"הייתי קם בבוקר ומדליק ג'וינט עוד לפני שפתחתי את היום"

התרגלנו לראות באינסטגרם בעיקר וולוגים נוצצים על טיולים, מסעדות, חופים מושלמים ואנשים שנראים כאילו הם חיים את החיים הכי יפים בעולם. אבל בזמן שרוב יוצרי התוכן בוחרים להראות בעיקר את הרגעים הזוהרים, עידו בלאו החליט לעשות בדיוק ההפך: לתעד מול עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם ובטיקטוק תהליך גמילה מקנאביס, או כפי שהרבה קוראים לזה - וויד. בוולוג החדש שלו, בלאו משתף בלילות בלי שינה, חרדות, רגעי שבירה והמון מחשבות על ההתמכרויות שהפכו מבחינתו לחלק בלתי נפרד מהחיים - והכול עם ההומור הציני שמזוהה איתו.

"זה התחיל מזה שהייתי בהודו, וכתבתי בדיחה", הוא מספר בשיחה עם mako. "פתאום קלטתי שאני מכור. לכל כך הרבה דברים. לפלאפון, לוויד, לסיגריות, למסכים, לפורנו. דברים שכבר ידעתי שהרגשתי קטן מול ההתמכרות אליהם". לדבריו, אחת הנקודות שגרמו לו להבין עד כמה הוויד מנהל אותו הייתה דווקא המחשבה על אינדונזיה. "אנשים דיברו איתי על הפיליפינים ועל אינדונזיה, והסיבה היחידה שלא רציתי ללכת לשם זה רק כי פחדתי להיפרד מהוויד. ידעתי ששם אסור בתכלית האיסור".

בלאו מספר שבתקופה מסוימת היה מגיע לכ-40 גרם בחודש, ושגרת העישון הפכה מבחינתו לאוטומטית לחלוטין. "הייתי מעשן כל יום כל היום", הוא אומר. "ומעלה סרטון לטיקטוק והסרטון מתפוצץ, אז אני בטוח שהיום היה מוצלח ועשיתי משהו עם היום שלי, אבל בעצם היום היה מתבזבז. בג'וינט הראשון שקורה שנייה אחרי שפתחתי את העיניים, כבר איבדתי את כל היום". לדבריו, בשלב מסוים הוא כבר הפסיק ליהנות מזה באמת. "כשאתה מעשן כל כך הרבה ג'וינטים כל יום, אתה כבר לא נהנה מכל ג'וינט. אתה פשוט עושה את זה מאינרציה". בהמשך הטיול, בזמן שעבר בין הודו לתאילנד, הוא התחיל להרגיש שהוויד כבר לא נותן לו את מה שחיפש. "קלטתי שאני מרוח, שאני בחרדות ושאני לא עושה שום דבר עם היום שלי חוץ מלשחק מורטל קומבט מול המחשב".

לדבריו, דווקא המעבר הזה גרם לו להבין עד כמה הוויד הפך מבחינתו לברירת מחדל לכל דבר שקורה בחיים. "אם דחו אותי ולא קיבלתי עבודה - אני אעשן כי אני בבאסה. אם כן קיבלתי עבודה - אני אעשן ג'וינט כי אני מלך. זה נהיה מותנה לך בראש". בשלב מסוים, הוא אומר, הוא התחיל להרגיש שהוא לא באמת עובר את המסע שחיפש בטיול אחרי הצבא. "כולם בהודו מחפשים את עצמם, ואני הרגשתי שזה שלח אותי דווקא לאבדון כזה. להבין שאולי לא עברתי את המסע שרציתי לעבור".

אחד הדברים הכי בולטים בוולוג של בלאו הוא הבחירה לחשוף גם את החלקים הפחות פוטוגניים של התהליך. "החלום שלי תמיד היה לעשות משהו מצחיק, אבל שאנשים גם יכולים לקחת ממנו משהו", הוא אומר. "זה לא בקטע אלטרואיסטי לחלוטין, כי אני מרוויח מזה עוקבים וצפיות, וזה גם ישב עליי ברמה הזאת, שאני עושה פה איזשהו תהליך שעוזר לי ומנקה אותי, אבל הוא גם מקדם לי את הקריירה". לדבריו, דווקא החשיפה הזאת הובילה לכמות עצומה של הודעות מאנשים שמזדהים עם מה שהוא עובר. "הרבה אנשים כותבים שזה מפריע להם, אבל זה לא מפריע להם כמו התמכרות לקוק נגיד. זאת התמכרות פסיבית כזאת, שגם יש בה הרבה יותר החלה בחברה".

בלאו גם מדבר על הדרך שבה הרשתות החברתיות וההרגלים הדיגיטליים משפיעים עליו בזמן הטיול. "אני באמת חושב שזה חתיכת רעל", הוא אומר על המסכים והרשתות. "כל הטיול אתה בפומו. אתה רואה שכל הטיול אתה לא מטייל מספיק טוב, שאתה לא עושה את כל מה שההוא מעלה. נראה שכולם מטיילים יותר טוב ממך, כמו שנראה שבארץ כולם חיים יותר טוב ממך". לדבריו, דווקא הוולוג עצמו הפך לכלי שעוזר לו להתמודד עם התקופה הזאת. "זה נותן לי מוטיבציה גם בימים שבא לי למות מהגמילה או בכללי מהחיים. יש לי איזושהי מוטיבציה נוספת לצאת ולעשות עם עצמי משהו".

את הימים הראשונים של הגמילה הוא מתאר כקשים במיוחד. "חמישה-שישה ימים ראשונים היו באמת מזעזעים", הוא מספר. "לא אכלתי, לא הצלחתי לישון. היה יום שלא הצלחתי לצלם כלום, וכל מה שצילמתי זה אני מתלונן במיטה על כמה אני סובל". לדבריו, הוא אפילו התלבט אם להעלות את הקטעים האלה. "מי רוצה לראות דבר כזה באינסטגרם, שהכול מושלם ויפה בו כל הזמן?". בסופו של דבר, דווקא חבר שעובד איתו על כתיבה עודד אותו להשאיר את הרגעים הקשים בפנים. "כשיהיה לך טוב, אתה רוצה שאנשים ידעו שהיה לך גם מאוד חרא בדרך. שזה לא פשוט הפסקת לעשן והחיים נהיו מושלמים".

לצד התהליך עצמו, בלאו ממשיך לטייל באינדונזיה, יעד שלדבריו בכלל לא היה אופציה מבחינתו בעבר. "הייתי מגיע לעיר בחו"ל וישר מחפש וויד, לא משנה כמה זמן זה ייקח. בטיול הזה אני לומד כמה אתה אמור לעשות דווקא את הדברים שאתה מפחד מהם". הוא התחיל את התקופה שלו בבאלי, ממשיך לצלילות וטיולים, ומתכנן להגיע גם לקומודו, אי באינדונזיה. "באמת יפה פה ברמות", הוא אומר על אינדונזיה. "המחירים טובים והאנשים מאוד נחמדים".
במהלך הטיול, הוא מספר, היו גם רגעים פחות פשוטים. "נפצעתי עם האופנוע", הוא אומר. "ואתה מפחד להגיד לרופא שאתה ישראלי, כי אתה אף פעם לא יודע איך הבן אדם יאכל את זה. גיסי אמר לי להגיד שאני מאסטוניה, כי אף אחד אפילו לא יודע איפה זה".

לקראת החזרה לישראל, בלאו מודה שהוא עדיין לא יודע בדיוק איך הדברים ייראו. "אני גר בתל אביב כל החיים, רגיל להיות מי שתמיד מביא איתו את הוויד", הוא אומר. "הבנתי שזה גם היה אקט חברתי בשבילי". ועדיין, הוא אומר שהתהליך כבר שינה אצלו משהו. "לא היה לי בחמש השנים האחרונות יומיים שלא עישנתי וויד. ועכשיו אני כבר שבועיים ואני מרגיש טוב וחי, והחיים שלי מלאים ושמחים יותר".

למרות הכול, הוא גם לא מנסה להציג עמדה חד-משמעית נגד וויד. "אני עדיין לא חושב שזה כזה נורא", הוא אומר. "אבל זה עניין של עד כמה אתה נותן לדברים לשלוט בחיים שלך. ברגע שהבנתי כמה זה דומיננטי וכמה שזה נהיה משהו שמקבל החלטות בשבילי - שם הבנתי שיש פה בעיה".

כשיחזור לישראל, הוא מתכנן להעלות מופע סטנדאפ חדש שנכתב במהלך התקופה הזאת. "כתבתי פה משהו חדש מאפס", הוא מספר. "על הטיול, על כל התהליך הזה". ובינתיים, הוולוגים ממשיכים לעלות כמעט כל יום, כשהוא עדיין לא בטוח בעצמו איך הסיפור הזה יסתיים. "אני לא חושב שאני לא אעשן יותר לעולם", הוא מודה. "אבל עכשיו לפחות אני יודע שאני לא חייב את זה כמו שחשבתי".