האם הרשתות החברתיות משקרות לנו? מאז שידור הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (נטפליקס) החלו לדבר בעולם על האופן שבו פיד החדשות שלנו מייצר מצג שווא לפיו כל הגולשים ברשת מסכימים איתנו ועם הדעות שלנו - כל זאת רק כדי להשאיר אותנו עוד ועוד בפלטפורמות.
כדי לבדוק האם פייסבוק, ובעיקר טוויטר, אכן נועלות אותנו בתיבות תהודה, יצאנו לניסוי: יותם זמרי (שדרן רדיו וסאטיריקן ימני), וניב שטנדל (עיתונאי mako ופובליציסט שמאלני) החליפו פידים באחד השבועות החדשותיים הסוערים של השנה: אמריקה החליפה נשיא, יו"ר הכנסת מיקי זוהר נחקר באזהרה בחשד לסחיטה ואיומים והליכוד הפיץ דיווח לפיו המחאה בבלפור זוכה לתמיכה איראנית. במשך שבוע כל אחד מהם נחשף לעוקבים וצייצנים מהצד השני של המפה הפוליטית, וחזר עם מסקנות.
יותם זמרי | פיד שמאל
"הניצחון של ביידן היה הרגע הנכון להיות בפיד שמאל. לא ידעתי שלאורגזמה יש כל כך הרבה שלבים"
מודה. זה אולי לא היה השבוע הכי נכון לערוך בו את הניסוי הזה. הרעיון של להתגנב לפיד של מישהו אחר שנמצא על הקצה השני של הספקטרום הפוליטי שלך הוא נחמד סך הכל. קצת כמו להתגנב למסיבה, רק בלי הקטע הזה שאנשים דופקים לך מבט של "מה אתה עושה פה נודניק, לא הוזמנת לפה יא מביך". אבל כמו שאמרו בינוניים ממני, תזמון זה עניין של טיימינג, ואם יש שבוע בו אתה לא רוצה להתגנב למסיבה כזאת, זה כנראה היה השבוע הזה. ואם להקביל את זה לעולם הכדורגל, הקבלה שעוד תחזור פה פעם או פעמיים או שבעים, כאוהד ירוק אני מוכן לשבת לצפות במכבי חיפה מהיציע של מכבי תל אביב. אבל למה לעזאזל לעשות את זה במשחק האליפות שלהם?
אבל רגע, לפני הטיימינג, בואו נדבר שניה על הניסוי עצמו. כמו בניסוי מדעי גם כאן הכל צריך להתחיל בהשערה מדעית, אם אני צריך לנסח אותה בזהירות אומר שההשערה בניסוי הזה הייתה "כשזה מגיע לרשתות חברתיות כולנו חיים בבועה שמורכבת בעיקר מסבון ומדעות כמו שלנו". מטרת הניסוי, "לאשר או להפריך את ההשערה הזאת", זו לפחות הייתה המטרה כשהתחלתי.
ונשאלת גם השאלה הבסיסית, אנשים אומרים כל הזמן שהבעיה ברשתות החברתיות היא שהן מקיפות אותך באנשים שמסכימים איתך ואתה מסכים איתם. אוקיי איפה הבעיה? זה די כמו בחיים לא? נכון מדי פעם יש לנו איזה חבר או שניים שמגיעים מעולמות ממש שונים משלנו, אבל זה לא שאני מסתובב במציאות ושואל את עצמי "למה כל החברים שלי כל כך דומים לי, אולי אני עושה משהו לא בסדר, חייב להכיר ידיד שחבר בשוברים שתיקה, חובב אמנות מודרנית, ולא מפספס שום הופעת ג'אז". האם העובדה שאנחנו חיים בבועה של דעות כל כך גרועה? או שאולי מטרת הבועה הזאת היא לנפץ קצת את מגיפת הבדידות ולגרום לנו להגיד לעצמנו כמה פעמים ביום "בואנה, אני לא היחיד שמחזיק בדעות המוזרות האלה".
הייתי קצת סקפטי לפני שהתחלנו. האם באמת פיד שמאל יהיה כל כך שונה? בכל זאת, יש לא מעט אנשים שמעצבנים אותי בפיד גם ככה, ובכללי אני מקפיד לעקוב אחרי לא מעט אנשים שדעותיהם שונות משלי מרחק טראמפ מביידן. מה גם שכימני פאשיסט ביביסט בנטיסט מתועב, סביר להניח שאם אני עוקב אחרי אנשי תקשורת ישראלים סיכוי גדול שאני לא מחלק המון פיברוטים.
כמות השמות שיש לנתניהו בפיד שמאל היא מפוארת: "הביב" "הדוצ'ה" "הנאשם מבלפור" "הדיקטטור" ועוד. מצטער ימין, אבל זו האמת, פיד שמאל הרבה יותר טוב מכם בלשנוא אנשים ספציפיים
ביום רביעי בערב התגנבתי למסיבה בפעם הראשונה. האמת, בהתחלה היה כיף. טראמפ הסתמן כחתיכת הפתעה והפיד שמאל החדש שלי שידר לא מעט ייאוש. צייצנים מתוסכלים הביעו את יאושם מהאמריקאי הממוצע וציוצים בסגנון של "אולי זה מה שמגיע לאומה המטומטמת הזאת" שצפו את הפיד. קפצתי באותו הרגע לפיד הימני שלי ותמונת המראה שהשתקפה משם עוד לא בישרה על העתיד לבוא, אנחנו חגגנו לא כי ידענו שהחבר שלנו בבית הלבן ניצח, אלא כי באותם רגעים פשוט הסתפקנו ב-"וואלה הוא לא הובס כמו שחשבו". אבל אז עבר יום ופיד שמאל באמצעות פרשניו התחיל להבין שהוא בדרך הנכונה ונכנס לאובססיית מחוזות, כל ציוץ שני עסק באיזה מחוז נידח במישיגן שעתיד היה להביא את הניצחון הגדול. המתח בפיד שלט ובגדול, שמאלנים שלפני שלושים שנה הלכו לישון עם פרס וקמו עם נתניהו חששו, כמו כל אוהד כדורגל שבקיא ברזי ה"עמה יעמיק", להביע אופטימיות. הם ניתחו מחוזות, ריטווטו ציוצים אופטימיים באנגלית, אבל לא נתנו לנאחס לנצח ושמרו על זהירות. ואז, ביום שבת. הפיד התפרץ.
"מת כבר לראות את טראמפ יוצא מהבית הלבן, בקרוב נתניהו יצא מבלפור, אבל את הפצעים בחברה הישראלית ייקח עוד המון שנים לתקן"
ידעתי תמיד שיש שבעה שלבי אבל, אבל אף פעם לא ידעתי שגם לאורגזמה יש כל כך הרבה שלבים, ובכן הניצחון של ביידן היה ללא ספק הרגע הנכון להיות בפיד שמאל. מרגע ההכרזה שטפו את הפיד מאות סרטונים של חגיגות אקראיות של אמריקאים במקומות שונים באמריקה. עשרות תושבי גוש דן התפעלו מכל מסיבת רחוב אקראית בטקסס ושיתפו סרטון משם כאילו הם נצר לשבע דורות טקסניים. לפעמים היה נראה לי שיותר ממה שהם מתרגשים מחגיגות של איזה ג'ו וליסה בפנסילבניה, הם מעלים את הסרטונים כדי לסמן איך מבחינתם אמור להיראות היום בו יעזוב את בלפור "הביב". שזה שם מחוכם לביבי שמחבר בינו לבין ביוב. הידד.
בכלל כמות השמות שיש לנתניהו בפיד שמאל היא מפוארת "הביב" "הדוצ'ה" "הנאשם מבלפור" "הדיקטטור" ועוד, הופכים את "סליפי ג'ו" של טראמפ על ביידן לסוג של שיח מכבד. מצטער ימין, אבל זו האמת, פיד שמאל הרבה יותר טוב מכם בלשנוא אנשים ספציפיים. וזה לא שאנחנו בימין לא יודעים לשנוא, יודעים, אבל זה עניין של אפשרויות, לנו גג יש מנדלבליט או שי ניצן, להם יש פאקינד ביבי, לך תמציא שמות ותנפח איבה כשהמועמדים המובילים שהוא שם מולכם בשנים האחרונות נעו בין ציפי לבני ובוז'י הרצוג, לאבי גבאי ולבני גנץ. אנשים שגם אם תבנה מהם את הרובוטריק השמאלני הראשון לא יצליחו לייצר במשך שנתיים אמוציות שליליות וחיוביות שביבי מייצר בשעתיים. והאיבה הזאת שולטת בפיד ביד רמה, ולא באמת משנה הנושא או הזווית. היכולת של פיד שמאל לשפוט כל החלטה של איזה פחח רכב מצפון מרכז דטרויט ככזאת שמושפעת או משפיעה ישירות על בנימין נתניהו הדהימה אותי. לפעמים אני מפחד בשבילם מהיום בו יילך "הדוצ'ה" והם יגלו שלפעמים דברים קורים בלי קשר אליו.
אחרי השמחה המופגנת (והמובנת) הציפה את פיד שמאל מעין כמיהה לנקמה. זה התחיל בהתרגשות תהומית מהסימון של טוויטר את הציוצים של טראמפ ככאלה המכילים פייק ניוז, והמשיך ברצון לראות זאת גם כאן בארצנו הקטנטונת. אני מוצא את זה מאוד אירוני שאנשים שמשתמשים בפלטרפורמה כמו טוויטר כדי להפיץ מסרים שנעים בין "ביבי מכר צוללות גרעיניות למצרים" ל-"ביבי ביקש מאסיסי להפיל על תל אביב פצצת אטום כי בן דודו שלו מחזיק במניות של מפעל אטום" להיות קצת יותר זהירים כשהם מבקשים מפלטפורמות לחסום מה שהן החליטו שהוא פייק ניוז. מה שכן, זה לגמרי לא מסר שולי. פיד שמאל לא מסתפק בבעיטה בתחת של המועמד השנוא עליו. הוא גם רוצה לבוא חשבון עם אלה שהעזו לא לרצות את זה. האמת, קצת מפחיד. אבל רק קצת כזה, כמו ערד ניר מאושר, או ג'וק עם כנפיים, או בני גנץ ראש ממשלה.
אני מודה שיש משהו טיפה מעורר קנאה בפיד שמאל. הוא מגויס וקרבי מתמיד. הם באמת מאמינים שהדמון הנורא עומד לעזוב את בלפור ורק תנו לאורלי בר לב לספור לו צמידים מול הפנים והוא נכנע
והיו עוד איזה שניים-שלושה אירועים חוץ מהבחירות במדינה הקטנה ההיא, אירועים קטנים שלא נזכור עוד שבועיים אבל משקפים יופי יופי את הווליום המשוגע שטוויטר נותן לכל ספין סוג ז'.
בואו ניקח למשל את ההודעה שהוציא הליכוד על כך שהפגנות בלפור מתודלקות על ידי גורמים איראניים. בעוד שבפיד ימין שלי הידיעה הזו זכתה למשהו שנע בין אדישות לאדישות תהומית, בפיד שמאל לקחו את זה ממש קשה. שזה די מדהים כי הסיפור הזה בקושי הורגש אצלי בפיד, כנראה שאני עוקב אחרי הסוג הלא פגיע של השמאלנים.
"ההימור שלי על זהות חבר הכנסת שנחקר עכשיו על סחיטה באיומים של היועץ המשפטי לממשלה: השם שלו מתחרז עם ריקי מוהר ויש לו מספיק ג'ל בשיער להטביע טיטאניק של כינים"
חקירתו של מיקי זהר לעומת זאת הדגימה לי איך אירוע יכול לזכות לתגובות כל כך שונות מצד אנשים שחלקם כנראה יושבים באותו אופן ספייס באותה חברת הייטק באחת הקומות של אינטל בהרצליה, נשבע לכם יש גם ימנים באינטל לא כולנו ירקנים.
פיד-ימין וביניהם אני כמובן, שלף מיד את יכולות הזעם השמורות כרגע בעיקר לכל מה שמריח ממערכת המשפט ואכיפת החוק, בעוד שבפיד שמאל שררה הסכמה גורפת שמיקי זוהר צריך לארוז מהר מברשת שיניים, סבון וכמה זוגות תחתונים כי הוא אוטוטו נשלח לשבע שנות מאסר. מרגש היה לגלות שאנשי תקשורת שמאלנים שבפיד ימין נחשבים סדין אדום, הותקפו במגרש הביתי בחמת זעם כי העזו לטעון כי זו חקירה מטופשת. וואלה, הכי קרוב לשלום שהפידים יגיעו.
מודה שיש משהו טיפה מעורר קנאה בפיד שמאל. הוא מגויס וקרבי מתמיד. אצלי בפיד ימין ישנוני כבר לא מעט זמן, נכון פה ושם יש סקר בו בנט מתחזק ואז יוצא לי לריב קצת עם תומכי ביבי, אבל בפיד שמאל חדורי מטרה. הם באמת מאמינים שהדמון הנורא עומד לעזוב את בלפור ורק תנו לאורלי בר לב לספור לו צמידים מול הפנים והוא נכנע. ושוב, אני לא אומר את זה מתוך זלזול, להפך, אני אומר את זה מתוך קנאה, בכל זאת, בפיד שלי הדבר הכי מרגש שקרה בחודשיים האחרונים זה ריב בין מחנה קלמן למחנה ריקלין.
אני לא באמת יודע איך לסכם את החוויה הזאת. או אם לקרוא לה חוויה. מצד אחד אולי אני לא המתאים ביותר לניסוי הזה שכן המון אנשים שפגשתי בפיד שמאל מעצבנים אותי גם בפיד שלי. מצד שני זה לגמרי חיזק מבחינתי את תפיסת "אוהדי הכדורגל" שאנחנו חיים בה. אנחנו אוהדים שתי קבוצות יריבות, עם היסטוריה של מפגשים כואבים, אנחנו חיים ביציעים שונים, עם צבעים שונים ושחקנים שונים. אנחנו שרים שירים שונים ומשתמשים בקללות שונות. אנחנו אומנם באים כולנו מאותה ליגה אבל מבחינתנו כמו בכדורגל, אנחנו לגמרי מוכנים ששחקן מהקבוצה שלנו ישחק מלוכלך וישבור לשחקן יריב את הרגל אם זה יביא לניצחון של הקבוצה שלנו.
טוויטר הוא היציע של הקבוצה שלנו, אנחנו מקללים את אוהדי האורחת יחד עם אלפי אנשים ששרים איתנו את אותם שירים, מבסוטים מעצמנו לאללה כי אנחנו בטוחים שכולם חושבים כמונו, אנחנו באמת מאמינים לשנאה שלנו ולגמרי מצדיקים אותה כשהיא מופנית לקהל היריב. אבל בינינו, מכמה התנסויות שהיו לי בחיים, גם בכדורגל, וגם בטוויטר, אנחנו יכולים להיות נורא אכזריים כשאנחנו ביציע, אבל חוץ מכמה מופרעים שהולכים מכות מחוץ לאצטדיון אחרי משחקים, כשהמשחק נגמר רובנו בסך הכל רוצים להתפרק קצת ביציע, אבל מודעים לזה שהכל שם בווליום הרבה יותר גבוה ממה שהוא בבית.
אולי הבעיה בטוויטר היא שאנחנו תמיד ביציע. יאללה, ביי, חזרתי ליציע שלי.
ניב שטנדל | פיד ימין
"אם פייסבוק היא מלכת הכיתה הפופולרית, טוויטר הוא בריון קטן שמפצה על מידותיו בפה מטונף"
בבוקר יום רביעי, כשניסוי החלפת הפידים יצא לדרך, אמריקה עדיין לא ידעה מי יהיה הנשיא שלה. בשלב שבו רשתות השידור האמריקאיות רגילות להכריז על הנשיא הנבחר, הן עדיין היו עסוקות בניתוחים מיקרו-אלקטורליים של קלפיות במחוז מהונינג שבאוהיו ובהסדרת שעות שינה למגיש ג'ון קינג מחשש שיירדם למחרת על קיר הקסמים של CNN.
תומכי ביידן, שכבר ראו באינפוגרפיקות גל כחול שוטף את היבשת, התעוררו וגילו שהקובנים במיאמי לא שחררו את פלורידה וההיפסטרים באוסטין לא הפכו את טקסס. מצביעי טראמפ היו מבולבלים עוד יותר: המסר הנשיאותי הכוזב לפיו הבחירות מזויפות נקלט היטב למרות ניסיונות התקשורת להילחם בו עם עובדות, רק שאף אחד לא היה בטוח מה הוא אמור לעשות עכשיו: לעצור את הספירה כמו שצעקו באריזונה או להמשיך אותה כמו שדרשו במישיגן. ארבע שנות שסע פוליטי-חברתי מחריף הגיעו לסף פקיעה, וערפל התוצאות היה הדבר הכי רחוק מתפרים שאמריקה יכולה היתה להציע.
כרגיל, דרך המגבר של פייסבוק וטוויטר הכל היה נראה הרבה יותר דרמטי. המציאות היתה אמביוולנטית ותקעה את אמריקה בלימבו, אבל ברשתות החברתיות לא היה בכלל ספק: השמאל טבע בייאוש ובדיכאון; הימין היה משוכנע שגונבים את הבחירות. שני הפידים הציגו את ההפרעה הקבועה שלהם: מאניה-דיפרסיה.
כולנו חיים בבועה. זו ההיפותזה שהובילה את הניסוי הזה: הרשתות החברתיות כולאות אותנו בבועה של תודעה כוזבת. כמו כמעט בכל דבר שקשור ברשתות, גם כאן הן רק מעצימות ומקצינות את החיים האמיתיים. אנחנו ממילא נוטים להתחבר עם אנשים שדומים לנו ושקרובים להשקפת עולמנו, וכך אנחנו נוהגים גם בפייסבוק ובטוויטר. אבל בעוד שהמציאות מאלצת אותנו להתחכך לפעמים גם במי ששונה מאיתנו (במטבחון בעבודה, בתור לרופא, בקופה בסופר), הרשתות סוגרות אותנו באינקובטור שמזין אותנו רק בחומרים שאנחנו אוהבים (לייקים, שיתופים ושיקופים) ומונע מהמחשבה שלנו להזדהם, חלילה, על ידי תפיסות מנוגדות. אקטיביסט הרשת אלי פאריסר קרא לזה "בועת פילטר", שבה כל אחד מקבל רק את המסרים שמתאימים לו וממודר מהמידע השלם.
אבל החיבור בין הבחירה הטבעית שלנו לעקוב אחרי אנשים כמונו לאלגוריתם שרוצה להציף אותנו במסרים מותאמים אישית ובפידבקים חיוביים כדי שלא נעזוב את הפיד לא יצר סתם בועה, אלא תיבת תהודה. לא רק שאנחנו שומעים כמעט רק את עצמנו (ואת הדומים לנו); אנחנו גם שומעים את עצמנו בדיסטורשן, בעיוות מוחלט של המציאות שגורם לנו לחשוב שרוב האנושות חושבת כמונו – ומכאן, שמי שחושב אחרת הוא מיעוט נבער.
כל מי שעוקב בפיסבוק אחרי הפגנות מוצ"ש מכיר את זה: אם אתה ממתנגדי ראש הממשלה, אתה בטוח שהרחובות מוצפים במיליוני אזרחים ושנפילתו היא רק עניין של זמן; אם אתה מתומכיו, אתה לא מבין למה התקשורת מספרת על "מדינה במחאה" כשאצלך בפיד המדינה בטריינינג
האמת היא שלא היה צריך לערוך ניסוי כדי לאשש את ההיפותזה. היא אומתה על ידי עובדים לשעבר בענקיות הטכנולוגיה, אוששה במחקרים, ולמען האמת – היא ברורה לכל מי שטורח לחשוב רגע על הפיד שלו. ברור שאנחנו לכודים בתיבות תהודה. השאלות היחידות הן האם אנחנו מודעים לזה; האם אנחנו מבינים את ההשלכות; ומה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה.
כשבדלאוור ביידן כבר שידר אופטימיות זהירה, הפיד השמאלני הישראלי למוד הכישלונות הגיר זיעה (שתהפוך בתום שלושה ימים לשמפניה). באין הכרעה מהירה, כל שנותר היה להביע ייאוש מהבוחרים האמריקאים בכלל וממיעוטים שהצביעו לטראמפ בפרט, להזדעזע מנאום ההכחשה של הנשיא (היו גם ימנים שעשו זאת), להתפעם מהתנהלות התקשורת שקטעה את שידור הנאום, ולהגיד את מה ששמאלנים תמיד אומרים אחרי הפסדים: אי אפשר לנצח כשמתחפשים לימין. צריך להיות שמאלנים גאים, מפסיקים להתנצל, וברני כבר היה מנגב עם טראמפ את השטיח של טקס ההשבעה.
הפיד הימני, שלא אוהב לסיים ערב בחירות בלי מנצחים ומפסידים, מצא לעצמו לוזר חדש: הסוקרים. לחגוג על כישלון הסקרים זה הרי אחד ממנהגי החג מאז 1996. עבור כמה מהצייצנים הבולטים ההחמצה בסקרים לא היתה טעות אלא מדיניות. הסוקרים, על פי התזה, ידעו שטראמפ לא יובס, אבל ניסו (בשיתוף פעולה עם התשקורת, כמובן) ליצור את הרושם שכך יקרה כדי לדחוף אל ביידן לניצחון. כלומר, הם היו מוכנים לסכן את המוניטין המקצועי שלהם עד כדי ריסוק למען הספקולציה הקלושה ששקר על תבוסת טראמפ יגרום לבוחריו (אבל לא לבוחרי ביידן) לוותר על ההצבעה. הגיוני. מצד שני, לא מפתיע שאנשי תקשורת שמנסים לעשות בישראל בדיוק את אותו הדבר – ליצור תמונות מציאות אלטרנטיביות כדי לחזק את המועמד המועדף עליהם – מאמינים שכך עושים כולם.
הפספוסים בסקרים הפיחו תקווה, והפיד הימני היה זקוק לה כדי להבהיר ש"הכל עוד פתוח". כשפלורידה ואוהיו האדימו, סמקו גם לחייהם הווירטואליות של כמה צייצנים. כשסוכנויות ההימורים התחילו לנטות לכיוון טראמפ, צייצן מוכר הסביר ש"זה הדבר הכי חשוב" ושצריך "להסתכל על הכסף ולא על קלולסים בערוצים המרכזיים". בסקר שערך צייצן אחר בקרב אלפי עוקביו עלה שלטראמפ יש סיכוי של 70% לנצח. אפשר לסכם את כל התזה על תיבת התהודה של טוויטר בסקר הזה.
אולם ככל שתוצאות האמת המשיכו לקלוח לכיוון ביידן, כך נגוזו בימין התקוות לניצחון בקלפיות והוחלפו בתקוות לניצחון בבית המשפט – בדיוק על פי קווי המתווה ששורטט בבית הלבן. קמפיין טראמפ החל לפמפם מסרים על הונאת בחירות לצד אנקדוטות אקראיות על זיופים נקודתיים, ופידימין הישראלי תפקד כתחנת ממסר נאמנה. זה היה כמעט משעשע לראות את בכירי הצייצנים, שבימים כתיקונם מנהלים מלחמת חורמה במערכת המשפט הישראלית ונאמנים למסר "ראש ממשלה מחליפים בקלפי", שמים מבטחם במערכת המשפט האמריקאית ומתגייסים בכל אונם כדי לוודא שהנשיא לא יוחלף בקלפי. האירוניה התאבדה, ואז הצביעה ביידן, כי זה מה שהמתים עושים אם הבנתי נכון את הציוצים. כמה מהצייצנים ריטווטו את מקביליהם האמריקאים, פרסמו סרטונים, הציפו עדויות, הסבירו לעוקבים איך פנסילבניה תכננה מראש לגנוב את הבחירות ולמה המהפך בוויסקונסין לא הגיוני. העוקבים, כמקובל ברשתות החברתיות, לא הניעו דיון מלומד על נתונים אלא הסתפקו בשורה התחתונה שלפיה נקבע אם הצייצן הוא צייד גנבים (אם הגבת מימין) או בכיין (אם הגבת משמאל).
ההכרה נחתה על הפיד הימני עוד הרבה לפני שההכרזה נחתה על הציבור האמריקאי. אחד מאנשי התקשורת ריטווט כבר למחרת הבחירות ציוץ הודיה לטראמפ שגילם גם הודאה בהפסד ("בשבילנו תמיד תהיה הנשיא"). אחר, ספק במחווה מודעת ל"Sad" הקלאסי של הנשיא היוצא וספק בגילוי לב כן, כתב שהוא "עצוב", וכעבור כמה שעות הוסיף: "מחכים לנס". הוא אדם מאמין, אבל נס לא קרה לנו, פח עם מיליוני פתקים זרוקים של טראמפ לא מצאנו.
עגמומיות נפלה על פידימין. אבל אמיתי על לכתו בטרם סיפוח של "הידיד הכי גדול שהיה לישראל" הקדיר את צבעי התכלת של טוויטר ופייסבוק. קצב הציוצים הלך ופחת, כמו מכונית משתעלת שמתקרבת לסוף דרכה. מעטים עוד המשיכו להדהד בלהט את הקמפיין האנטי-משפטי שאמור להציל את הנשיאות. חלק כבר עברו לשלב ההספדים ("תמיד תהיה בליבנו פינה חמה עבורך"). יש מי שנאחז בניצחונות קטנים: אויבי ישראל הם אלו ששמחים במפלת טראמפ; הסנאט לא נפל עדיין לידי הדמוקרטים; השמאל ניצח ובכל זאת אין אלימות ברחובות (תודה באמת). אחרים נדהמו לגלות שיש ישראלים ("כפויי טובה") שחושבים שטראמפ לא טוב לישראל, לאמריקה ולאף אחד. רבים חזרו ללחם והחמאה מתוצרת הארץ: משפט נתניהו, הפגנות, מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי, חקירת מיקי זוהר, ואיזה ניסיון נואש למנף את דו"ח החשבונות המזויפים החודשי של פייסבוק לכדי קמפיין איראני להפלת ראש הממשלה. זה אמנם היה ברור משעה שאפילו פוקס ניוז הכריזה על ביידן כנשיא הנבחר ואפילו נתניהו נאלץ לברך, אבל מי שהיה זקוק להוכחה סופית קיבל אותה: הקרב על אמריקה הסתיים.
בתוך המאבק הנשיאותי שהתנהל בשוחות הסושיאל אפשר היה להבחין גם בהבדלים בין פייסבוק וטוויטר, בפרט בתצורתן המקומית. פייסבוק - הרבה פחות פוליטית וקוסמופוליטית מטוויטר - התנמנמה באופן יחסי, אם כי פה ושם נצפו סרטונים מספירת קולות חשודה בדטרויט או חגיגות ניצחון בסנטרל פארק. ובכל זאת, תיבת התהודה שלה עוצמתית פי כמה מזו של טוויטר, בהתאם לגודלה. מי שמניח את עצמו לגמרי בידי האלגוריתם של מארק צוקרברג (ולא מתעקש, למשל, לעקוב אחרי אנשים שונים ממנו – המלצת מערכת חמה) מוצא את עצמו בעולם שבו משתקפים כל רעיונותיו, שאיפותיו וחרדותיו. כל מי שעוקב אחרי הפגנות מוצ"ש נגד נתניהו מבעד לפייסבוק מכיר את זה: אם אתה ממתנגדי ראש הממשלה, אתה בטוח שהרחובות מוצפים במיליוני אזרחים ושנפילתו היא רק עניין של זמן; אם אתה מתומכיו, אתה לא מבין למה התקשורת מספרת על "מדינה במחאה" כשאצלך בפיד המדינה רובצת על הספה בטריינינג.
טוויטר, כמובן, סערה לכל אורך ימי ספירת הקולות כאילו מדובר באירוע מקומי. היא אמנם לא מתקרבת למספרים של פייסבוק, אבל בכל מה שקשור לאקו-צ'יימבריות מתעתעת טוויטר לא מזדנבת מאחור. זו תיבת תהודה אפקטיבית להחריד לא רק בגלל האלגוריתם, אלא גם בשל העובדה שהיא מבליטה מובילי דעת קהל ומאפשרת לקדם מסרים על בסיס חשבונות לא מאומתים וחשבונות פיקטיביים. אבל מה שחמור יותר הוא שטוויטר היא לא רק תיבת תהודה, אלא גם זירת קרב.
טוויטר הישראלית היא רשת הרבה פחות חברתית ואישית מפייסבוק. לצד זאת, היא הרבה יותר פוליטית, עם ייצוג בולט של נבחרי ציבור ועיתונאים; והיא גם מאפשרת למשתמשיה מרחב כמעט חופשי להסתתר מאחורי זהויות בדויות, שלא לדבר על חשבונות מזויפים. התוצאה היא הרבה יותר עימותים וריבים. אם פייסבוק היא מלכת הכיתה הפופולרית, טוויטר הוא בריון קטן שמפצה על מידותיו בפה מטונף. זו אמנם רשת שחיה על פיברוטים, ריטווטים ותגובות בדיוק כמו פייסבוק, אבל לא פחות מכך היא חיה על ההתנגחויות שמתנהלות בהם. לעומת פייסבוק, בטוויטר קל יותר לפוצץ את הבועה ולהיקלע לפיד "הלא נכון" דרך ההתנגחויות האלו, אבל זה רק מעבר מתיבת תהודה אחת לאחרת. השיח נותר לרוב שטחי ורדוד, ואם לא די בכך – הוא גם אלים ומכוער. זו לא מקהלת ציפורים; אלה קרבות תרנגולים.
אבל החיים האמיתיים הם לא הפודיום המפנק והמלייקק של פייסבוק ולא זירת הבוץ המפרקת והמשחררת של טוויטר (ובטח שלא מסלול הדוגמנות המחניף והמפולטר של אינסטגרם). בחיים האמיתיים יש 77 מיליון אמריקאים שחושבים שטראמפ הוא אסון; אבל גם 72 מיליון שחושבים שהוא, לכל הפחות, סביר ועדיף על ביידן. ובחיים האמיתיים, כל המיליונים הללו חיים יחד, אומה אחת תחת האל, כפי שאומרת הצהרת האמונים לדגל האמריקני. ובחיים האמיתיים גם אנחנו חיים ביחד, פייסבוקאים וטוויטריסטים מימין ומשמאל. וארבעה ימים אחרי ההכרזה על ביידן, אני פוגש את החברים שלי מהמילואים, ניצב מול בוחרי ביבי ובנט ואוהדי טראמפ בנחיתות מספרית כמו חטיבה 188 במלחמת יום כיפור. וסוף סוף אני יכול לצחוק עליהם ולשאול איך זה להיות בצד המפסיד. ואנחנו יכולים להתווכח, אבל אנחנו גם יכולים להקשיב אחד לשני ולנסות להבין למה טראמפ טוב ליהודים ולמה ביידן לא באמת רע להם, ולמה רק לא נתניהו ולמה דווקא נתניהו. ואין שום בועת פילטר ולא תיבת תהודה, ואין קללות ואין השמצות, ואין גם אלפי לייקים ומאות שיתופים. יש רק כמה אנשים שמנהלים שיחה עם ויכוחים ועם הסכמות, ויש ביניהם מורכבויות של מציאות ואהבה של בני אדם. והאמת היא שזו רשת חברתית לא רעה בכלל.