"הבית שלי עומד ומחבלים לא נכנסו. את תעברי את זה"

לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023, שבהם נרצחו כ-1,200 בני אדם ו-251 נחטפו, נעקרו אלפי תושבים מיישובי עוטף עזה מבתיהם והתפזרו בבתי מלון ובמוקדים שונים ברחבי הארץ והעולם. בתוך המציאות הזו, ועל רקע היעדר מענה מספק מצד מוסדות המדינה והרשויות המקומיות, מצאו את עצמם מנהלי קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק האזוריות בצומת קריטי של תמיכה קהילתית, ללא כל הכשרה או הנחיות עבודה מוקדמות.

מחקר חדש בחן לעומק את תפקידם של המנהלים לאורך כשנתיים וחצי שלאחר המתקפה. את המחקר הוביל כחוקר ראשי ד"ר עומר קינן, יחד עם ד"ר תמי רזי וד"ר יובל גוז'נסקי מהתוכנית לתואר שני עם התמחות בניהול קהילות דיגיטליות במכללה האקדמית ספיר, ואושרה שטיינברג מאוניברסיטת בר-אילן. קינן, שחוקר קהילות דיגיטליות כבר שנים רבות, היה שותף להקמת מסלול התואר השני בספיר ומנהל בעצמו את קהילת הבוגרים של המחלקה לתקשורת במכללה.

"כמי שעובד בעוטף עזה, בספיר, ראיתי את המציאות בשטח", מספר ד"ר קינן ל-mako. "חלק גדול מהתושבים היו מפוזרים בכל מיני מקומות בארץ, חלקם בחו"ל, חלקם אצל חברים. חלק איבדו אנשים קרובים אליהם, אחרים מכירים כאלה שנחטפו. שאלנו את עצמנו מה התפקיד של מנהלי ומנהלות קהילות דיגיטליות בשנתיים וחצי שאחרי ה-7 באוקטובר, ואיך מנהלים קהילה שחלקים ממנה שבורים".

המחקר התבסס על ראיונות עומק מקיפים (שנערכו בזום ונמשכו בין שעה לשעה וחצי כל אחד) עם 18 מנהלי קהילות דיגיטליות אזוריות, שפעלו בפייסבוק ובוואטסאפ – חלקם בשכר וחלקם בהתנדבות.

הקבוצות שנבדקו הקיפו מגוון רחב של קהילות באזור ובגדלים שונים: החל מקבוצות יישוביות ותיקות כמו "חיים בבארי", "נתיב העשרה – עדכוני קהילה", "קהילת ניר יצחק", "נירים מדברים" ו"חולית עדכונים חדש"; דרך קבוצות אזוריות גדולות ברשתות כמו "שדרות זה הבית, שדרות זה הלב" (המונה מעל 10,000 חברים), "אמהות העוטף" (כ-8,000 חברות) ו"שער הנגב – הבית שלי"; ועד לקהילות שהוקמו במיוחד לאחר המתקפה כדי לחבר בין התושבים המפזרים, בהן קהילת "עתיד העוטף" (כ-3,500 חברים), "קהילת קומי", "קהילת כפרי יחדיו" וקבוצות מקצועיות ותחומיות כמו "קהילת תקשורת", "תרבות במערב הנגב", "נשות דורות", "בונים כאן קהילה", פורום דיאטניות ואף קבוצת קפטניות מאמאנט של חוף אשקלון.

"בזמן שהמדינה והרשויות התקשו לתפקד, קבוצות וואטסאפ ופייסבוק אזוריות הפכו למעין דבק שהחזיק את הקהילות", מסביר קינן. "חלק עברו למרכז, חלק עברו לחברים ובני משפחה, כולם התפזרו. הקבוצות שמרו על תחושת הביחד".

יוסי (כל השמות במחקר בדויים), שניהל בהתנדבות את קהילת "עתיד העוטף", תיאר במחקר את התפקיד המרחבי שמילאה הפלטפורמה: "הפלטפורמה הדיגיטלית אפשרה לאנשים להיות קהילה אחת גם כשהם מפוזרים במקומות רבים. ראינו שאפילו חברי קיבוץ אחד שפונו לשני מרכזים שונים לגמרי, פתאום בקהילה הדיגיטלית הזאת הם דיברו וכבר לא היה הפער הגיאוגרפי הזה".

בתוך כך, קינן מדגיש כי בחר להתמקד בקהילות וואטסאפ אינטראקטיביות, שבהן מתקיים שיח שוטף בין החברים, ולא בקבוצות "שקטות" שבהן רק המנהלים מעלים עדכונים. "קהילות וואטסאפ הן הרבה יותר אינטימיות", מסביר קינן על הבחירה בפלטפורמה. "הן מאפשרות תמיכה מהירה בהרבה. חלק גדול מהעזרה שניתנה בוואטסאפ עבר לתחומי האופליין: הוואטסאפ במובן הזה הוא גשר הרבה יותר מיידי וחשוף מבחינה רגשית מאשר הפייסבוק, וזה הולך יד ביד עם המעבר הרחב של קהילות מפייסבוק לוואטסאפ".

זיהוי מצוקות והכלה טיפולית ללא הכשרה

הממצאים מלמדים כי מנהלי הקהילות הפכו בפועל למוקד מיון וסיוע ראשוני לנפגעי חרדה וטראומה. הם פיתחו ערנות מוגברת לאינדיקטורים דיגיטליים – כמו ירידה או עלייה חדה בתדירות הפרסום, שינויים בסגנון הכתיבה וביטויי ייאוש.

"המנהלות ראו פתאום שאנשים מתחילים לכתוב קצת אחרת ושתדירות הכתיבה עולה, והבינו שהם במצוקה רגשית", מתאר קינן. "במקרים כאלה הפעילות הועברה לשיחת טלפון או למפגש פיזי, ובמקרים מסוימים המנהלות ממש מצאו עבורם עזרה נפשית מקצועית, כמו עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות, מתוך הבנה שהם זקוקים לעזרה מעבר למה שהוואטסאפ מאפשר".

ענת, מנהלת קהילת ניר יצחק, תיארה את המפגש הישיר עם השבר: "את נכנסת למרחב שבו אנשים מרוסקים. [...] אני צריכה להיות סוג של עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, להכיל בכי, להכיל חברים שמספרים סיפורים מחרידים". באחד המקרים זיהתה ענת מצוקה חריפה אצל אחת מחברות הקבוצה: "היא הייתה מעלה שוב ושוב דברים עצובים וקשים. בשלב מסוים ישבתי עם אחראית הבריאות והרווחה ואמרתי לה: 'את והעובדת הסוציאלית חייבות לקיים איתה שיחה'. היא זעקה לעזרה. היא העלתה לנו דגלים אדומים, והן פנו אליה".

במקביל להקשבה, המנהלים הקפידו להציב גבולות ברורים כדי לא לחרוג לתחום הטיפולי. נועה, מנהלת קבוצה מחוף אשקלון, סיפרה: "הייתה לי שחקנית אחת שפנתה אליי ואמרה: 'אני פוסט-טראומטית'. הבנתי אותה והקשבתי לה. אבל טיפול? אין לי דרך מקצועית לעזור לה".

כדי לשמור על יציבות הקבוצה, שיחות טעונות או גילויי כעס עז נותבו לערוצים אישיים או למפגשים פיזיים. קרן מנתיב העשרה סיפרה על אלמנה שפרקה את כאבה בקבוצה: "היא הייתה שופכת את הקרביים שלה בקבוצה. הרבה פעמים זה נגמר בשיחות טלפון פרטיות, בביקורי בית. תמיד ניסיתי לאזן את השיח: לומר שיש מי שמקשיב, אבל שיש דברים שעדיף לנהל פנים אל פנים".

מנוע לפעולת הרשויות וסנסור לצרכים בשטח

במקום לחכות למנגנונים הרשמיים, המנהלים מיצבו את עצמם כחוליה מקשרת וכזרז של המערכות הציבוריות. "מנהלי הקהילות הפכו להיות הגשר בין התושב לבין הרשות", מחדד ד"ר קינן. "הרבה פעמים מנהלי הקהילות זיהו צורך אמיתי אצל אנשים שלא קיבל מענה על ידי הרשות – וזה מובן, מדובר בהמון אנשים שמפוזרים בכל מיני מקומות בארץ, שהיו רגילים לקהילה פיזית צפופה ופתאום התפזרו. המנהלים ידעו לזהות צרכים שעלו מלמטה למעלה ולהעביר אותם לרשויות, כמו יצירת קשר ישיר עם אגפי הרווחה כדי לוודא שתושבים יקבלו טיפול".

יעל, מנהלת קהילת "בונים כאן קהילה", הסבירה את התפיסה: "יש מוסדות של המועצה שמתפקדים. משבר או לא משבר, הם מתפקדים. אנחנו לא מחליפים את העבודה של המועצה, שהיא חשובה מאוד מאוד. אנחנו צריכים להיות הזרזים שלה".

עדי, מנהל קהילת "שער הנגב – הבית שלי", ציין כיצד הרשויות החלו להבין את ערכן של הקבוצות ככלי עבודה: "הקהילה היא כלי הסיוע הטוב ביותר לראשי המועצות. יש לך דרך להבין מה אנשים רוצים, מקום שבו אנשים מדברים. ניסו לעשות הכל במועצה כדי להנגיש דברים, אבל בסוף החיים עובדים אחרת – התושבים מדברים דרך פוסטים. אם אתה מבין שהדרך היא לדבר איתם דרך זה, החיים שלך נהיים הרבה יותר קלים".

באמצעות השיח בקבוצות יכלו המנהלים לזהות מי מהמפונים לא קיבל מענה ולדאוג לחיבור ישיר לגורמי הטיפול. קרן מנתיב העשרה תיארה: "אם יש תושב במצוקה שטוען שאין מענה מהרשות המקומית או מהעובדת הסוציאלית, אני דואגת שהעובדת הסוציאלית תתקשר אליו. אחר כך וידאתי שהיה המשך טיפול, ובנקודה הזאת יצאתי מהתמונה".

הקבוצות שימשו גם במה ליוזמות אזרחיות, למאבקים בירוקרטיים מול מנהלת תקומה וקרנות ממשלתיות, וסנסור לפתרונות שנולדו ברשת ויצאו לפועל במציאות. "אחת המרואיינות שלנו סיפרה שהיא יצרה האקתון שמטרתו הייתה לעזור לילדים עם מוגבלויות שחיים בעוטף עזה", מדגים קינן. "ההאקתון הזה נוצר כולו בדיגיטל – ההזמנה, השיח והחשיבה עברו ברשת, אבל המפגש עצמו היה פיזי באופליין. הדברים שעלו מההאקתון הזה שימשו לאחר מכן את הרשות המקומית".

קו הגנה מול חדירת התקשורת

לצד התיווך מול הרשויות, המנהלים נדרשו לשמש גם כ"חומת מגן" מפני גורמים חיצוניים, למשל כלי התקשורת שביקשו לסקר את המתרחש ביישובים.

"התקשורת בשנתיים וחצי האלה התעניינה בצורה יוצאת דופן במה שקורה בעוטף עזה, והרבה פעמים מנהלי הקהילות היו חוצץ בין התושבים לבין התקשורת", מסביר קינן. "אחד הדברים שהכי הפריעו – תחשבי למשל על קיבוץ כמו בארי: כל התקשורת רצתה לראות את הבתים השרופים, לדעת מה קורה שם ולהיכנס פנימה לתוך הקרביים של היישוב. מנהלי הקהילות הגנו על התושבים והסיטו את העניין התקשורתי, מתוך הבנה שהתושבים זקוקים לפרטיות, לשקט ולהתמודדות עם ההצפה הרגשית והקושי, ושאין להם כרגע פניות לתקשורת".

"היררכיה של סבל": המחיר הנפשי והצורך בניטרליות

המחקר מראה כי העבודה השוטפת התבצעה בזמן שהמנהלים עצמם חוו אבל, משבר עמוק וטראומה כמי שחוו בעצמם את אירועי השבת השחורה. "הם היו צריכים לייצר מרחק מסוים בינם לבין החוויה כדי שיוכלו להיות שם עבור התושבים", אומר קינן. "במובן מסוים חלקם אמרו שהתפקיד הזה שניתן להם שמר עליהם, ונתן להם הזדמנות להבין שיש אנשים שסובלים הרבה יותר מהם – אנשים שמחבלים חדרו לבית שלהם או שנחטפו להם קרובים. זה מנע מהם מלהיות בתוך הסבל של עצמם".

לילך, מנהלת "אמהות העוטף", שיתפה בתחושה הדומה: "הייתי מותשת. אבל יש גם משהו בהיררכיה הזאת של הסבל. היו נשים מותשות הרבה יותר ממני. הבית שלי עומד ומחבלים לא נכנסו אלינו הביתה. אמרתי לעצמי: 'תהיי שם בשביל אחרים. תעמדי על הרגליים, את בסדר, כולכם בחיים. את תעברי את זה'".

במקביל להחזקת השבר, המנהלים הובילו במכוון קו של שפה בונה ומעודדת החלמה. "המנהלים יצרו שיח חיובי", מספר קינן. "במקום שיח קורבני, הם דיברו כל הזמן על כך שמתישהו כולם יחזרו לקיבוץ או למושב, ניסו לראות את הטוב שבכל יום ולתת לאנשים תחושה של תקווה". עם זאת, השיח התנהל בזהירות רבה תוך הימנעות מפרסום תכנים שמחים מדי בעת שחטופים עדיין מוחזקים בעזה. כפי שהיטיב לתאר עדי: "אני הולך על ביצים. אי אפשר להעלות פוסט שמח. איך אפשר לחגוג? יש לנו אחים ואחיות בשבי, עשרות אנשים שנרצחו".

קושי מרכזי נוסף היה הצורך לשמור על איפוק מוחלט ועל הימנעות מוחלטת מפוליטיקה כדי למנוע את התפרקות הקהילות.

"ההימנעות מפוליטיקה הייתה קשה, אבל המנהלים עשו את זה בצורה מאוד נחרצת", מציין קינן. "הם רצו לייצר שיח מכיל שמאפשר לאנשים שונים להיות חלק ממנו. הם הבינו לפי מה שתיארו לנו שאם תהיה פוליטיקה בתוך המרחב הדיגיטלי, חלק מהאנשים ירצו לעזוב או שלא יביעו את עצמם, ובמקום מרחב לתמיכה זה יהפוך למקום מפלג ומקטב".

"הייתי צריכה לעבוד על עצמי כי אני צריכה להיות ממלכתית, שלא יבינו את הדעות הפוליטיות שלי", סיפרה נורית. איה, מנהלת "נשות דורות", נאלצה לעצור ויכוחים פוליטיים לאחר שחברות איימו לעזוב: "זה נהיה ממש לא נעים. אני זוכרת שהרבה נשים רצו לעזוב את הקבוצה, ובאיזשהו שלב ממש עצרתי את זה וביקשתי שזה לא ייכנס לכאן".

מסקנות המחקר: למסד, להכשיר ולתגמל

בסיכומו של המחקר מדגיש קינן כי החוסן הקהילתי שהפגינו הקבוצות אינו תוצר ספונטני של הרשתות החברתיות, אלא תוצאה ישירה של עבודה קוגניטיבית, רגשית ומוסדית מאומצת, שנלמדה ברובה תוך כדי תנועה וללא גיבוי. המנהלים ספגו עומס מתמשך, והמחיר הפסיכולוגי ששילמו נבע לא רק מחשיפתם לאירועי ה-7 באוקטובר, אלא מהצורך להחזיק באופן יום-יומי ויסות עצמי, משמעת עריכתית ומענה קהילתי שוטף.

"הם לא קיבלו פרוטוקול או תפקיד רשמי, אבל הם פיתחו בעצמם מודל חדש של דרכים לסייע לקהילה שלהם", אומר קינן.

במחקר מודגש כי על המדינה, הרשויות המקומיות ומערכי החירום להכיר בעובדה שמנהלי הקהילות מילאו ואקום שלטוני וטיפולי, ולהפיק מכך לקחים מעשיים. "ההמלצה היא להכשיר, לתגמל ולגבות מנהלי קהילות דיגיטליות, ולדאוג שלא כל העומס יהיה עליהם", מסכם ד"ר קינן. "יש להקים מערך מוכר ורשמי, שמתוגמל על ידי הרשות ונותן למנהלים הכשרה וגיבוי מקצועי בהתאם לתפקיד שהם כבר ממלאים בפועל בחיי התושבים".