חברת ההפקות שאחראית לתחום הכי נוצץ בהייטק - המסיבות והאירועים

הפקת כנס המוני במיאמי תחת אש (מטאפורית ופיזית) היא אירוע שמגדיר מחדש את המושג "ניהול משברים". כשחצי מהליין-אפ מוקפץ לפנטגון, האתגר הלוגיסטי הופך למבצע צבאי לכל דבר. עבור שילה גלאי, במאי הכנס השנתי של IAC (ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית) מטעם OTD GLOBAL, שנערך לאחרונה בפלורידה היה נקודת קיצון. "אם הפקות זה משחק מחשב, זה הבוס", הוא מסכם, "זה אחד מהאירועים הכי מורכבים שנתקלנו בהם".

הכנס השנתי של ה-IAC הוא מפגן כוח שנועד לאחד את הקהילה הישראלית בארה"ב, קהילה שמאז ה-7 באוקטובר מצאה את עצמה בחזית חדשה של אנטישמיות בקמפוסים וברחובות. אבל מאחורי המילים הגבוהות על אחדות, יש אופרציה לוגיסטית שמנוהלת בקצב אש. "אתה מתעסק פה בדוברים בלבל הכי גבוה שיש, מנשיאי ארצות הברית ואנשים הכי משמעותיים שיש", מסביר שילה, "וזה שלושה ימים עמוסים באינסוף".

גולת הכותרת הייתה אמורה להיות הגעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הכל כבר היה מוכן, כולל סידורי האבטחה, אבל אז המציאות הביטחונית הכריעה: "קיבלנו את ההודעה של 'חברים, נשמות טהורות, יש לו דברים טיפה יותר חשובים לעשות'", הוא משחזר את הרגע שבו הבין שהכוכב הראשי לא יגיע, אחרי שנכח כבר בשנה שעברה. יאמר לזכותם שלא הורגש שחסר מישהו כשהאורחים הנוספים הם סטיב וויטקוף, גנרל מייקל קורילה (מפקד פיקוד המרכז בארה"ב), קייטלין ג'נר, דובי פרנסס, דניאל הגרי אמילי אוסטין וסתם עוד שניים, חיים סבן ומרים אדלסון.

"הכל נבנה מחדש", אומר שילה וחושף את מה שהוא מכנה היתרון הישראלי: היכולת לאלתר בתוך הכאוס. "אולי אנחנו לא הכי מאורגנים ואולי אנחנו לא הכי מתוקתקים ואולי אנחנו לא מתלבשים פה חליפות של ארמני", הוא מודה, "אבל כשיש שינויים יש פה צוות מטורף שיודע לקפוץ על הרגליים בנחישות משוגעת ולמצוא איזה פתרון ולא לישון כל הלילה". הפתרונות כללו הטסת אנשים במטוסים פרטיים וחיבור נקודות בלתי אפשריות, העיקר שהקהל באולם לא ירגיש כלום.

אחד ההישגים הגדולים של הכנס, מעבר ללוגיסטיקה, היה החיבור הפוליטי. על הבמה ישבו יחד מרים אדלסון, התורמת הגדולה של הרפובליקנים, וחיים סבן, התורם המיתולוגי של הדמוקרטים. "זה הישג מטורף. זה כמו להביא את בן גביר לכנס של הארץ", אומר שילה.

המטרה הייתה לייצר חזית אחידה מול הקיצוניות משני הצדדים - הפרוגרס משמאל והניאו-נאצים מימין. "הקצוות השמאליים והימניים נפגשים ויוצרים איזשהי חזית אנטישמית שמגיחה עלינו משני הצדדים", הוא אומר. בתוך האולם, הציניות הישראלית נמסה. כשישראלים-אמריקאים שרו את התקווה, גם הצוות המוקשח של ההפקה מצא את עצמו מנגב דמעה. "אתה עומד בהמנון האמריקאי, אבל גם בוכה בהמנון הישראלי", מתאר שילה את הדיסוננס.

מיה רדליך, שותפה בחברה, מסתכלת על האירוע מפרספקטיבה רחבה יותר. OTD קיימת כבר 23 שנה, עובדת עם ענקיות הייטק וסייבר ולאחרונה הם פתחו סניף בארה"ב עם רצון להתרחב לחברות מקומיות. מבחינתה, הכנס במיאמי הוא אמנם יוקרתי, אבל הכסף הגדול נמצא במקום אחר. "זה לא מהרווחיים שעשינו", היא מודה בכנות לגבי כנס ה-IAC, "אבל זה בהחלט אירוע שהריזן שלו הוא באמת עמוק בסנטימנט".

אבל הסנטימנט הזה מתחלף מהר מאוד בניהול משברים כשעובדים עם חברות גלובליות בתקופה של אי ודאות ביטחונית. מאיה מתארת מציאות שבה חברת הפקה הופכת ליחידת חילוץ. בזמן המתקפה האיראנית הקודמת, החברה נדרשה לחלץ עובדים של לקוח גדול מתחום הקמעונאות שנתקעו בנופש בחו"ל. "היו תקועים ועשינו רכבות אוויריות לאתונה ופתאום יש לך 150 איש שאתה צריך לדאוג להם", היא מספרת. "הם היו באיביזה, הטסנו אותם, קירבנו אותם לאתונה".

להגנת המסיבות של ראפיד

אי אפשר לדבר על עולם ההפקות הישראלי בלי להזכיר את חברת הפינטק "ראפיד" והמסיבות המדוברות (והמושמצות) שלה. בזמן שרבים הרימו גבה על הראוותנות, מאיה בוחרת דווקא לפרגן. "אני חושבת שאת רפיד שפטו בצורה... היה כיף לבעוט בהם". לדבריה, יש לתעשייה חוב לחברה הזו. "כשהקורונה הרגה אותנו, הם הראשונים שהרימו את הכפפה והניעו פה את הכלכלה", היא טוענת. "תחום שלם דימם, הם האירו לנו חזרה את תחום האירועים והסכר נפתח - את זה אי אפשר לקחת להם. אנשים אמיצים מקבלים אש, זה מאוד טבעי".

היום, לדבריה, הטרנד השתנה. פחות ניים-דרופינג של די-ג'ייז נוצצים, ויותר חיפוש אחרי תוכן וערך. לאחרונה הם הפיקו לחברת הסייבר הרותחת, קוי, אירוע מיוחד בהרצל 16. במהלך הערב, ועוד יום חמישי, הבר של רותי ברודו נסגר למוזמנים של החברה. נטע ברזילי שהופיעה הייתה לבושה עם דג קוי (כיאה לסמל החברה), במקום נפתחה "חנות" שבו כל אחד מהבליינים יכול לבחור הדפס משלו, ומבחוץ הוקרן שוב אותו הדג הכתום עם הכיתוב House Of KOI".

"החשיבה המהירה, התעוזה, זמני התגובה שלנו, היכולת לצאת מהקופסה", היא מונה את היתרונות של צוות ישראלי. "כמו שההייטק הישראלי הביא בשורה החוצה, יש לנו רצון להביא את הבשורה שאנחנו יודעים להביא לשוק ההפקות. את החשיבה הישראלית בתפיסה גלובלית. בשביל זה יש לנו באמת את החוצפה הישראלית, את הקריאטיביות הישראלית, אבל אנחנו היום יודעים לחשוב בינלאומי".

"הקהל מאוד רבוי. ראינו הכל, עשינו הכל ועכשיו איך מחדשים בתוך כל הדבר הזה", היא אומרת. ובכל זאת, יש משהו ב-DNA הישראלי - אותה חוצפה ומהירות תגובה - שמאפשר לחברות הפקה מקומיות להתחרות במגרש של הגדולים באמריקה. או כמו שמאיה מסכמת: "אין משוגע שעושה את התחום הזוי הזה במדינה הזויה הזאת אם לא באמת מתשוקה אמיתית".

הכתב היה אורח מטעם חברת ההפקות ב-IAC 2026