"מדובר בעבירות וירטואליות בלבד, וביחס אליהן, העונש שנגזר הוא חמור ביותר", (עורך הדין של סמנכ"ל ההיי-טק שהטריד 33 ילדות וילדים ברשת)
"הבן אדם לא עשה כלום, רק הקליד. על זה 14 שנות מאסר??" (המגיב "אבסורד")
כשמישהו מכה אישה, אונס ילד, שודד זקנה, פורץ לחנות – אנחנו מרגישים את האימה. אנחנו מפחדים, אנחנו כועסים, אנחנו רוצים לראות עונש. פשעים כמו הלנת שכר, מעילה בכספי תאגיד או מעשי רמייה בבורסה כבר מקבלים את כינוי החיבה הסלחני, הכמעט יוקרתי, "עבירות צווארון לבן". כאילו הן לא באמת מטונפות, הרי הצווארון נשאר לבן, וה"עבריינים" הם לרוב אנשים אינטליגנטיים שמדברים יפה. אבל כשמדובר בעבירות שנעשו באמצעות מחשב, ברור לנו שזה לא יפה, נו-נו-נו, אבל עבירה פלילית? זה "צווארון שקוף". "עבירה וירטואלית", כמו שאמר עורך הדין.
ביטים לא יכולים לאנוס
בכמה נגיעות מסך או מקלדת אפשר היום להרוס למישהו את החיים. גם לעצמך. מה זה "עבירות וירטואליות"? מה מנסה עורך הדין של הסמנכ"ל, ששכנע בין היתר ילד בן 13 לבצע מול המצלמה מעשי סדום באחותו בת ה-11, לומר ב"מרשי ביצע עבירות וירטואליות בלבד"? מה זה וירטואלי? מדומה, לא אמיתי, למראית עין. הוא מנסה לרמוז, שאם העבירה נעשתה במתחם "וירטואלי" אז היא מדומה, לא באמת עבירה. הוא בעצם טוען שהסמנכ"ל לא שכנע ילד לאנוס את אחותו מול עיניו.
מה הוא כבר עשה? העביר לו מילים, וקיבל ממנו תמונות. שלח אותיות וקיבל פיקסלים. ביטים תמורת ביטים. ובחייכם, מה זה כבר ביטים? ביטים לא יכולים להרוג. לא יכולים לאנוס. ביטים לא יכולים כלום, הם פיסת מידע מגנטי שנוסע על כבלי תקשורת. אז איך אדם שיושב לבד בחדרו החשוך ומקליד ענוגות על מקלדת יכול להישלח לכלא על עבירות מין?
רק שהאינטרנט הוא כבר החיים עצמם, ולכן המילה וירטואלי צריכה למות, ודחוף. אין שום דבר "מדומה" בקשרים ברשתות חברתיות, לא כשהם טובים והדוקים ולא כשהם הופכים להטרדות וקנאות, שמביאים מבוגרים לדיכאונות וילדים לניסיונות התאבדות. אין שום דבר "לא מוחשי" בהאקר שגונב סיסמאות ושודד מחשבון הבנק כסף אמיתי. הפצת סרטון של צעירה מקיימת יחסי מין בוואטסאפ בין עשרות אלפי אנשים היא לא "למראית עין". היא הדבר עצמו. הפלישה לפרטיות, ההשפלה והמבוכה הן מוחשיות מאוד.
כן, גם אני תופס עבירת מין שכוללת מגע פיזי כהרבה יותר גרועה מעבירת מין בשלט רחוק. מצד שני, יש עבירות שדווקא ה"וירטואליות" שלהן, העובדה שהן מתרחשות ברשת, היא זו שהופכת אותן להרסניות. אם הבן-זונה היה מדפיס תמונת עירום של בחורה ותולה על עץ בשכונה – זה היה מאוד לא נעים, אבל אחרי שכמה עוברי אורח היו רואים אותה, מישהו מהם היה מוריד אותה משם, והסיפור נגמר. דווקא ההפצה ברשתות ה"וירטואליות", המדומות, הן שהופכות את הפגיעה והעבירה למזעזעות בהיקפן ולבלתי ניתנות לעצירה.
למה אנחנו סולחים?
מה בכל זאת וירטואלי בכל הסיפור? "שירי", "גלי", "אלונה" ו"נטלי". הזהויות שהסמנכ"ל הנוכל הסתתר תחתן, כדי לשכנע את הילדות שאיתן דיבר שגם הוא נערה כמותן, חברה שאפשר לדבר איתה ולהראות לה. כנראה שבלי התרמית הזו, הוא לא היה מצליח לבצע את עבירות המין. הוירטואליות, אם כן, לא מפחיתה מחומרת העבירות; ההיפך הוא הנכון – הוירטואליות היא שאיפשרה לסמנכ"ל להתחזות ולהונות את הילדים, וכך לבצע את העבירות הדוחות שלו.
העבירות שמבוצעות בעזרת מכשירים טכנולוגיים הולכות ומתרבות במהירות, רק שהציבור עדיין רואה בזה ספר עבירה ספק מעשה שובבות. לפני כחודש כתבתי כאן את האחד הטורים הפחות פופולריים, כנראה בתולדות העיתונות העברית. התייחסתי בין היתר לגניבת תכנים (מוסיקה, וידיאו) ברשת. הטוקבקים הבהירו מה הקוראים חושבים – זו בכלל לא גניבה, האמנים לא סובלים מזה, גם ככה יש להם המון כסף, הקבצים שם אז מותר לנו. חלק מהטיעונים שקרי, חלק אחר לא רלוונטי. הבעיה היא שהם מראים שגם הציבור, או חלק גדול ממנו, עדיין מאמין שאם זה קרה ב"אינטרנט", זה לא ממש פשע.