הטור מהשבוע שעבר, שבו טענתי בעדינות שצריך להכריז מלחמת עולם נגד פייסבוק, נתן עבודה יפה בפייסבוק: עשרות רבות של שיירים, לייקים ותגובות, גם בעמוד של NEXTER וגם בעמוד הפרטי שלי. מצד אחד, הרבה אנשים באמת הזדהו עם התחושה שפייסבוק לא סופרת אותם. אם מישהו מטנף עליהם או ממליץ לתקוע להם סכין - לפייסבוק זה לא מזיז. מצד שני, לא חלמנו על האפשרות שפייסבוק בעצמה תצנזר את השיחה הזאת, או תגמד את ההפצה של הטור הזה בפידים של אחרים, רק כי הוא מבקר אותה.
אם זה נשמע לכם ברור מאליו, זה רק כי התרגלתם. לא מעט כלי תקשורת שכולנו מכירים היו חותכים ביקורת כזו מזמן ועם אפס ייסורי מצפון לו רק היתה להם את האופציה. אבל די ברור לנו שפייסבוק לא תעז להתערב ולהשפיע על מסרים שמבקרים אותה. כלומר, זה לא שציפיתי שהעוזר של צוקרברג ייגש אליו רועד באמצע הלילה ובידו הטור מ-NEXTER, וזה יסיר את מצנפתו מראשו בבהלה ויצווח עליו לכנס את הדירקטוריון להתייעצות דחופה.
אבל לא שמעתי שזה קרה כשהניו יורק טיימס או הגארדיאן ירדו על פייסבוק. התרבות של פייסבוק היא ההיפך הגמור, בדיוק כמו שלא תתקשו למצוא בגוגל את הביקורות הכי חדות שנכתבו אי פעם על התאגיד הזה.
מה שטוב בסרבנות של פייסבוק
צריך לחשוב על מה שהלך כאן לפני 30 ו-20 שנה כדי להיזכר שהאינטרנט הכניס לנו לחיים סטנדרט אחר לגמרי של חופש ביטוי וחופש מידע. הוא חייב משטרים וארגונים רבים להיפרד מחלק גדול מהשליטה שלהם במידע. לדעתי, ברוב המקרים - לרווחת האזרחים. גם בישראל הרבה יותר קשה להסתיר אינפורמציה. כל פסילה תמוהה של הצנזורה הצבאית, שמנסה לכסות על אחוריה של המערכת הביטחונית, זוכה קיתונות של לעג בטוויטר בלוויית ניסיונות מתחכמים לעקוף אותה. נסו להיזכר מה היה כאן עם פרשת ענת קם והאסיר X, ומה קורה עכשיו עם פרשת האיש שאסור להגיד את שמו.
לפייסבוק יש בכל זה חלק גדול. אז כשהולמים בה על הסירוב שלה לשיתוף פעולה עם החוק, צריך לזכור שבעזרת אותו סירוב יש לנו היום הרבה יותר חופש ביטוי. זה בעצם מה שרציתי לומר על הטור הקודם – נכון שפייסבוק צריכה לציית לחוק הישראלי, לשמור על חיי ישראלים ואם כבר אז גם לשלם פה מסים. אבל אנחנו גם לא רוצים ציות נלהב מדי, ואנחנו ממש לא רוצים שאף ממשלה תוכל להוריד פוסטים מפייסבוק חופשי. פייסבוק מביאה איתה סט שלם של ערכים וחוקים שמתנגשים עם חוקי מדינת ישראל. לשאלה מתי להתכופף ומתי להילחם אין תשובה אחת.
אפל נגד ה-FBI
דווקא אפל מנהלת את הקרב המעניין ביותר בחודשים האחרונים. אחרי הפיגוע בסן ברנדינו שבקליפורניה לפני כמה חודשים, תפס ה-FBI את האייפון של אחד המחבלים המתאבדים. האייפון נעול. ה-FBI דרש מאפל לכתוב עבורו עדכון למערכת ההפעלה שיעזור לו לפרוץ את המכשיר ולחפש מידע על שותפים נוספים. בית המשפט הוציא צו.
אפל סירבה וערערה. למה? כי ברגע שמומחי אפל יכתבו "דלת אחורית" שעוקפת את ההגנה על המכשיר, אין לדעת לאן הוא יתגלגל ואיזה שימוש ייעשה בו. היום זה בידי ה-FBI, מחר בידי המוסד, מחרתיים בידי השירות החשאי הרוסי ובעוד שלושה ימים בידי ארגוני פשע (כן, זה מה שתומכי המאגר הביומטרי מסרבים להבין).
"אנחנו צריכים להחליט, כאומה, כמה כוח צריך להיות לממשלה על הפרטיות והמידע שלנו", אמר טים קוק, מנכ"ל אפל, בהשקה שערך השבוע. רגע רגע, יש קונגרס, ויש בית לבן, והם אחראים על ה-FBI ועל בתי המשפט, ושני אלה דרשו ממך לפרוץ את האייפון. אז נדמה שהאומה האמריקאית, במובן הכי דמוקרטי שלה, כבר החליטה, לא? ועדיין, הרבה אנשים התייצבו לצדו של קוק (גם נגדו), מאזרחים פשוטים שמרגישים שהוא מגן עליהם מול כל הממשלות בעולם, וכלה במנכ"לי גוגל, פייסבוק, טוויטר. הן ואפל מנסות להצמיד לפרצופן מסכה של ארגוני זכויות אדם ופרט, לוחמי חופש שמוכנים לשלם כל מחיר כדי לשמור על ערכיהם.
אפל היתה מעדיפה שהקרב הזה ייגמר אתמול. וזה מה שקרה. כי מסתבר שגם ה-FBI עשה הכל כדי להימנע מעימות סופי וחד משמעי בבית המשפט העליון, שאולי לא יתמוך בו, ומצא לטענתו גורם עלום שיפרוץ עבורו את האייפון. לפי ידיעות אחרונות, מדובר בחברת סלברייט הישראלית.
אבל אנחנו, היוזרים שמחזיקים לכל היותר במספר זהות ובשם משתמש וסיסמא, תקועים באמצע בין שני צבאות הטיטאנים האלה. מצד אחד אפל, גוגל ופייסבוק – שטוענים שהם מייצגים את האינטרס האמיתי שלנו, ומצד שני הממשלה שבחרנו – שטוענת בדיוק את אותו דבר. אני לכשעצמי, עושה בדיוק מה שהם עושים, ולא מאמין לאף אחד.