"אנשים האמינו שהמוסד גנב עננים מאיראן"

בשנים האחרונות, כשישראל מצאה את עצמה במרכזן של כמה מהדרמות הביטחוניות הגדולות בתולדותיה, מהטבח של 7 באוקטובר ועד העימות הישיר מול איראן, יש גוף אחד שהפך לדמות קבועה כמעט בכל תיאוריית קונספירציה שרצה ברשת - המוסד.

מבחינת לא מעט גולשים ברחבי העולם, המוסד כבר מזמן אינו רק ארגון ביון. הוא סוג של כוח על מסתורי שמסוגל לעשות הכל. לחסל אויבים, לגנוב מסמכים מטהרן, לפרוץ לטלפונים של פעילים אנטי ישראלים, לשלוט במתרחש מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית, ואם תשאלו את האנשים הלא נכונים באינטרנט, כנראה גם להפעיל כרישים, לייזרים ויכולות על טבעיות נוספות. בתוך כל האבסורד הזה צמח בעשור האחרון אחד מחשבונות ה-X המזוהים ביותר עם ישראל ברשת, כזה שלקח את כל המיתולוגיה הזאת והפך אותה לבדיחה אחת ארוכה ומוצלחת במיוחד.

הכל התחיל הרבה לפני שהחשבון הפך לתופעת רשת עם מאות אלפי עוקבים. עיני, שעלה לישראל מקנדה לפני 16 שנה ומתגורר כיום בפרדס חנה, מספר שתיאוריות הקונספירציה סביב המוסד הן אלו שזרעו את הרעיון הראשוני. "אני אוהב לצחוק על אנטישמיות. אני אוהב לצחוק על אלה ששונאים אותנו, כי זו ההגנה העצמית שאני מכיר", הוא אומר בשיחה עם mako. "פשוט להראות לעולם כמה מגוחכת השנאה הזאת". במשך שנים הוא נתקל בעוד ועוד סיפורים שהאשימו את ארגון הביון הישראלי כמעט בכל דבר אפשרי. "ראיתי ציטוטים של אנשים שאומרים שהמוסד גנב עננים מאיראן, המוסד תקף אישה בסיני עם כרישים. כל הדברים האלה הצטברו, ואמרתי שמישהו חייב לתפוס את הדמות הזאת בטוויטר, של המוסד שעושה את כל הדברים האלה".

הדרך שלו לישראל בכלל התחילה במקום אחר לגמרי. הוא נולד וגדל בוויניפג שבקנדה, הגיע לארץ בגיל 30 לביקור משפחתי אחרי שסיים לימודים וחיפש את הפרק הבא בחייו, ובסופו של דבר החליט להישאר. "אמרתי טוב, מה יהיה? מקסימום לא אצליח ואחזור לקנדה ולעבודה הקודמת שלי". אלא שאז הכיר את אשתו. "תוך חודשיים כבר הבנתי שאני נשאר פה". מאז הוא חי בישראל, הקים משפחה ובנה קריירה בתחום מערכות המידע, בזמן שבשעות הפנאי החל לפתח את החשבון הסאטירי.

הפריצה הגדולה הגיעה מציוץ אחד, בן מילה אחת בלבד. הפעילה הפוליטית האמריקאית-פלסטינית לינדה סרסור, המזוהה עם תנועת החרם על ישראל BDS, כתבה שנמחקו לה כל ההודעות מהאייפון ושאלה אם מישהו יודע למה. עיני, בדמות המוסד, השיב: "כן". "הציוץ הזה הצליח, אנשים אהבו את זה, חשבו שזה באמת המוסד", הוא נזכר. "פתאום 20 אלף עוקבים, 30 אלף עוקבים". סרסור עצמה, לדבריו, פשוט חסמה אותו.

במשך שנים הוא הקפיד להישאר בתוך הדמות. המוסד קיבל אחריות לכל דבר אפשרי, והקהל שיתף פעולה עם הבדיחה. אלא שאז הגיע 7 באוקטובר. "הרגשתי שיש לי אחריות", הוא אומר. "אנשים עוקבים אחריי, יש לי אחריות לשתף את החדשות מישראל כי אנשים רוצים לדעת". החשבון החל להתמלא בדיווחים, הודעות דובר צה"ל ועדכונים שוטפים. מספר העוקבים זינק מכ-200 אלף לכמעט 800 אלף, אבל יחד עם הצמיחה הגיע גם ספק.

"לקחתי את כל העוקבים האלה והפכתי להיות מפיץ של Breaking News", הוא מספר. "ניסיתי להתחרות בטלגרם. זה עבד, אבל גיליתי את הבעיה. גדלתי, החשבון גדל, ואז פתאום האנגייג'מנט ירד. אמרתי רגע, לא. אני צריך לחזור לרעיון המקורי שלי". בהמשך הוא מצא את עצמו שואל שאלה פשוטה. "יש הרבה חשבונות כאלה שעושים אותו דבר. אז מה אני מוסיף? איזה ערך אני מוסיף לכל הסיפור הזה?"

הבעיה הייתה שגם הקהל השתנה. רוב העוקבים שהצטרפו אחרי המלחמה כלל לא הכירו את החשבון הסאטירי המקורי. "לפני 7 באוקטובר כולם התייחסו לזה בהומור", הוא אומר. "אבל רוב העוקבים באו אחרי 7 באוקטובר. הם פחות מכירים את הסאטירה. הם לא ידעו למה לצפות מהחשבון שלי".

לפני כשבוע הוא קיבל החלטה משמעותית: לפצל את הפעילות. החשבון The Mossad: Satirical and Awesome חזר להיות סאטירי בלבד, ובמקביל פתח חשבון אישי חדש תחת שמו. "יש לי עוד דברים להגיד", הוא מסביר. "יש לי דברים אישיים, יש לי דברים שאני רוצה לכתוב על ישראל, יהדות, היסטוריה. לא הכל צריך לעבור דרך הדמות של המוסד". לדבריו, בתוך זמן קצר הצטרפו לחשבון החדש אלפי עוקבים.

גם היום, למרות כמעט 790 אלף עוקבים, הוא מתעקש שהפרויקט נשאר קודם כל תחביב. "המודל הכלכלי? בעיקר בשביל הכיף", הוא צוחק. "יש חנות מרצ'נדייז, יש Revenue Sharing, אבל אלה גרושים". במקביל הוא מפעיל גם פרויקטים נוספים, כולל חשבון שבו הוא מדמיין כיצד הייתה נראית רשת חברתית בארץ ישראל של 1936 ומפרסם אירועים היסטוריים כאילו התרחשו בזמן אמת.

ולמרות השם, היחסים עם המוסד האמיתי דווקא היו חיוביים. "הם פנו אליי פעם אחת", הוא מספר. "אחרי שקיבלתי וי כחול. אמרו לי: 'אנחנו תומכים בחשבון שלך, אנחנו אוהבים את זה, אנחנו נהנים, הכל מצחיק, כל הכבוד לשירות שאתה עושה למדינה'. הבקשה היחידה הייתה שאוסיף בצורה ברורה שמדובר בסאטירה".

בסופו של דבר, הסיבה שפתח את החשבון לפני כמעט עשור היא גם הסיבה שהוא ממשיך להפעיל אותו היום. אלא שהמציאות, לדבריו, הפכה מורכבת הרבה יותר. "עזבתי את קנדה לפני 16 שנה והיום אני לא מזהה אותה", הוא אומר. "יש לי חברים שחווים אנטישמיות באופן יומי. דברים שלא היו קיימים כשאני גרתי שם. כל חבר יהודי שלי בקנדה חושב על איך לברוח. פשוט מתכנן את הצעד הבא שלו". דווקא בגלל זה, הוא אומר, הסאטירה עדיין חשובה. כי בעולם שבו אנשים ממשיכים להאמין שהמוסד עומד מאחורי כל אירוע על פני כדור הארץ, לפעמים הדרך היעילה ביותר להתמודד עם השנאה היא פשוט לצחוק עליה.