הסיפור של אריה אלבז, בן 52, מתחיל אי שם בסאן דייגו. הוא עבד במשך 25 שנים בחברת קוסמטיקה, עד שהקורונה פרצה אל חיינו. בשנת 2020, יחד עם תחילת הסגרים, רבים מלקוחות החברה בחרו להפסיק את ההתקשרות, ואלבז הבין שהוא חייב לעשות שינוי בחייו.
החלום הציוני היה קיים בראשו שנים. "אשתי ואני ידענו שהחיים שבנינו במהלך 25 השנים האחרונות יצטרכו להשתנות. שנים רבות חלמנו לחיות בישראל, אבל אף פעם לא חשבנו שיש לנו את מה שצריך כדי לעלות לארץ, ובמובן מסוים, מגפת הקורונה גרמה לנו לחשב מסלול מחדש ולקפוץ למים, זה היה עכשיו או לעולם לא", מספר אלבז ל-mako.
"תוך שלושה חודשים מכרנו את כל מה שלא נכנס לקופסה בינונית - בית, מכוניות ורהיטים, ונלחמנו בבירוקרטיה ובקורונה שהקשתה הרבה יותר על העלייה. כשהגענו לארץ היה סגר ונכנסנו ישר ל-14 ימי בידוד. בית ספר התקיים בזום, לילדים לא היו חברים, ובעצם בכלל לא ידענו עברית. היינו בלי מכוניות, בלי מכשירי חשמל בדירה ריקה, בקיצור זה היה קשה, הלם תרבות. אספר לך שהכרתי בחור בחדר כושר בבנימינה. יום אחד הוא שמע אותי מספר למישהו בחדר הכושר שעברתי לכאן מסן דייגו. הוא אמר, 'אריה, אל תגיד לאנשים שעברת לכאן מסן דייגו. אתה נשמע מגוחך תגיד להם שעברת לכאן מסוריה!' אבל אני אוהב את ישראל".
אלבז ומשפחתו שכרו דירה חדשה שהייתה ריקה לגמרי בזיכרון יעקב. "אני אוהב את הקהילה שלנו כאן בזיכרון. יש הרבה עולים אורתודוכסים מודרניים מאמריקה, אירופה ואוסטרליה. הם תמכו בנו בצורה יוצאת דופן - הקהילה מילאה את הדירה שלנו במזרונים, שולחן וכיסאות, מקרר קטן, פלטה. הם קנו לנו מצרכים בסופר והכינו לנו ארוחת ערב כל ערב. אני בכנות לא יודע מה היינו עושים בלעדיהם. החסד שקיבלנו הוא משהו שלעולם לא אשכח, ועכשיו אנחנו מנסים להיות טובים ולסייע לעולים חדשים כשהם מגיעים".
אתה אבא לחמישה ילדים, איך הם הרגישו עם החלום הציוני שלך? הם רצו לעלות לישראל?
"כשעברנו לישראל, הם אמרו: 'זה הגיוני. אנחנו שמחים בשבילך'. זה כאילו לקח 30 שנה של נוודות עד שמצאנו בית. יחד עם זאת, במשך תקופה הילדים שלנו שנאו אותנו, ודאגו לציין את זה בכל פעם שדיברנו. הם אהבו לגור בסן דייגו, גרנו בבית עם חצר גדולה. הם אוהבים את אמריקה ואת החברים שהם גדלו איתם. הם שנאו להיות אנאלפביתים בעברית ולהתקשות בתקשורת, לא להכיר אדם אחד בבית הספר ולהסתגל לסביבה ולתרבות חדשה.
"לאחר כשנה, כשמגבלות הקורונה החלו להירגע והעברית שלהם התחילה להשתפר, הם רכשו חברים חדשים והתחילו להרגיש חלק מהקהילה. ככל שהם התחברו לחיים בישראל, הם פחות שנאו אותנו. זה ניצחון. אנחנו תמיד מתרשמים ואיך הם הסתגלו לשינוי כה מסיבי ולתקופה כה מרכזית בחייהם. היום הם שמחים פה".
אלבז לא עשה רק שינוי במגורים שלו, אלא גם בקריירה, והחליט בגיל 50 להיכנס לעולם ההייטק. הוא מעיד שתמיד היה לו עניין בתעשיית ההייטק: "האנרגיה והיצירתיות של הענף הזה מעוררות השראה, ואני מרגיש שזה הענף שמתאים לי. אני כל פעם נדהם מחדש מהיכולות של הטכנולוגיה ואיך טכנולוגיה יכולה לשנות את העולם, פשוטו כמשמעו. נהגתי לנסוע לסן פרנסיסקו להיפגש עם מייסדי סטארטאפים, ותמיד חיפשתי דרך להיכנס לתעשייה.
"ישראל ידועה כאומת סטארטאפ, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות הזו כדי להתחיל מחדש את הקריירה שלי בהייטק בגיל 50, כי עדיף מאוחר מאף פעם. אני חושב שזה טבעי להגיע לגיל הזה ולהתחיל להעריך מחדש איפה אתה ואיך הגעת לשם, כמו גם לחשוב מחדש לאן אתה רוצה להגיע. ידעתי שאם לא אקפוץ על ההזדמנות הזו לעלות לארץ ולהתחיל לעבוד בהייטק, כנראה שלעולם לא אעשה את זה ושסביר מאוד שאצטער על כך".
אלבז סיפר להורים בכיתה של בנו שהוא מחפש עבודה, ואלו סייעו לו למצוא עבודה בחברת accessiBe, שמפתחת טכנולוגיות מגוונות להנגשת אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלויות, והיום הוא מנהל שותפויות שם. החברה הוקמה בשנת 2018 על ידי דקל סקופ, גל ויזל ושיר אקרלינג, היא מעסיקה כ-140 עובדים לאחר צמיחה מהירה בשנה האחרונה, ומשרדיה ממוקמים בתל אביב ובניו יורק.
"15% מאוכלוסיית העולם הם אנשים החיים עם מגבלות ראייה, שמיעה או תנועה, כמו גם מוגבלויות פונקציונליות אחרות, ורבים מהם נתקלים בקשיי גישה לאתרי אינטרנט. רוב האתרים לא נגישים לאנשים עם מוגבלות ובנויים לשימוש עם עכבר או מסך מגע, ללא תמיכה בטכנולוגיות מסייעות כמו קוראי מסך ומקלדות", מסביר אלבז. "הטכנולוגיה של אקססיבי מציגה פתרון למצוקה הזאת. כיף להיות חלק ממשהו שעושה טוב".
במסגרת עבודתו מדבר אלבז עם סוכנויות שיווק דיגיטלי מרחבי העולם ומסביר להן אודות החשיבות של נגישות לאינטרנט. "אני אוהב להיות חלק מצוות המכירות, וגם להכיר כל הזמן אנשים חדשים וללמוד על העסקים והמטרות שלהם", הוא מעיד. "אני מבלה הרבה זמן בזום, כמו כולם בימינו, וחייב לציין שאני גם מאוד אוהב לעבוד עם הצוותים האחרים בתוך accessiBe. אני עובד בשיתוף פעולה הדוק עם צוות התמיכה, הצוות הטכנולוגי, ולפעמים יוצא לי לעבוד גם עם צוות העיצוב הסופר מוכשר שלנו. סטארטאפים תמיד בתנועה, ואני אוהב את זה".
אתה מרוצה? שיפרת את תנאיך הקודמים לעומת ארצות הברית?
"המשכורות תואמות את התנאים הטובים של הייטק. מבחינת התפקיד, הכול היה חדש לי ולמדתי המון. זוהי סביבה שונה מאוד מעבודה בעסק קונבנציונלי קטן, כמו שהייתה לי בארצות הברית. אני מאוד מעריך את החברה וחושב שזו זכות להיות חלק מחברה, שלא רק מנסה להצליח אלא גם משפיעה על שינוי חיובי בעולם. הייתה עקומת למידה כשהתחלתי לראשונה, ואני כל הזמן לומד עוד. אנחנו עובדים לפעמים בשעות אמריקאיות – מתחילים לעבוד ב-15:00 ומסיימים ב-1 בלילה. לקח קצת זמן להתרגל, אבל יש לזה הרבה יתרונות. למשל, לפעמים אני יכול לקחת בוקר לעצמי. בנוסף, המשרד הראשי של accessiBe בתל אביב יפהפה. יש לו נוף לים, אולם קולנוע ושני מטבחים מצוידים במלואם עם כל חטיף שתוכלו לדמיין. כל הילדים שלי רוצים לעבוד כאן".
למרות הכול, הוא מודה שהוא כן מתגעגע לחברים ולמשפחה בארה"ב, אבל אומר: "אני יודע שאחרי כל כך הרבה שנים, אני סוף סוף בבית".