באתי ממקום שבו רוצחים לך מול העיניים. ב-7 באוקטובר אמרתי, אני לא יכול לשתוק

כמה ימים אחרי 7 באוקטובר הופיע באינסטגרם ריל של גבר צעיר וכריזמטי שעומד בחנות תיקים ושר: "חמאס יא פחדנים/ מצה"ל אתם ברחנים/ שיחקתם אותה גברים/ ועכשיו אתם בוכים/ יא בניייי זונות/ תמותו במנהרות". השיר הזה – מטופש אבל משעשע, פטריוטי באופן מנחם – היה הדבר הראשון שהעלה חיוך על פניי בזמנים ההם. מיד העברתי את זה לכל מי שאני מכירה, וכתבתי "דחוף".

האמן, גיליתי בפרופיל שלו, קורא לעצמו "שייח' תיקים". הוא היה סנסציית רשת עוד לפני השיר על חמאס, עם יותר מ-100 אלף עוקבים בטיקטוק ועשרות אלפי עוקבים באינסטגרם – הכל בזכות שיטת מכירה ייחודית של הסחורה בחנות התיקים שלו בתחנה המרכזית בתל אביב. במאות סרטונים הוא מחזיק תיק או סט מצעים ואומר במבטא סודני כבד דברים כמו: "אתה, יודע למה אין לך חברה? בגלל שאתה קמסני! בגלל שאתה קמסני! בוא תשבור ת'קמסנות שלך" (צפיות בטיקטוק נכון להיום: 1.9 מיליון), או לחלופין, "נמאס לך שיש לך גירודים? בואי תקני סט מצעים קומפליט שישה חלקים ואל תהיי קמסנית".

בערך לפני שנה ביקרתי בפעם הראשונה בחנות שלו. כל מה שידעתי על התחנה המרכזית היה שיש שם נרקומנים, עובדות מין, שפי פז, בטח אוטובוסים ונראה לי שגם מקלט אטומי, אבל אולי זאת המצאה. בפועל גיליתי סצנה לוהטת של חנויות ססגוניות שבהן המוכרים הם ברובם פליטי מלחמה שרק רוצים להתפרנס בכבוד, ועושים את זה בחן אינסופי. בראשם עומד מי שהרשת הכירה כשייח' התיקים, ושמו האמיתי הוא אלשיך עבדלקרים אחמד אלשיך ("שייח' זה אני המצאתי", הוא מבהיר). הקליק איתו היה מהיר, מיד נעשינו חברים. הוא גם היה אחד מהאנשים הראשונים שסיפרתי להם שאני בהריון, כי פעם הגעתי והוא אמר שהשמנתי ושאני צריכה להתאמן, אז מיד חשתי בצורך להתגונן.

השבוע חזרתי לחנות של אלשיך במטרה אחרת. רציתי לספר את סיפורו המלא של הסוחר הממולח, המשורר והקומיקאי, הרומנטיקן, האופטימיסט חסר התקנה, הציוני הגדול ביותר שפגשתי בחיי והבנאדם הכי גוד וייבר שכנראה נולד (אגב, היום הוא כבר לא "שייח' תיקים" (אלא "שייח קוסמטיקס". הסבה מקצועית). על הדרך רציתי לפתוח צוהר לסיפור קצת אחר על התחנה המרכזית הידועה לשמצה: סיפור על תרבות מחתרתית שנעזרת ברשתות החברתיות כדי לנקות את השם הרע שיצא לה, סיפור על אנשים ססגוניים ומצחיקים שרק רוצים לחיות. ובמקרה של אלשיך, לחיות זה לא מובן מאליו.

הוא הגיע לארץ מסודן אחרי שבגיל 17 השאיר מאחור את המשפחה שלו. כשאני שואלת אותו כמה אחים יש לו, הוא אומר שהוא לא יודע, כי את חלקם הוא לא פגש. הוא היחיד שעבר את הגבול מסודן וברח מרצח העם בחבל דארפור שבמערב המדינה.

"בסרטונים עשיתי טעויות בכוונה, כי ישראלים אוהבים לתקן. אז אמרתי 'קמסני' במקום 'קמצני' ו'חבירה' במקום 'חברה'. תתקנו אותי, מה אכפת לי, לא באתי מפה. הבנתי שאני אגיד כמו שאני אומר, אני אהיה מי שאני, וזה מה שיעבוד"

"את יודעת, כשהייתי במדבר ירו בי", מספר אלשיך. "נכנסתי לארץ מסיני, כנראה שזה המצרים שירו בי. ואז התקשרו למסוק ישראלי כשאני עם כדור בבטן".

הוא לא מפרט יותר מדי על נסיבות כניסתו לארץ לפני 15 שנה, אולי כי הוא עדיין תושב ארעי ובכל רגע ניתן לגרש אותו. "אחרי שטיפלו בי בבית חולים מצאתי את עצמי גר ברחוב, ישן בגינה שמונה חודשים, לא יודע מה לעשות. הייתי יושב שם והיו מביאים לנו אוכל מאיזה ארגון", הוא מספר על סל הקליטה שלו. "אחרי כמה זמן שכרתי דירה עם חברים, ובשביל להתקשר להורים הייתי צריך ללכת לכזה מקום של קומפיוטר, שם אתה יכול לדבר איתם במסנג'ר. ברגע שההורים אומרים, 'מה איתך, מתגעגעים אליך', אתה רק בוכה. אבל בשקט, שלא יראו, שלא ירגישו שכואב לך. אתה אומר להם 'הכל בסדר, אני בסדר'".

למה בעצם אתה היחיד מהמשפחה שהגיע לכאן?
"בתור ילד, נער, יש לך אנרגיה, אתה יכול לעבור את הגבול. אתה יכול לקום ולהגיד, 'אני לא בא לי את החיים האלה, אני לא יכול ככה, אני רוצה לשנות את המצב'. הגעתי לפה עם הרבה חלומות".

איך בכלל הגעת להיות סוחר?
"בהתחלה עבדתי אצל איזה אחד שרצה שאני כל יום ארים 50 קילו מלט במדרגות, ארבע קומות. הם רוצים שתגמור להם את כל הבניין ביום אחד, כאילו רוצים להרוג אותך. אני אחרי זה לא הייתי מצליח לקום, הייתי רק בן 17 וחצי. אמרתי לבעל הבית, 'למה אתה עושה ככה?', אבל זה לא בן אדם, אז חיפשתי מקום אחר. עבדתי במטבח, שטפתי כלים, עבדתי במלון, איפה לא עבדתי. בסוף הגעתי לסופרמרקט, הייתי קופאי. אתה מדבר עם אנשים בשכונה, באים ילדים, קונים ממתקים, ושם התחלתי להבין שזה המקום שלי. הבנתי שאני יודע לשכנע אנשים".

גילית בעצם שאתה יודע למכור?
"למכור, כן. אחרי כמה זמן הבנתי שאני רוצה להיות עצמאי, מצאתי את החנות פה בתחנה, והתחלתי לעבוד".

אני לא עץ

יש בו חיוביות מדבקת וישיריות מעוררת השראה. כשאני נכנסת לחנות אנחנו מתחבקים, ואלשיך ישר אומר שאני כבר לא שמנה כמו שהייתי בהיריון. החנות עמוסה לעייפה: סבונים, מצעים, תיקים שנשארו מהגלגול הקודם של המקום, וקס לשיער, משחה שאמורה להגדיל את השדיים. אני מרגישה כאילו נכנסתי לבית עסק אקראי בסמטת דיאגון בהארי פוטר, וכל מה שאני אבקש אני אמצא. אם אין את זה באותו רגע, זה פתאום יצוץ.

"כשהגעתי לארץ עבדתי אצל איזה אחד שרצה שאני כל יום ארים 50 קילו מלט במדרגות, ארבע קומות. הם רוצים שתגמור להם את כל הבניין ביום אחד, כאילו רוצים להרוג אותך. אני אחרי זה לא הייתי מצליח לקום"

אני שולפת את הטלפון כדי להקליט את השיחה, ואחרי כמה משפטים אלשיך מבקש לעצור. הוא מרגיש שאמר משהו שמוציא אותו שחצן, והוא נבהל. ניכר שמאוד חשוב לו להישאר עם הרגליים על הקרקע, להראות שלא עלה לו. אז הוא קם, הולך לשטוף ידיים ולעשן סיגריה, ואז מבקש שנמחק את כל מה שאמרנו ושנתחיל מחדש.

אוקיי, מחדש: קודם היית שייח' תיקים, עכשיו אתה שייח' קוסמטיקה. מה קרה?
"משתנים, את יודעת. אני לא עץ. בחוץ הייתי תיקים, אבל בפנים קוסמטיקאי".

הריאיון עוד לא התחיל וכבר נקטע: נכנס נער שנראה אובד עצות ואומר לאלשיך, אני צריך משהו לשיער. השייח' ניגש אליו ומאבחן אותו ברגע: "אתה צריך וקס לתלתלים שלך". הנער מתווכח, אבל השייח' לא נכנע: "אל תהיה קמסני, זה 35 שקל, בשבילך אני אעשה ב-30, ואתה תראה שהתלתלים שלך יסתדרו". הנער מתרצה, קונה ובסוף גם מבקש סלפי. זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אינטראקציה כזאת בחנות.

אני נחשפתי אליך דרך השיר על חמאס. מה אתה יכול לספר לי על זה?
"אהה, זה סיפור סיפור. הייתי עם חברה שלי (כיום, לצערנו, אקסית), אנחנו מתעוררים בשבת השחורה ומתקשרים אליה כל המשפחה, 'איפה את'. ראינו סרטונים של טנדרים ברחובות, מחבלים חוטפים אנשים, ואת יודעת – אין צבא, אין חיילים, והיא נכנסה להתקף חרדה. אני אומר, זהו אני לא עוזב אותה. לא היה לנו מקלט או ממ"ד, באזעקות היינו עומדים מתחת לדלת הכניסה של החדר ומנשקים את המזוזה. בסוף היא חזרה הביתה, וכשדיברנו בטלפון אמרתי לה, 'אני אעשה משהו על המצב הזה. הבני זונות זיינו אותנו, אני לא יכול לשתוק'".

ואז מה?
"ואז אני בחנות מתחיל להקליט, 'חמאס יא פחדנים'. היא אמרה לי, 'תגיד יא בני זונות'. אמרתי לה וואלה, זורם. המשכנו עם 'שימותו במנהרות' ובסוף 'עם ישראל חי וקיים'. באמא שלי, ככה זה התחיל. בחמש דקות הקלטתי את הסרטון".

אבל משהו השתבש בדרך לסנסציה. "חצי שעה אחרי שהעליתי את הסרטון לטיקטוק מתקשרת אליי החברה אומרת, 'מחקו לך את העמוד'. ונכון, אנטישמים חסמו לי את העמוד. אז אמרתי, 'סבבה, אני אעלה לאינסטגרם'. אחרי ארבע שעות היו חצי מיליון צפיות, היום זה על 2 מיליון".

על רצף הקללות שהפך להמנון אומר אלשיך, "הם רוצחים, אז אני אקלל אותם. הם באמת בני זונות, הם חטפו ואנסו ילדים, לא יודע מה עשו שם בנובה. זה פגע בי. אני באתי ממקום שבו רוצחים וחוטפים מול העיניים שלך ואין לך מה לעשות, אבל אז הייתי ילד קטן. היום אני גדול, ואני לא רוצה שזה יקרה שוב".

איך היו התגובות לשיר?
"תקשיבי, את לא מבינה איזה איומים קיבלתי. עד היום. העלו את זה לטלגרם, ותומכי חמאס שם, כאב להם לראות אדם שחור מדבר. אז מה אם אני שחור? אני אבן? אני בנאדם, יש לי לב. אומרים לי, 'אתה סודני, רק באת לעבוד פה, מה אתה קשור?'. אבל אכפת לי, אני חי פה, המדינה מכבדת אותי כבר 15 שנה, מגיע לה פרגון במצב הזה. בגלל זה גם החלטתי להתנדב".

להתנדב? במה?
"אמרו לי, 'בוא תעשה שמח, תשמח את החיילים'".

גדול.
"כן, הייתי בצאלים".

קיבלו אותך יפה שם?
"ברור מה, כולם מכירים אותי. לפני המלחמה היו באים חיילים לחנות, להצטלם איתי. הייתי מעלה להם סרטונים לטיקטוק, מפרגן להם, עושה להם ברכות לאמא ולחברה הקמסנית".

אתה אוהב את ישראל, אה?
"כן, אני אוהב את ישראל. את הים, את הג'חנון, את הבחורות. את אדיר מילר, את שחר חסון. הם לא רואים בעיניים".

יש ימים שאני אדם כועס

החנות של אלשיך מסתתרת בקומה השלישית של התחנה הפתלתלה. אנשים אשכרה צריכים לעבור קורס ניווט רק כדי שהוא יצלם סרטון לאמא שלהם או יקרא להם "קמסנים", ומי שמגיע לסוף המבוך מגלה הרבה יותר ממוכר תיקים שאוהב לחרוז: מדובר בכוכב, עם כל הגינונים. תמיד מצחיק ותמיד זורם, אבל גם מאוד רציני מאוד לגבי הדמות שלו. מבקש לצלם מההתחלה, דורש עוד טייק ועוד טייק עד שיהיה מושלם. אסכולת סטנלי קובריק.

"אחרי שהייתה לי הצלחה אמרו לי, 'יש לך תיקים מזויפים'. התחילו להלשין עליי, אבל המשכתי בדרך שלי. ברור שאני מוכר זיופים, אבל זה זיופים באיכות טובה. אני גם לא אומר שאני מוכר לואי ויטון, אני אומר לואיס ויטון"

לחנות נכנס עכשיו לקוח על קורקינט חשמלי שמבקש כרית היריון לאשתו. הוא מראה תמונה בטלפון לשייח', שמבקש ממני לשמור על החנות, עולה על הקורקינט וחוזר עם כרית היריון איכותית. הלקוח מרוצה, אבל הוא לא מסתפק בזה; הוא מבקש גם סרטון לאשתו. השייח' לא מהסס, מיד נכנס לפוזיציה, אוחז בכרית ומדבר באופן ספונטני: "הכרית הזאת לליהי במיוחד. למה? כי ליהי סובלת מהיריון. הילד מפריע לה פה, מפריע לה פה, בעלה הנסיך בא, קנה לה כרית כזאת. איי-איי-איי, אין עליך בעולם. והכי חשוב, הוא לא קמסני!".

עוד לקוח מרוצה.

אנחנו חוזרים לריאיון, אבל הפעם אלשיך מתחיל: "תשאלי אותי 'מה אתה אוהב לאכול', 'מה אתה מחפש באישה', דברים כאלה". אני מבינה שהמוח העסקי שלו עובד גם ברגעים האלה, שמבחינתו אנחנו בעצם עושים כאן שת"פ. אני מקבלת ריאיון בלעדי עם סנסציית רשת, הוא מקבל הזדמנות לשווק את עצמו לנשות ישראל. הרי הוא הוא סיפר לי בעצמו שהחלום שלו זה להקים כאן בית ומשפחה. אבל זה לא כל כך פשוט: גם אחרי 15 שנה בארץ, גם אחרי השירים הוויראליים וההתנדבות בצאלים, אלשיך לא זכאי לאזרחות או למעמד פליטות, והוא חי פה בידיעה שבכל רגע עלולים להעיף אותו. אז הוא ממשיך לנסות להתקבל למדינה שהוא כל כך אוהב, ושהאנשים בה אוהבים אותו. ואני מבינה שהוא גבר בן 32 שלא יכול להקים משפחה בגלל המעמד שלו כתושב ארעי, והפחד שהילד שלו יישאר כאן לבד. אז אני זורמת איתו. אם מהריאיון הזה הוא ישיג שידוך ראוי, מקומי בגן עדן.

אוקיי, מה אתה מחפש באישה?
"אישה עם אמונה, שאוהבת את עצמה ומקבלת את עצמה. אישה שכאילו, את יודעת, לא ממציאה דברים. אישה הגונה שתיתן לך שקט, כי זה מה שגבר אוהב. אישה שתתן לי שקט – אני אתן לה הכל".

אז אישה נאמנה ויציבה.
"זה מה שרציתי להגיד, נאמנה ויציבה. וכוסית".

"נכנסתי לארץ מסיני, וכשהייתי במדבר ירו בי, כנראה המצרים. ואז התקשרו למסוק ישראלי כשאני עם כדור בבטן. אחרי שטיפלו בי בבית חולים מצאתי את עצמי גר ברחוב, ישן בגינה שמונה חודשים"

כל הזמן אתה צוחק. איך אתה כל כך אופטימי, נולדת שמח?
"יש גם ימים שאני אדם כועס, עצבני, אבל אני משחרר. אמא שלי לימדה אותי שבימים קשים אני צריך ללכת למיטה, לדבר עם אלוהים, להגיד לו 'קרה לי ככה', ולקבל את זה בשמחה. למחרת תקום וזה יהיה חפיף. אוי, אמרתי חפיף".

מה רע?
"זה בערבית".

גם אני אומרת חפיף. זה לא נורא, זה מילה שאנחנו גנבנו.
"אני לא מתבייש, אבל אנחנו מדברים עברית עכשיו. בסדר, חפיף כזה. ואמא שלי תמיד הייתה אומרת לי, 'רק אל תפגע באנשים ותהיה בסדר'. אז אני קם כל בוקר, מתפלל לאלוהים. ושתדעי שאני מתפלל בשפה שלי, כי אתה רוצה לדבר בדיוק".

יש לך טיפ בשבילי איך להיות בסדר, כמו שאמא שלך אמרה?
"תקבלי את עצמך. נגיד, לא הולך לך במשהו - אל תגידי שזה נגמר. את רוצה להיות פצצה, תלכי לחדר כושר".

רגע אני לא פצצה?

ישראלים אוהבים לתקן

אלשיך מספר שהתפוצצות הגדולה שלו ברשת לא באה מיד, ושהיא בעצם הצילה לו את העסק. "חצי שנה אחרי שפתחתי את החנות לא מכרתי תיק אחד", הוא אומר. "הייתי מתחנן ללקוחות, אומר להם 'זה טוב, איכותי, סחורה טובה', והם לא היו מאמינים. עד שיום אחד באה מישהי שקוראת לעצמה 'מאמא אפריקה' ואמרה לי, 'שייח', יש לך תיקים יפים, אני אעשה לך סטורי באינסטגרם'. עשתה סטורי, העלתה, ואני אמרתי תודה רבה ופתחתי בעצמי עמוד באינסטגרם. אז התחלתי להגיד כל מיני דברים לגברים שהיו באים אליי, ויום אחד אמרתי, 'אתה יודע למה אין לך חברה? כי אתה קמסני'. נקרעתי מצחוק, אמרתי שזה הולך להיות בן זונה, צילמתי והעליתי. אחר כך הלכתי הביתה, הדלקתי טלוויזיה, שכחתי מזה".

ואז…
"אחרי כמה שעות אני פותח את הטיקטוק ורואה חצי מיליון צפיות".

מה תפס שם לדעתך?
"עשיתי טעויות בכוונה, ולמה? כי ישראלים אוהבים לתקן. אז אמרתי 'קמסני' ולמילה חברה הוספתי עוד יו"ד ('חבירה'), ואז כולם כותבים, למה ככה? תתקנו אותי, מה אכפת לי, לא באתי מפה. אני הבנתי שבמקום להגיד פראדה אני אגיד בראדה. אני אגיד כמו שאני אומר, אני אהיה מי שאני, וזה מה שיעבוד".

"את לא מבינה איזה איומים קיבלתי אחרי השיר על חמאס, לתומכים שלהם כאב לראות אדם שחור מדבר. אז מה אם אני שחור? אני אבן? אומרים לי, 'אתה סודני, מה אתה קשור?'. אבל אני חי פה, המדינה מכבדת אותי כבר 15 שנה"

רק עכשיו אני מבינה שמה שנראה כמו בדיחה תמימה, טעויות של מהגר, הוא למעשה מחושב לגמרי. בעיות ההגייה, ה"קמסני" במקום "קמצן", שגיאות הכתיב, העלבונות ללקוח הישראלי – הכל פרי מוחו הקודח של השייח' שהבין טוב-טוב עם מי יש לו עסק. ישראלים, הוא קלט, רוצים שידברו איתם דוגרי.

ישראלים אוהבים גם שמעליבים אותם?
"כן, אבל בקטע טוב. אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אני רק רוצה לשמח ואני חושב שרואים את זה".

הסרטון המדובר הפך את אלשיך בן לילה לאימפריית רשת (ותיקים). הוא הבין את הכוח שיש לו בידיים, והתחיל לשגר סרטונים בקצב מסחרר. שירים שלו הפכו לטרנדיים ב"פור יו", אנשים התחילו לזהות אותו, התיקים נמכרו – וכמובן הגיעה גם קנאה. "אחרי שהייתה לי הצלחה פתאום קפצו עליי אנשים. אמרו לי, 'יש לך תיקים מזויפים', התחילו להלשין עליי. אבל המשכתי בדרך שלי. ברור שאני מוכר זיופים, אבל זה זיופים באיכות טובה. תיק מקורי זה 2,000 שקל, אני מוכר ב-100. אני גם לא אומר שאני מוכר לואי ויטון, אני אומר לואיס ויטון.

"אהה, תשמעי קטע: עשיתי סרטון ואמרתי, 'אתה רוצה שהחברה שלך תבוא לך לבית מלון? אז תקנה לה תיק של לואיס ויטון'. עכשיו, הסרטון הזה הגיע ללואי ויטון המקוריים. באמא שלי. שלחו אליי נציג שלהם, אמרו לו, 'תגיד לו כל הכבוד'. אם אפילו לואי ויטון המקוריים אומרים לי 'תן בראש', אז מי אתם? אני רק בא, מסדר את התיקים יפה, רוצה להתפרנס".

אני אדם בודד פה

אנחנו לקראת סיום השיחה. יש לו מיליון סיפורים, אני מנסה להסביר לו שיש מכסת מילים, ואלשיך שוב לוקח פיקוד: "אולי תשאלי אותי מה אני אעשה בעוד 10 שנים? אז בעוד 10 שנים אני רוצה להיות עם משפחה, כי אני פה בן אדם בודד וזה קשה מאוד. מה עוד אני אספר לך?".

שייח', יערכו לי את זה. אנחנו פה באיזה שעתיים ריאיון, אמרנו המון. לא הכל יתנו לי להכניס.
"החלום שלי זה להיות אבא".

אתה תהיה אבא, שייח', בעזרת השם. אתה תהיה אבא טוב, אני גם משווקת אותך פה. אני אכתוב שאתה חתיך וכריזמטי וגוד וייבר וגבר טוב, בעזרת השם מישהי תפנה אליך ותקימו בית בישראל.
"סומך עלייך בעיניים עצומות, חיים שלי".

הבטחות צריך לקיים, אז נשות ישראל: אם אתן מעוניינות בגבר רגיש, כריזמטי, טוב לב, מפרנס, שלא עושה חצי-חצי בדייטים, תכתבו לשייח' באינסטגרם את מספר הטלפון שלכן, או שתבואו להציץ בחנות הקוסמטיקה-תיקים-מצעים-חלומות מול שער המוניות בתחנה המרכזית. הוא יעשה את השאר.