"אני מחכה שהימין האמיתי יתפוס את השלטון. פגרי שמאלנים יתנדנדו ברוח מצוואריהם ממנופים ועגורנים. יוכרזו פרסי עתק לכל מי שיסגיר שמאלנים לשלטון, דוגמת השתתפות אקטיבית בתלייתם של הבוגדים". הו, איזה חלום מתוק. על החתום: פיני להב. זה לא כינוי לטוקבקיסט אנונימי. הנה הוא, ממשיך לפזר את האנרגיות הקסומות שלו בגלוי. למה צריך להסתתר?
הידעתם שהאלימות בטוקבקים זהה ברמתה לאלימות בפייסבוק? מה זה אומר? שאנשים כבר לא מסתתרים כשהם מטיחים קללות ואיומים. הדיבור האלים של הטוקבקים האנונימיים הפך לדרך הדיבור המקובלת בין אנשים. הוא זיהם את החיים עצמם.
גם במדינות אחרות המגיבים מטנפים חופשי. ההבדל הוא שהתגובות הללו לא מתפרסמות. האתרים הזרים מסננים אותן הרבה יותר בכבדות, ומשאירים רק טיעונים אמיתיים. למה רק בישראל הכל מותר? לא עדיף לכולנו בלי כמויות השנאה שהולכות וגדלות, כמו גוש אפל של אנרגיה שלילית שמתפשט בחלל לכל הכיוונים? טוקבק אלים אחד מושך עוד עשרה, כי כולם מנסים לבלוט בתוך הרעש. במקום להמציא טיעונים, ממציאים קללות. יותר קל לסתום למישהו את הפה עם אגרוף מאשר עם תשובה. אנחנו מטנפים, מעליבים ומאחלים מוות על ימין ועל שמאל. בעיקר על שמאל.
יש פה שמאלנים?
לפני שנמשיך: יש שמאלנים בקהל? כן, תרימו ידיים. צעד קדימה, "שמאלנים מסריחים". בעצם, למה להתאמץ על "מסריח". או "בוגד". המילה "שמאלני" כבר כוללת את כל הקללות כולן.
זה לא משנה שהשמאל כמעט לא היה בשלטון ב-37 השנים האחרונות; גם לא משנה שהימין מדבר כמו שמאל. "שמאלני" הפך למותג הגרוע בעולם. קצת מתחת ל"נאצי". אפילו שמאלנים רציניים מחפשים הגדרה שמחליקה יותר קל בגרון. "תכתוב מרכז-שמאל", ביקש ממני אחד כזה לא מזמן.
תקלה טכנית נדירה שהתרחשה לאחרונה באתר NRG חשפה לפרק זמן קצר את כתובות ה-IP של המגיבים. התברר שמה שחשדנו בו – נכון: כמויות הטוקבקים לא אומרים כלום על כמות הכותבים. גילתה את זה העיתוונאית טל שניידר, שמפעילה את הפלוג. השתתפתי איתה השבוע בפאנל על האלימות בטוקבקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, יחד עם רענן שקד מידיעות אחרונות וד"ר יובל קרניאל. התחושה שמשהו צריך להשתנות היתה אחידה.
ממחקר ששחררה "הקרן החדשה לישראל" לפני כמה חודשים, עולה ששונאי הערבים הם עדיין הכוכבים של האלימות בטוקבקים. 50% מכל הטוקבקים שנכתבים על ערבים ברשת - כוללים ביטויי אלימות. אחריהם שונאי השמאלנים ושונאי הפליטים - סליחה, מסתננים: 43% מכל הטוקבקים שעוסקים בהם כוללים אלימות. אבל אל דאגה, גם שמאלנים וחילונים יודעים להיות דוחים: הבאים בסדר הקורבנות הם מתנחלים (32%) וחרדים (19%).
הקרן החדשה לישראל!
זהו, ראיתם את השיקוץ הזה ורצתם להקיא גם לי בטוקבקים? חבל, כבר הקדימו אתכם. "תמות", איחל לי פה טוקבקיסט 30. "בגלל טמבלים כמוך המדינה נראית ככה", "שאט דה פאק אפ", הוסיפו אחרים, וזה עוד עדין יחסית למה שחוטפים כותבים אחרים. גם מי שהגיב לנושא היבשושי של הטור ההוא – מס אינטרנט כפיצוי על אובדן תמלוגים - לא ויתר על ניסיון להעליב את הכותב. אני לא לוקח את זה אישית. זה לא אני. זה הם, שמנסים למשוך קצת תשומת לב מתחתית העמוד.
"היי דרור, אל תכתוב על דברים שאתה לא מבין בהם, סבבה?" המליץ לי המגיב רועי בטור האחרון. לא היה לי כיף לקרוא את עמדתו, אבל היא דווקא לגיטימית בעיני, בעיקר כשמתחת הוא טרח להסביר אותה - ושלח גם אותי לחדד גם את שלי.
פה בדיוק עובר הגבול: דיון זה אחלה. אבל אנחנו ב-NEXTER, ב-mako ובכלל באינטרנט הישראלי מאפשרים גם לכל הרפש להיכנס. כמעט לא מצנזרים. הגולש הישראלי מתרתח כילד בפעוטון אם לא נותנים לו לכתוב ולקרוא כל חרטוט. זכות הטינוף, מה אתם יודעים, הפכה לזכות יסוד.
לא מודים בטעויות
לפני 20 שנה היינו הולכים כל החבר'ה לגלוש אצל החבר היחיד שהיה לו אינטרנט. פעם עלינו לצ'אט קולי עם גולש מדובאי. הייתי בהלם. לא ממש הצלחנו לדבר, אבל הקלות שביצירת קשר אישי עם "האויב" גרמה לי להאמין שתוך כמה שנים יהיה פה שלום עולמי. קצת היכרות והקשבה לאחר כבר יסגרו את הפינה.
רק שהמין האנושי לא זרם עם תמימות הנעורים. המוח הנערץ שלנו, חברים, פאר היצירה האלוקית, לא כל כך מתעניין בעובדות לפני שהוא קובע את עמדותיו. וזו כבר אמת מדעית. למעשה, כשאנשים לומדים עובדות חדשות שסותרות את מה שהם מאמינים בו, הם נוטים להתבצר באמונותיהם הישנות; רק לא להודות בטעות. אם נפגוש בטעות ערבי, שמאלני או חרדי בפייסבוק, אנחנו לא נחפש להבין אותו – אנחנו נלמד רק איך לשנוא אותו יותר טוב.
אם זה לא ראוי לכתבה, שלא יופיע
גם לתקשורת יש חלק בעידוד הבוטות המילולית. אפשר להתווכח אם זו ביקורת על השלטון או ליברליזם שמאלני, אבל כשהעיתונות תוקפת את הממשלה או את צה"ל, העם שונא אותה. לרוע המזל, זה התפקיד שלה. יותר מזה: בתוך צונאמי המדיה והתוכן, כלי תקשורת לא מצליחים להשיג תשומת לב בלי לצרוח מהכותרת, ואז גם צועקים על הקוראים והצופים: בואו לפייסבוק! כנסו לנו לטוויטר, צאו לנו מהאינסטגרם, תעשו שייר ללייק! כבר קראתם? הגבתם? הצבעתם?!
ובואו נגיד את האמת: לא משנה לנו מה תגידו. העיקר שתלחצו על "שלח". קללות ושירה זה היינו הך. כתבה שבעקבותיה מתפתל שובל תגובות נראית טוב יותר, והיא גם יותר רווחית. כל קומנט מלמד את פייסבוק שלנו יש יותר גדול. אז הגיע הזמן לשנות את זה. להוריד את הזבל, ולפנות מקום לשיחה.
אני לא יודע מה כאן דפוק. אם זה טבע האדם, אולי האינטרנט אשם בכל. ואולי אלה גופי התקשורת שצריכים להחליט – ביחד – שקללות נשארות בחוץ וטיעונים בפנים. לטובת האתרים ולטובת הקוראים. להעלות את הרף בלי רחמים ולמחוק ביד נדיבה טוקבקים אלימים, גזענים, פוגעניים וסתם שונאים. חופש הביטוי לא ייפגע: אם יש לך טיעון, מרגיז ככל שיהיה – תיסלם. באת לטנף? לך למקום אחר.