"המחבל בא לירות בי, והיה לו מעצור בנשק"

כשברק אייזיק יצא מהמיגונית ליד קיבוץ עלומים, הוא עדיין שמע את הקולות של חבריו שנותרו בפנים. רימון אחד כבר התפוצץ ופצע אותו, ורימון נוסף פגע ברגלו ולא התפוצץ. "זה הנס הראשון. אין לזה הסבר הגיוני", הוא אומר ל-mako. כשהרגיש שהוא חייב לצאת כדי לנשום, פנה אל מאחורי המיגונית ומצא את עצמו מול שני מחבלים. "גם לי לקח להבין שאני עומד מול מחבל, כי הם היו עם מדים ירוקים וסרטים על הראש", הוא מספר. "לא עוברות כמה שניות, המחבל מרים את הנשק, צועק 'אללה אכבר', בא לירות ויש לו מעצור בנשק. זה הנס השני. באותה שנייה אני לא חושב פעמיים ומתחיל לרוץ".

שלוש שנים אחרי הטבח בנובה, אייזיק, בן 38 מירושלים, חוזר אל הבוקר שבו איבד כמה מחבריו הקרובים ביותר, ואל השעות שבהן ניסה להישאר בחיים בלי לדעת מה עלה בגורלם. הסיפור שלו מתחיל הרבה לפני המיגונית, בחבורת ילדים ירושלמית ובחיבור למוזיקה שהפך עם השנים לחלק מרכזי בחייו. "מרכז החיים שלי תמיד היה מסיבות ובילויים", הוא אומר. "החברים הכי טובים שלי היו שני תאומים מירושלים, אושר ומיכאל וקנין, זיכרונם לברכה. הייתה לנו הפקה ביחד והיינו עושים כל מיני מסיבות. החיינו קצת את תרבות הטראנס".

לצד ההפקות המשותפות, אייזיק הקים עסק להגברה ולציוד סאונד לאירועים. כך נוצר גם הקשר שלו עם אנשי הנובה, ששכרו ממנו ציוד לאחד האירועים הראשונים שלהם. כשאושר ומיכאל הצטרפו להפקת הפסטיבל ההוא בסוכות, והיו שותפים בבמה השנייה של הפסטיבל, היה לו ברור שהוא יגיע. "בשביל שני החברים שלי זו הייתה קפיצת מדרגה מטורפת בעולם ההפקות. היה להם ממש חשוב שכל החברים הכי קרובים יגיעו. יש לי אפילו שיחה עם מיכאל, שהוא אומר לי: 'זו המסיבה של החיים שלי'".

את ערב 6 באוקטובר הוא התחיל במסעדה בתל אביב, בחגיגת יום ההולדת של בת זוגו של חברו הקרוב יונתן אזולאי. משם המשיכו למסיבה. אייזיק ויונתן נסעו במכונית אחת, ואלי-ה כהן ובת זוגו זיו עבוד נסעו במכונית אחרת, עם אחיינה של זיו ובת זוגו. בסביבות ארבע בבוקר הם הגיעו לנובה. "באמת הייתה אווירה מטורפת", הוא נזכר. כשעתיים וחצי אחר כך, עם תחילת מטח הרקטות והפסקת המוזיקה, הוא עדיין לא הבין מה עומד להתרחש. "כל מה שעובר לי בראש זה איזה באסה, המסיבה. אני בכלל לא נכנס ללחץ".

לדבריו, עברו כרבע שעה עד עשרים דקות עד שהחברים מצאו זה את זה והחליטו לעזוב. היציאה מהחניון הייתה עמוסה, ובסביבות שבע בבוקר הם עלו על כביש 232. כשהמטח התחזק עצרו במיגונית בצד הדרך. אייזיק יצא לרגע, צילם את השמיים וחזר פנימה. אחרי כרבע שעה החליטו להמשיך בנסיעה צפונה, אלא שלדבריו, במחסום משטרתי הורו להם להסתובב. "עד היום אני לא יודע מה המחסום הזה היה, אבל לא נתנו לנו לעבור ולהמשיך, ופשוט החזירו אותנו".

בהמשך נכנס אייזיק עם יונתן למיגונית סמוך לקיבוץ עלומים. המכונית נותרה בחוץ, מונעת, עם המפתחות בסוויץ'. דקות אחר כך נשמע הירי. "רק כשהצרורות מתקרבים אנחנו מבינים שיש פה משהו אחר, שיש פה אירוע אחר. בשלב הזה אני נצמד לקיר של המיגונית וכל הסרט של החיים שלי עובר בשניות. אני מבין שפה עכשיו אנחנו הולכים למות, כמו ברווזים במטווח".

בתוך המיגונית, יונתן התקשר לאמו בווידאו. "הוא צעק לה 'אנחנו במלחמה' ונפרד. אני לא הייתי מסוגל לעשות את זה", מספר אייזיק. זמן קצר אחר כך הושלך פנימה רימון והתפוצץ. אייזיק נפגע בראשו ובאוזניו. "ממש אחרי כמה שניות נכנס עוד רימון. הוא פוגע לי ברגל, אבל הוא לא מתפוצץ. זה הנס הראשון. אין לזה הסבר הגיוני".

הוא התקשה לנשום ולא הצליח להבין עד כמה נפצע. "אני לא מצליח להבין אם כל הדם שיש כרגע במיגונית הוא בכלל דם שלי או של אנשים אחרים. אני מרגיש שאם אני לא אוציא את הראש לנשום, אני פשוט מתעלף או מת בתוך המיגונית. אני עדיין שומע את הקולות של החברים ומבין שהם בין החיים". אז הוא החליט לצאת. "איזה אינסטינקט הישרדותי אומר לי לצאת החוצה".

הוא פנה אל גב המיגונית, שם נתקל בשני המחבלים. כשהנשק של אחד מהם נעצר, החל לרוץ. לדבריו, המחבל השני רדף אחריו וירה לעברו. "תוך כדי שאני רץ, הכדורים שורקים. הם לא פוגעים בי". בהמשך, הוא מספר, המחבל התעכב ליד מכונית שבה היו שני אנשים, והוא הצליח להתרחק ולהיכנס לשדה.

משם יצר קשר עם אלי-ה כהן, שהיה במיגונית אחרת. "אני מספר לו את הסיפור, מנסה לתאר בכמה דקות מה קורה. אני אומר לו שאני ביער, והוא אומר לי: 'אל תצא מהיער'". זמן קצר אחר כך הותקפה גם המיגונית שבה שהה כהן, זו שבה גיבור ישראל, ענר שפירא ז"ל, הדף את הרימונים שהשליכו המחבלים. אלי-ה נחטף ממנה לעזה. זיו שרדה; אחיינה ובת זוגו נרצחו.

אייזיק התקשר גם לאשתו, שאיתה התחתן שלושה חודשים קודם לכן. היא הייתה בירושלים ורק התעוררה, עדיין לא ידעה מה מתרחש בדרום, ולדבריו חשבה שהוא מדבר בהשפעת חומר שגורם להזיות. "אני מתקשר לאשתי לספר לה מה קורה, בסוג של להיפרד ממנה, והיא בכלל לא יודעת מה קורה. היא חושבת שבכלל לקחתי איזה משהו". בהמשך הטלפון שלו כבה והוא נותר ללא קשר עם האנשים שבחוץ.

במשך כשעתיים הסתתר בשדה, כשהוא מכסה את עצמו בענפים מעץ תפוז וזז בהתאם לקולות הירי. "אני כל פעם זז לפי קולות ירי שמתקרבים אליי, אבל אתה לא כל כך מצליח להבין מאיפה זה מגיע. התחיל להיות מאוד חם, ואני אחרי לילה של מסיבה, בלי מים". בסופו של דבר החליט לצאת לכיוון הכביש הראשי. בדרך שקל לחזור למיגונית ולבדוק מה קרה לחבריו, אבל תנועה שראה באזור גרמה לו להמשיך הלאה.

"אני רץ על אמצע הכביש, חשוף. אפשר לדמות את הריצה הזאת לשקט של יום כיפור. לא היה אף אחד בכביש. זה הייתי אני ואלוהים בריצה הזאת", הוא אומר. לצד הדרך ראה מכוניות שרופות וגופות. בניסיון למצוא דרך ליצור קשר, עצר גם ליד מכונית וחיפש טלפון. בהמשך הבחין בשלט הגבוה של תחנת הדלק בצומת סעד והחל לרוץ אליו.

בכניסה לתחנת הדלק, מספר אייזיק, עמדו שני שוטרים בלבוש אזרחי וכיוונו אליו נשק. "הם אומרים לי: 'עצור, עצור, תזדהה', ובאותה שנייה אני מתעלף על הרצפה. הם סוחבים אותי לתוך חנות הנוחות. יש שם שני מוכרים בדואים, ואחד מהם פותח לי את המחסן. בפנים יש איזה שלושים איש. אני בכלל לא יודע אם הם איתנו או לא איתנו, אבל הם אומרים לנו: 'תהיו בשקט, לא להוציא מילה', וסוגרים את הדלת. בפנים היו עשרים או שלושים פצועים, חלקם פצועי ירי, מנסים ליצור קשר עם העולם בחוץ ושמישהו יבוא להציל אותם".

הוא נשאר שם עוד כשעתיים או שלוש. "ממש חסמו את הכניסה לתחנת הדלק עם המקפיאים של הארטיקים, עם שישיות מים ועם דברים מהמחסן. ואז מגיע צוות של ימ"מ ואומרים לנו שיש מחבלים בכל האזור. מי שיש לו רכב, שיעלה על הרכב, מפנים לו ציר לכיוון נתיבות. עכשיו, אני באתי בריצה. עם מי אני עולה? על מי אני מפיל את עצמי בסיטואציה הזאת, עם איך שאני נראה? אני גם לא שומע כלום, רק צפצוף. לא היה לי נעים לכפות את עצמי על איזה רכב. אני מחליט פשוט להמשיך בריצה, ורץ עוד בערך 12 קילומטר עד לנתיבות".

בנתיבות הוא הצליח לעצור נהג שהכניס אותו לביתו. רק כשהטעין את הטלפון, בשעות אחר הצהריים, התחיל להבין מה קרה לחבריו. "איך שאני פותח את הטלפון, אני רואה את התמונה של אלי-ה חטוף בעזה. אני מבין שיונתן נעדר, שאושר נעדר, שמיכאל נעדר".

אשתו הגיעה לקחת אותו הביתה, אבל אייזיק לא היה מוכן להתפנות לבית חולים. הוא רצה לחפש את החברים. אחרי לילה ללא שינה, בבוקר 8 באוקטובר, הגיע לביתה של אמו של יונתן, לקח את מדי הצבא של חברו וחזר דרומה. כשהבחין שהמכונית שהשאירו ליד המיגונית כבר אינה שם, נאחז בתקווה שיונתן הצליח לברוח. "הייתי בטוח שהוא הציל את עצמו, שהוא איפשהו, פצוע או מתחבא". בהמשך החיפושים נמצאה המכונית במקום אחר, ולצדה הקפוצ'ון של יונתן, מוכתם בדם.

בימים הבאים הגיעו הבשורות על מותם של יונתן, אושר ומיכאל. על יונתן, מספר אייזיק, נודע לו שנהרג מרימון נוסף שהושלך למיגונית אחרי שיצא ממנה. "במשך השבוע, כל יום מגיעה הודעה אחרת. פעם על יונתן, פעם על אושר, פעם על מיכאל. השבוע של הקבורה של כל החברים הכי טובים שלי הוא משהו שאי אפשר להסביר במילים את הכאב. הספדתי כמעט כל אחד ואחד מהם וצרחתי את החיים שלי על האובדן שלהם".

בתוך האבל הוא מצא את עצמו מנסה לתמוך במשפחות. "מה שהכי חיזק אותי באותם ימים זה הדאגה למשפחות. אמא של יונתן היום היא כמו אמא בשבילי. גם אמא של אושר ומיכאל, שאיבדה את כל מה שהיה לה, היא סוג של אמא שאני מאוד מנסה לעזור ולתמוך בה כמה שאפשר". במקביל היה חלק מהמאבק להשבת חברו אלי-ה שהיה חטוף בעזה.

מי שליוו אותו באותה תקופה היו גם האנשים במקום העבודה שלו, חברת לייטריקס הירושלמית, שבה הוא עובד כחמש שנים בתחום הלוגיסטיקה והתפעול וכיום מנהל כ-25 עובדים. "אני מחובר שם ברמה אישית לעובדים. נתנו לי מקום של 'קח את הזמן, מה שאתה צריך'. טלפונים וחיזוקים, באו לחזק ובאו לאזכרות. ממש היו שם", הוא מספר. "זה מה שעזר לי בסוף איכשהו לזכור שיש לי מקום עבודה וצריך להיאחז בחיים. לחזור לעבודה זה גם חלק מהניצחון. כשחזרתי זה היה במתכונת מאוד מצומצמת, ומבחינתם זה היה הכי מאפשר והכי מחבק שיש".

"אני זוכר שיצא לי לבקר שם פעם או פעמיים, חודש או אפילו חודשיים אחרי. חלק מהמנהלים של הצוות שלי גם ירדו איתי אחר כך לעשות סיור ברעים, לראות איפה הייתי ולשחזר את האירוע. הלכנו לראות את הרכבים, והראיתי להם את המיגונית שלי ושל יונתן ואת השדה שהתחבאתי בו. זה היה מאוד יפה מצדם. גם עד היום, בימים של אזכרות ובימים האלה של 7 באוקטובר, הרגישות היא אקסטרה רגישות. מרגישים את זה ברמה הכי גבוהה, וזה באמת לא מובן מאליו".

לדבריו, התמיכה כללה גם ניסיון לחבר אותו לגורמי סיוע. "אני מכיר הרבה אנשים שעובדים במקומות אחרים, והכול כזה רגיל: 'קח יום חופש ותחזור'. פה יש הרבה יותר הכלה. גם אשת משאבי האנוש שלי ניסתה לחבר אותי לכל מיני מקומות, כשהייתי במקומות קצת יותר נמוכים". בהמשך סיפר את סיפורו בפני עובדי החברה. "בהרצאה בלייטריקס, אמא של אלי-ה הגיעה לשמוע גם את הסיפור", הוא מספר.

אבל אייזיק אינו מתאר את החזרה לעבודה כסיום של תהליך השיקום. הפגיעה בשמיעה מלווה אותו גם היום והוא נעזר במכשירי שמיעה. עבור אדם שעוסק בסאונד ושחייו היו כרוכים במוזיקה, זו פגיעה שנוכחת גם בעבודה וגם בבילוי. "אני עדיין לא השתקמתי סופית. אני לא חושב שאוכל להשתקם סופית מכל הדבר הזה, מהאובדן", הוא אומר. "שלוש שנים אני עדיין במלחמות עם המדינה על מה שמגיע לי באמת. עדיין נלחם על הבעיות הנפשיות שלי, עדיין נלחם על הבעיות הפיזיות שלי, עם השמיעה".

מאז הטבח הפך אייזיק גם לאב. "אחד הניצחונות הכי גדולים שלי הוא באמת להביא ילד לעולם", הוא אומר, וחוזר למחשבות שעברו בראשו במיגונית. "הצמדתי את הראש לקיר וכל הסרט של החיים שלי עבר ברגע. לא הספקתי כלום. במה התעסקתי? באיזה שטויות. כמעט לא ביליתי עם המשפחה שלי, לא הייתי אומר לאנשים שאני אוהב אותם. התחתנתי שלושה חודשים לפני, והתעסקתי בעסק, בהקמות ופירוקים, במסיבות ובהנאות רגעיות, במקום להתעסק בדברים המהותיים".

גם למסיבות הוא חזר. "מוזר, זה לא כמו פעם. בכל מסיבה שאתה הולך אליה, ישר עולות החוויות עם החברים הכי טובים שלך. יונתן ואני עשינו פסטיבל בחו"ל, עשרה ימים, אני והוא לבד נגד העולם. זה משהו שלא אשכח בחיים. תמיד זה הזיכרון שלי ממנו, וזה הולך איתי כמעט כל יום וכמעט כל אירוע. ואושר ומיכאל זה ההפקות שלנו וכל מה שהיינו עושים ביחד. זה הולך איתי לכל מקום. זה לא קל לחזור למסיבות. תמיד יש לך את הנקודה הזאת בראש, שזה אף פעם לא יהיה אותו דבר בלעדיהם".

היום הוא משתף בסיפורו גם בהרצאות. "הניצחון שלי הוא קודם כל לספר ולשתף את הסיפור שלי. הניצחון שלי הוא שהחברים שלי שנחטפו חזרו הביתה, הניצחון שלי הוא שאני מחזק את המשפחות. הייתי חלק בלתי נפרד מהמאבק ואני מאוד קרוב למשפחה. אלה הדברים שמחזקים אותי. אני תמיד אומר להודות קודם כל על הדברים הקטנים, להגיד תודה, להגיד סליחה ולא לחכות לרגע הנכון, כי לפעמים הוא לא מגיע. ובאמת להיות טובים".