"בילדותי מסגרו את ישראל כמפלצת. מאז שהגעתי לכאן ידעתי בליבי שאני עם העם שלי"

מסוריה, דרך לבנון ואירופה - ועד לתהליך גיור בישראל. והיא גם מעלה תוכן לרשתות החברתיות שקהל היעד שלו הוא הלבנונים. אמש (ד') שודר בערוץ 12 משדר שבועות חגיגי בהנחיית אברי גלעד, שבמהלכו שוחח המגיש עם רוואן עות'מאן, אקטיביסטית שנולדה בסוריה וכיום נמצאת בתהליך גיור וקוראת לנורמליזציה של מדינות ערב עם ישראל.

אז איך אישה שנולדה בסוריה וגדלה בלבנון מפתחת קשר לעם היהודי ולישראל? לפי עות'מאן זה קרה במקרה. "אני יודעת שזה לא מובן מאליו, ושאין הרבה אנשים מהרקע שלי שמאוהבים בישראל, ההפך הוא הנכון. הייתה לי הפריווילגיה להכיר יהודים באירופה ולשנות את דעתי. למדתי בהדרגה על יהדות וישראל", היא אמרה בריאיון.

איך דיברו בבית, בלבנון בכלל, על ישראלים ויהודים?
"בילדותי בשנות השמונים והתשעים, ישראל, מילולית, כבשה את הדרום. כשהייתי נערה מתבגרת אהבתי את חיזבאללה. למדנו שהיהודים נוראיים, ואלה שדיווחו בחדשות בתקופה שלפני רשתות חברתיות, מסגרו את זה בצורה שהציגה את הישראלים והיהודים כמפלצות מחרחרות מלחמה. מכאן שברור ששנאתי את היהודים, הציונים, הישראלים. עד היום רוב הלבנונים אפילו לא הוגים את המילה 'ישראל'. הם מתייחסים אליה כ'הישות הציונית' או 'השכנים בדרום'".

מתי התחלת להטיל ספק?
"באמצע שנות העשרים לחיי גרתי ליד אחד מבתי הכנסת הגדולים באירופה, בית הכנסת 'דה לה פאיי', וחשבתי שזה מוזיאון כי לא ידעתי מהו בית כנסת. ביום הראשון שבו הייתי במכולת, ולא ידעתי שהחנות כשרה, ראיתי ארבעה גברים יהודים חרדים. עברתי את התקף החרדה הראשון והאחרון שלי, גופי לא היה יכול לעכל להיות במקום אחד עם האויב. הם לא נשכו, הם נראו לי נחמדים מאוד וחברותיים".

הביקור הראשון של עות'מאן בישראל היה אחרי 7 באוקטובר. "אני לא יכולה לתאר את הרגע, גם כשהלכתי לכותל ולמרות ההחלטה להתגייר, לא ידעתי איך להתפלל", נזכרה. "עמדתי שם, והמילה היחידה שעלתה בראשי הייתה 'הנני'. ידעתי שהגעתי הנה בגלל סיבה מסוימת, לא ידעתי בדיוק למה".

מה הכי הפתיע אותך במפגש עם החברה הישראלית?
"האהבה והנכונות לעזור. הישראלים לא יכולים לעמוד בתור, הם תמיד חותכים. לפעמים הם רועשים, צופרים, לא תמיד נשמעים לכללים, אבל ברגע שיש מצב חירום או אזעקה, כשמשהו לא טוב קורה, כולם מוכנים לספוג כדור בשבילך".

ביום הזיכרון העלית סרטון מהר הרצל שאת שרה את "התקווה". מה את מנסה להעביר דרך הסרטונים?
"קהל היעד הוא הלבנונים. אני רוצה להאניש את הישראלים, שיבינו שהאויב הזה שאתם מאחלים לו מוות, ממש דומה לכם. התרבות דומה, וכשאתם חושבים שמחרחרי מלחמה ושהם רק רוצים להרחיב את אחיזה בלבנון ולשלוח חיילים שיהרגו אתכם, גם הם סופגים אבדות. צילמתי ברחובות ירושלים ותל אביב, כשלבשתי את הדגל הלבנוני והישראלי. אף אחד לא תקף אותי, ואני לא מדמיינת שמישהו יכול ללכת עם אותה חולצה בביירות. הם יירצחו, או לפחות יוכו".

עות'מאן הודתה כי קשה לה להזדהות לגמרי עם הסיפור של רות, אף שאנשים חולקים איתה את ההקבלה הזו. "אני לא חושבת במונחים כאלה, הסיפור שלי לא זהה. אני מעדיפה על הסיפור שלי כאחר, אך דומה מהבחינה שאנחנו חיים בזמן תנ"כי. אנחנו מתמודדים עם צונאמי של שנאה, וישראל תנצח שוב בעזרת השם", הצהירה.

את מרגישה לפעמים שאת נקרעת בין שני עולמות?
"בכלל לא, אני לא מתנדנדת, אולי הרגשתי ככה לפני שבאתי לישראל. אבל מאז שבאתי לכאן אני יודעת בליבי שאני עם העם שלי. אני במקום שבו אני צריכה להיות. נולדתי בצד השני של הגדר כדי להצטייד בעוד ידע כדי לעזור לעם שלי אף יותר. זה לא אומר שאני שונאת את המשפחה הלבנונית או הסורית שלי. אני אוהבת אותם, אבל אני לא מרגישה שהם המשפחה שלי. אחרי 7 באוקטובר זה הפך לחלק מהמציאות שלי, וזה מעציב אותי אבל מי שמוכן לחגוג את 7 באוקטובר הוא מישהו שאני לא רוצה בחיי".