוכר ופופולרי הוא מניח שהסיפור כבר אומת ונבדק ומפיץ אותו הלאה, ומוסיף לו מהאמינות האישית שלו. הסיפור הופך ל"משהו שקראתי אצל העיתונאי X, והוא דווקא מאוד אמין". המקור לידיעה הולך ומתעמעם.

 

מנהלות העמוד לא הגיבו לפניה של מאקו עד מועד פרסום הכתבה, אך הסירו את הפוסט מהעמוד.

אנו מבקשים מנשות הבניין להיכנס אך ורק מהכניסה האחורית

גם העמוד "ישראל חופשית" נפל בפח. העמוד בעל ה-80 אלף עוקבים, שמקדם סוגיות של חופש דת וחירות הפרט, כתב פוסט על שלט שערורייתי שהוצב בכניסה לבניין ברמת גן, הדורש מהנשים להשתמש בכניסה האחורית בלבד כדי לא להחטיא את הגברים. אלא שאת השלט אנחנו כתבנו וצילמנו והוא מעולם לא נתלה בכניסה לשום בניין פרט לארבע שניות הצילום עצמן. "ישראל חופשית" לא שאלו אותנו כלום מלבד "באיזה רחוב זה צולם?" ואנחנו פתחנו גוגל מאפס ובחרנו רחוב באקראי. זה הספיק. בתוך פחות משעה כבר היו לפוסט 100 שיתופים, ובתוך פחות מיממה - מעל 1,000 שיתופים. שוב הפיצו אותו גם עיתונאים בכירים, אולי מתוך מחשבה שהסיפור כבר נבדק ממילא. אפילו עיריית רמת גן הובהלה לשרשור לתת תגובה ולהצטדק.

גם במקרה זה מנהלי העמוד לא הגיבו לפניה של מאקו עד מועד פרסום הכתבה, אך הסירו את הפוסט מהעמוד.

 לא כל הסיפורים המזויפים פורסמו. העמודים השמאלניים "גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע" ו-"החברים של ג'ורג'" לא הגיבו להודעות ששלחנו להם, ול"בצלם" ו"שומרי משפט" אין אפשרות לשלוח הודעה בפייסבוק. כך נותר סיפור ההסתה-נגד-ערבים-בבתי-ספר-מצורף-תיעוד-מזעזע שהמצאנו במגירה. רק העמוד השמאלני "עמותת סיכוי" חזר אלינו והבטיח "לראות מה ניתן לעשות בנושא, בין אם כאן בפייסבוק או בדרך אחרת", וביקשו מאיתנו מספר טלפון לבירור פרטים מדויקים על המקרה - מה שעורר בנו חשד שהם זוממים אשכרה לטפל בבעיה אז לא תודה, רק רצינו לייקים.

במהלך הפרויקט החלטנו לנסות את מזלנו גם בעמוד של רני רהב - יחצ"ן העל שמקדם בעמוד הפופולרי שלו, בין השאר, גם פרויקטים שונים וממליץ עליהם. קשה להצביע על אג'נדה פוליטית בפוסטים שלו, אבל המכנה המשותף של רובם הוא "משהו ישראלי מרגש". האם הוא יקדם מוצר לא קיים רק כי הוא "משהו ישראלי מרגש"? הזדרזנו ועיצבנו עטיפת ספר קיטשית + הוצאת ספרים מומצאת, ושלחנו לפייסבוק של רני בתוספת מכתב נוגע ללב: מתברר שמחברת הספר עבדה עם נערים במצוקה ואחד מהם מת ואז היא התחתנה עם אח שלו וזו ממש משפחה מדהימה וחמה והספר מרגש נורא וכולי אז תפרסם אותו בעמוד שלך בבקשה. אבל את רהב, מסתבר, לא עשו באצבע, והוא התעקש לקבל פרטים על הספר ולינק לרכישה לפני שיפרסם אותו. חבל, כך הפסדתם את הרומן המצמרר -

דרוש איש מכירות, עור בהיר - יתרון

אך את האפקט הגדול ביותר גרם, ללא ספק, סיפור מודעת הדרושים שלנו. יצרנו מודעת דרושים הדומה למודעות של פורטל "דרושים", אחד האתרים המובילים בישראל לחיפוש עבודה. דרישות התפקיד היו: "מראה ייצוגי, עור בהיר-יתרון". את התמונה שלחנו לעמוד "מזרחים מצייצים" בתוספת טקסט מזועזע על הגזענות הבוטה שבמודעה, ולאחר שהם לא ענו לנו, שלחנו לעמוד האקטיביסטי המזרחי "במזרח", ושם הוא התקבל בברכה: לא שאלו אותנו שום דבר, לא ביררו פרטים, לא בדקו בפורטל "דרושים" עצמו, שכמובן לא פרסם כלל מודעה כזאת ולא היה לו שום קשר לסיפור, ועוד באותו יום פורסמה המודעה המפוברקת בעמוד "במזרח" תחת הכותרת "ישראל 2016 – עור בהיר? יתרון!".

משם כדור השלג שגם אנחנו לא חזינו התחיל להתגלגל: מעל 350 שיתופים, כולל בעמודים של פעילים חברתיים מוכרים ואמינים בדרך כלל. הגדילו לעשות ב"צדק חברתי – חדר המצב", ערוץ מוכר של המאבק החברתי, שהעלה את התמונה מחדש בעצמו (כלומר, לא על ידי שיתוף המקור) עם הטקסט "גזענות 2016, הצעת עבודה לבעלי עור בהיר. ערן עמר". כלומר, לתמונה שהמצאנו נוסף כבר שם של מישהו אחר, קרדיט חדש, שמטשטש עוד יותר את השביל שיוביל בחזרה למקור. מה ההוכחה שפוסט שלך נהיה ויראלי באמת? הוא מתחיל להתפרסם תחת קרדיטים זרים, להפוך לנחלת הכלל, המקבילה האינטרנטית ל"לחן: עממי". אפילו העמוד האהוב "כשאבא ואמא בני דודים" העלה (גם כן מחדש) את התמונה אצלו בלי שום אזכור ל"במזרח". עכשיו לך תמצא מי התחיל את כל זה.

אבל הכי התרגשנו כשחבר הכנסת יואל חסון מהמחנה הציוני העלה אצלו את התמונה (מחדש!) והצהיר כי הורה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד מפרסמי המודעה בגין עבירה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. נזכיר לכם שבשלב הזה עדיין לאף אחד אין מושג מי היא אותה חברה, מי שלח את הסיפור הזה מלכתחילה, מה האינטרסים שלו או האם הוא בכלל אמיתי. אבל העיקר שח"כ חסון דיבר עם היועמ"ש.

אתר החדשות NRG דייוח גם הוא על סיפור ה"עור הבהיר", אך לראשונה הופיעו בו סדקים, לאחר שפורטל "דרושים" עצמו חשף שמדובר במודעה מפוברקת וכך גם דיווחו ב-NRG - שמדובר בפיברוק. זה המשיך לפולו-אפ גם בתוכנית של יעל דן שם דיווחו גם כי מדובר בזיוף.

ההבהרה של פורטל "דרושים" שהמודעה מפוברקת כלל לא הפריעה לגולשים להמשיך ולשתף את התמונה הלאה, לקוראים נוספים, ולהפוך אותה לעובדה מוגמרת. קרה, בטח קרה. ראינו את זה בלפחות שלושה עמודים נחשבים, שום הכחשה או הוכחה כבר לא תעזור.

גם כאן, מנהלי העמוד לא הגיבו לפניה שלנו, אך הפוסט הוסר מהעמוד. 

ח"כ יואל חסון מהמחנה הציוני מסר בתגובה: "ראשית, אני שמח שהמודעה אינה נכונה. חשוב לזכור שבישראל 2016, בה לא משכירים דירות לערבים ביום ראשון ולא מעניקים הזדמנויות עבודה שוות ליוצאי העדה האתיופית ביום חמישי, תסריט של מודעה כזו אינו מופרך כלל וכלל.

"כל חיי לחמתי בגזענות, אינני יכול לשתוק כשאני רואה תופעות מסוג זה. עדיף להגיב על גזענות מזוייפת מאשר לשתוק על גזענות אמיתית. כמובן שברגע שהמודעה הגיעה לצוות שלי, בדקנו וגילינו מהיכן האתר שממנו "נלקחה", היינו עדים לשיתוף של המודעה על ידי אנשי תקשורת וכמובן שתמיד הייתה את האפשרות שהנהלת האתר "הסירה" את המודעה. דווקא מהמקום הזה היה חשוב לי לזעוק את הזעקה על העוול שהוצג. התסריט שבו עלתה מודעה כזו בפורטל דרושים, נמחקה וממשיכים הלאה היה חמור לא פחות בעייני.

"תפקידו של נבחר ציבור הוא לזהות תופעות, להביע עמדה ערכית ולהעבירן לגופים שצריכים לחקור אותם. חברי כנסת אינם חוקרים או בלשים סמויים.

לסיום, בערב יום העצמאות ה-68 לישראל חשוב לזכור שגזענות אינה משחק. מספיק רפרוף על התגובות שהיו למודעה בהן אזרחיות ואזרחים גילו הבנה לליבם של "מפרסמי" המודעה כדי להבין עד כמה הגזענות קיימת חברה הישראלית ומבעבעת. התחקיר הסתיים אבל הגזענות נמשכת".

תמיד תטילו ספק

"ישראלים מאוד אוהבים לצרוך חדשות", אומר עידו קינן, בעל מגזין תרבות הרשת "חדר 404", "היתרון של צריכת אקטואליה מהמקורות העממיים - גופים אקטיביסטיים, אושיות רשת והרשתות החברתיות - הוא כמות המידע שזורם, משום שהוא משוחרר מהציות לצנזורה, צא"פים, מו"לים, שיקולי עריכה, אינטרסים של פוליטיקאים ובעלי הון, פוליטיקלי קורקט ובדיקת עובדות. הבחירה שלנו לצרוך את המידע דרכם היא גם הבחירה שלנו להפוך אותם לעיתונאים ולפרשנים עבורנו". 

זה נראה כאילו יותר קל לאנשים להאמין לסיפור מומצא כשהוא רץ ברשת מאשר שמועה בעל פה.
"נדמה לי שאנחנו רוחשים אמון - מסיבות היסטוריות, שאיבדו את הרלוונטיות שלהן - למילים כתובות, לעומת מילים שנאמרות בעל פה. ואם יש גם תמונה - זה הרי כבר ממש כתבה! ואנחנו שוכחים שיש כל כך הרבה כתבות, בעיתונים אמיתיים - מנייר! שעלה כסף! - שמלאות בשטויות ואפילו שקרים. אני מאמין שזה ילך ויתפוגג. זה כמו שפעם אנשים היו רואים תמונה או סרטון של משהו מדהים שקרה ומתפעלים, והיום התגובה הראשונה תהיה 'פוטושופ!'"

אז איך אפשר לדעת אם הפוסט שאנחנו קוראים הוא אמיתי או לא?
"אני לא חושב שיש דרך לדעת אם סיפור הוא אמיתי או לא בלי להיכנס לעומקו ולבדוק את העובדות. זה נכון במיוחד אם מישהו ניסה לבדות סיפור ולמד איך סיפורים ויראליים נראים".

אז מה הפיתרון, לחייב עמודי פייסבוק לא-עיתונאיים לבצע בדיקת עובדות, כמו כלי תקשורת רגילים?
"לא, מכיוון שזו לא ליבת תפקידם של אקטיביסטים ופוליטיקאים. אני כן חושב שזה נכון לדרוש זאת מעיתונאים, ואפילו את זה אנחנו לא עושים".

כלומר, האחריות למי להאמין נשארת שלנו, הקוראים, בעוד הצינורות להפצת שקרים רק הולכים ומשתכללים.
"אבל גם הכלים לאיתור הונאות כאלו מתפתחים עם הטכנולוגיה.וכצרכנים של מידע אנחנו צריכים תמיד להיות ספקנים, וזה נכון למידע שמגיע מדף פייסבוק וזה נכון למידע שמגיע ממהדורת חדשות".

 אבל אז נהיה ספקנים לגבי הכול.
"זה יותר טוב מאשר להאמין להכול".