"לא עובר יום שבו לא מתאבד אדם אחד בישראל, אבל זאת לא גזירת גורל"

21 חיילים שמו קץ לחייהם בשנת 2024, ובשנת 2025 התאבדו 16 חיילים, כמה מהם רק בחודש האחרון. השבוע גם מילנה בובקובה, רק בת 12 מראשון לציון, קפצה אל מותה מגג בניין בעיר.

המצוקה הנפשית היא לא נחלתם של המילואימניקים בלבד - מעל חצי מיליון ישראלים פנו לעמותת ער"ן (עזרה ראשונית נפשית), מאז השבת השחורה, כאשר ביום הנורא ההוא לבדו פנו אליהם כ-3,500 איש. על פי מנכ"ל ערן, דוד קורן, ער"ן מקבלת עכשיו כ-6,000 פניות בחודש, כאשר בתקופות שקטות היה מדובר ב-1,000 בלבד.

על רקע כל האירועים הקשים האלו, בחברת מטא הזמינו אליהם היום (ה') כמה עשרות יוצרי תוכן מובילים, בהם גיא הוכמן, נטלי דדון, אורי לזרוביץ, מעיין דורי, אלכס שולץ, דני בולר, חיים אתגר, עידו גרינברג (מיסמס) ועוד, למפגש עם מנהלי ער"ן. המפגש, שתוכנן תוך 4 ימים בלבד, כך לדברי עדי סופר-תאני, מנכ"לית מטא ישראל, נועד כדי להעלות את המודעות לנושא האובדנות, ללמוד כיצד יש לדבר עם אדם אובדני, איך לעסוק בנושא בלי לגרום להאדרה (גלוריפיקציה) שלו ועוד.

"יש המון חיילים שחזרו מעזה ואת הנפש שלהם הם השאירו שם. החדר הזה יכול להציל חיים", אמרה תאני-סופר בפתיחת דבריה, והזכירה בדמעות את אלירן מזרחי, נשוי ואב לארבעה ילדים, שלחם בעזה כחצי שנה, אובחן כפוסט טראומטי, קיבל צו 8 נוסף - ושם קץ לחייו.

בער"ן, שקיימת מעל 54 שנים ועובדת בימים אלו על הקמת מרכז חירום, ישנם 1,850 מתנדבים, שמקבלים הכשרה בין 4 ל-6 חודשים, ונותנים מענה לכל סוג של מצוקה, בצורה אנונימית ומיידית, 24/7  בכל ימות השנה לכל טווח הגילאים - מילדים ועד קשישים. אפשר להשיג אותם כמעט בכל דרך אפשרית – בקו החם שלהם (1201), באתר, בצ'אט אונליין, בוואטסאפ שמספרו 052-8451201 (מ-8:00 בבוקר עד 2:00 בלילה) ובמייל. יש להם גם מוקד מיוחד לפניות חיילים בסדיר ומילואים ובני משפחותיהם במספר 2201*.

השיחות אליהם הן אנונימיות, אך הם יכולים לראות את המספר שממנו התקשרתם או כתבתם. במקרי חירום, אם הם מזהים סכנת חיים, הם מקפיצים את שירותי ההצלה (משטרה, מד"א וכו') אל המקום שבו אתם נמצאים.

ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן, מסבירה כי ההתאבדות חוצה מגזרים וגילאים – "זה לא "הדיכאונים", אלא כל אחד ואחת מאיתנו".

"לא עובר יום שבו לא מתאבד אדם אחד בישראל", היא אומרת. "יש 500 התאבדויות בשנה שלפני המלחמה, 20 אחוז מהן הם בני נוער וצעירים עד גיל 24. הכי מתאבדים בישראל, כמו בעולם, הם אנשים מעל גיל 65. קשה מאוד למנוע את זה, מישהו יכול להפסיק לאכול או להפסיק לקחת תרופות, וזה יכול להיגמר במוות. אפילו לא נדע שזאת אובדנות".

בהקשר לזה, היא אומרת שיש תת דיווח על מקרי התאבדויות. "מדברים על תאונות אימונים, תאונות דרכים, מישהי שנפלה מהחלון, מישהו ששיחק בנשק ונפלט כדור – זה הכול יכול להיות מקרים אובדניים".

לדברי דניאלס, בכל 40 שניות בעולם מישהו מת מאובדנות. "המחשבה כמה אנשים יאבדו את החיים במהלך המפגש היום היא בלתי נתפסת", היא אומרת. "אם 500 אנשים מתים בארץ מאובדנות בכל שנה, זה בעצם שכל שנה מתרסק מטוס ג'מבו. במקרה כזה, היינו קופצים ואומרים שצריך תוכנית לאומית, אבל כשמדובר באובדנות, מתייחסים לזה כתופעה שולית, שאין מה לעשות איתה. אבל היא לא גזירת גורל. אפשר להציל חיים, אפשר לעזור".

בשיחה עם mako אומר קורן כי זאת פעם ראשונה שהם עושים מפגש כזה גדול עם משפיענים. "אנחנו באמת בנקודה שהיא נוראית, והגענו למסקנה שצריך לעשות משהו. כל התחזיות שלנו ושלי היו הרבה הרבה יותר זהירות ממה שהסיטואציה באמת, ואנחנו הולכים עוד למשהו שאף אחד לא יודע מה המשמעות שלו (כיבוש עזה – ד.ג). העוצמה של הקושי והפחד שאנחנו שומעים בקווים היום, זה לא משהו שהיה לנו. האתגר של המשבר הנפשי הולך להיות איתנו 10 שנים קדימה, וזה בהנחה שמחר מסתיימת המלחמה - והיא לא".

בעבר היה נהוג פחות לדבר בתקשורת על מקרי אובדנות כדי לא לעודד את התופעה כביכול.

קורן: "לדבר על אובדנות אפשר וצריך, אבל צריך לדבר על אובדנות באופן הנכון, לא להראות תמונות, לא לעשות גלוריפיקציה, אבל כן לדבר על אובדנות והעובדה שאפשר להציל אנשים. כמעט בכל המקרים היה מישהו בסביבה הקרובה שלו שידע על זה. הדיבור על זה נותן כלים לאנשים שמסביב הבן אדם שחש מצוקה - לא לפחד, לשאול אותו, בעיקר להיות איתו. הדיבור הזה בהחלט מקדם את היכולת להציל את אותם אנשים".

ואכן, דניאלס מדגישה בדבריה מול המשפיענים שצריך לשאול אנשים באופן ישיר – "חשבת על התאבדות? חשבת לסיים את חייך?". "אם מישהו לא רוצה להתאבד, זה לא יכניס לו רעיונות לראש. אבל אם זה כן המקרה, הוא ירגיש שרואים אותו, שהוא יכול לסמוך ולדבר על הכול עם מי ששאל אותו את זה", היא מסבירה.

יוצרי התוכן שהגיעו נבחרו על ידי מטא בעיקר בגלל הקהל שהם פונים אליו, שהוא מבוגר יותר ולא ילדים ובני נוער. חלקם גם, כמו גיא הוכמן, אלכס שולץ ומעיין דורי, עשו ועושים ימי מילואים רבים.

מעיין דורי, שהתפרסמה ב"חתונה ממבט ראשון" ומאז הפכה לאושיית רשת, משרתת במילואים בגדוד חילוץ והצלה של פיקוד העורף, גדוד לוחם שגם עושה קווים מאז ה-7.10. היא מספרת בדמעות כי הכירה מהיחידה את  רס"ר (במיל') אריאל מאיר טמן, ששם קץ לחייו בסוף חודש יולי, ושירת בין היתר במערך זיהוי החללים בבסיס שורה בראשית המלחמה.

"אריאל היה איתי ביחידה, הוא היה משגיח כשרות אצלנו, ומאנשי זק"א ב-7.10", מספרת דורי ל-mako. "בתור תפקידי כרס"פית היה לי קשר מאוד חזק איתו, הוא היה מגיע למוצב שלנו, והוא היה קרן אור בקו הזה. הוא היה בחור חייכן, שמח, שבכל פעם שהיה מגיע, הייתי אומרת, 'רק את אריאל אני רוצה'. אי אפשר היה לרגע לחשוב שהוא מתמודד עם כל כך הרבה שדים.

"זה כאן ובכל מקום. אנחנו לא יכולים לדעת מי האנשים שמתמודדים עם השדים האלה. בכלל, כולנו נמצאים בתקופה מאוד קשה כבר המון זמן, זה פוגש כל אחד ואחת, הרבה קושי וייאוש ותחושה שאין עתיד. הרבה חווים את זה מסביב. זה לא אומר שלכולם יש נטיות אובדניות, אבל שצריך לדבר ולפרוק ולתת לזה מקום".

יוצר התוכן אלכס שולץ מספר ל-mako שהוא הצטלם בעבר לפודקאסט של ער"ן. הוא עצמו עשה במלחמה 230 ימי מילואים, וחברים שלו במילואים. "אני יודע על אנשים שצריכים את זה. מטא פנו אליי אז הגעתי. אנחנו בשנתיים של תקופה הזויה, תמיד צריכים את זה. אני בטיקטוק שלי משתדל לשמח ולהצחיק".

עידו גרינברג (MISMAS) מספר כי החיבור שלו לער"ן התחיל בימי הפסטיגל עוד לפני המלחמה. "אני מתעסק ברגשות באופן אובססיבי, מדבר אותם. החברים שלי נלחמים יותר מ-500 ימי מילואים, אני אוסף אנשים שהלב והנשמה שלהם נפצעו במסע הזה, גם כדי להיות בשבילם, אבל גם כדי לחבר אותם לגורמים המקצועיים", הוא אומר ל-mako.

"קרה כאן משהו חברתית. זה היה טאבו שלא מדברים עליו, חיילים לא בוכים - הרגלים רעים מהדורות הקודמים, ומשהו טוב קורה בעניין הזה – לא זה שמתאבדים חיילים – אבל שהמודעות מתחילה לעלות, מבינים שלדבר הזה יש מחיר, יש פציעות שגם לא רואים, ומתפקידינו כחברה להושיט יד לאנשים שהלב שלהם נפצע בעת משימתם", אומר גרינברג.