כבר לא מספיק רק קול יפה: איך המוזיקאים יכולים להתחרות היום ב-AI?

"המוזיקה הזאת נשמעת כמו AI". רובנו נפרש את האמירה הזו כעלבון, אבל המספרים בשטח טוענים אחרת. The Velvet Sundown, שמכנה את עצמה "להקה סינתטית", עוררה השנה סערה כשזכתה להצלחה גדולה בסטרימינג, עם כמעט 3.5 מיליון האזנות לסינגל המוביל Dust on the Wind וכרבע מיליון מאזינים חודשיים. הפרובוקציה: למרות סאונד הרוק החמים, המוזיקה של הלהקה נוצרה על ידי AI, וכך גם תמונות הפרומו שלה.

והיא לא היחידה, ואף לא המוצלחת ביותר: Blow Records צברו מעל 45 מיליון השמעות רק השנה, בזכות מוזיקת AI פאנקית עם סאונד נוסטלגי. אפילו בתחום הטאלנטים יש ל-AI פתרונות: קסניה מונה היא זמרת AI שחברת תקליטים כבר החתימה על חוזה בשווי 3 מיליון דולר, והמוזיקה שלה אף נכנסה למצעד הבילבורד האמריקאי.

בקיצור, הבינה המלאכותית משתלטת על תעשיית המוזיקה - וזה ניכר גם בכסף: למרות המוניטין הגרועים של ספוטיפיי בכל הקשור לנושא התמלוגים לאומנים, Blow Records צפויים לקבל תמלוגים של כ-533 אלף שקל מספוטיפיי בלבד בשנת 2025, וקסניה מונה תסתפק בסכום מכובד של כ-216 אלף שקל.

כל אחד יכול להשתמש בסונו (Suno), כלי המוזיקה בבינה מלאכותית הפופולרי ביותר כיום, וליצור שיר מלא בתוך פחות מדקה - בלי לדעת תיאוריה מוזיקלית, הפקה או נגינה על כלי כלשהו. זה אולי מגניב, אבל לא למוזיקאים שהשקיעו שנים בללמוד את המקצוע, וכעת נאלצים להתחרות במחשבים שיכולים לעשות את אותו הדבר בדיוק - אבל בתוך דקה אחת. מעבר לכך, סונו הרי אימנו את האלגוריתם שלהם על מוזיקה קיימת של מוזיקאים אנושיים. מדובר למעשה בתוכנה שגונבת מוזיקה מאומנים אמיתיים, כולל סגנון הפקתי, רעיונות מוזיקליים ואפילו גוון הקול, ללא שום קרדיט או פיצוי כספי.

האם זה צריך להפריע לנו כצרכני מוזיקה? לצד סוגיות אתיות שנוגעות לפיצויים כספים ולזיהום סביבתי, הדבר מעלה את השאלה האם אומנות "טובה", או אומנות בכלל, היא דבר אנושי בהכרח. מה המשמעות של רגש, של אותנטיות, של יצירתיות? בעוד הרשת מוצפת בכל יום בעוד ועוד מוזיקה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית, מאזינים דורשים משירותי הסטרימינג לכל הפחות לסמן מוזיקת AI ככזו - ולתת להם את היכולת לבחור לא להאזין לה. ומה האומנים צריכים לעשות?

אז מה המוזיקאים יכולים לעשות כדי להתחרות בבינה המלאכותית?

הרכבת הזו אולי לא נוסעת ליעד שמוצא חן בעיניכם, אבל כבר ברור שאי אפשר לעצור אותה. איך זה הולך להשפיע על תעשיית המוזיקה, ועל המאזינים, בעתיד הקרוב? לאור הקצב המדהים של ההתפתחויות בתחום, קשה לומר בוודאות - אבל אפשר בהחלט לנחש.

כדי לעשות זאת, צריך להסתכל קודם על החוזקות של המוזיקה המלאכותית. כל מי ששמעו מוזיקת AI הבינו מהר מאוד במה היא מצטיינת: חיקוי הסאונד של ז'אנרים פופולריים. כלים כמו סונו יודעים להפיק מוזיקת פופ נעימה לאוזן בקלילות, וכבר לא ברור האם למוזיקה דומה שנוצרה על ידי מוזיקאים אנושיים יש ערך מוסף שהופך אותה לעדיפה. AI גם מצוין בלחקות זמרים עם קול מיוחד שהפך לסימן ההיכר שלהם. הזמרת האמריקאית סיזה, ש"חיקויים" רבים של שיריה כבר נמצאים ברשת, הביעה בפומבי את מורת רוחה מהדבר: "אני שונאת AI. אם אתם אוהבים אותי, בבקשה אל תיצרו תמונות או שירי AI שלי"; "למה להוריד מערכה של המוזיקה שלנו?".

גם כאן, היא אולי צודקת - אבל מדובר במלחמה בטחנות רוח: אם זה אפשרי, זה ייעשה. בכך, למעשה, מתבהרת בשורה עגומה: קול מיוחד הוא כבר לא נכס חזק של זמרים מצליחים. אם כל כך קל לחקות אותה, למה שנשמע רק את הזמרת האמיתית ולא את החיקויים שלה?

המסקנה: מוזיקאים בעידן שלנו יצטרכו להתאים את עצמם כדי להציע דברים שה-AI לא יוכל להתחרות בהם. אז מה סביר שיקרה בעתיד הקרוב?

1. מלחמת היצירתיות: עלייה של מוזיקה מיוחדת ושל בחירות לא שגרתיות. זה יכול להיות ברמת ההפקה, המילים או המלודיה וההרמוניה: יצירתיות תהפוך לערך עליון.
2. נגיעות של הומור: באופן כללי, הצד החזק במוזיקת AI הוא לא הטקסטים. הומור בפרט הוא דבר שקשה לבינה מלאכותית להביע: הוא משלב אמת, הפתעה ושיגעון בתמהיל חמקמק כל כך, שהאלגוריתמים של היום פשוט לא מסוגלים לעשות את זה כמו שצריך. זהו יתרון גדול עבור מוזיקאים שמשלבים הומור ביצירה שלהם, ובייחוד בעולם הראפ. והנה, אגב, קיבלנו תשובה לשאלה הנצחית מה יותר קשה - להצחיק או לרגש.
3. מיתוג אישי: אם אפילו הקול של זמרים כבר לא יכול לשמש כחתימה האמנותית הייחודית שלהם, הם יצטרכו להציע חבילה כוללת יותר. למעשה, מוזיקאים מצליחים עושים זאת כבר עכשיו - משקיעים לא רק במוזיקה אלא במותג שלהם בכללותו: הסטיילינג, הקליפים, סגנון ההתבטאות בראיונות וברשתות החברתיות. אם הקהל נרתע מהמלאכותיות של הבינה המלאכותית, תתפתח בו כמיהה לאנושי - על כל המוזרויות, הפרובוקציות והפקשושים הכרוכים בדבר.
4. הרחבה של עולם הסאונד: אם את הסאונד המוכר קל להעתיק, הערך שלו יורד. ה-X פקטור יהפוך להיות גישה יצירתית רחבה יותר כלפי מוזיקה, טביעת אצבע אישית של חשיבה יצירתית או אמירה אמנותית, ולאו דווקא של בחירות ספציפיות או טכניות. אומנים עם חותמת סאונד מזוהה מאוד, כמו סיזה או דה וויקנד, עשויים להתרחב לז'אנרים נוספים. אחרים, כמו ליידי גאגא או מדונה, כבר יצרו מותג חזק מספיק כדי לדלג בין ז'אנרים שונים ולהמציא את עצמן מחדש בכל אלבום מבלי לאבד את עצמן (ואת המעריצים).
5. שיגעון ההופעות החיות: את זה אנחנו רואים בשטח כבר עכשיו - הרי כמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיסים להופעות של אומנים פופולריים כמו ליידי גאגא, אריאנה גרנדה או רדיוהד. הופעות חיות נותנות לקול האמיתי ולכלים החיים הזדמנות לזרוח, ואת האפקט שלהן אי אפשר לשחזר. הן גם מספקות מענה לצורך אנושי שקשה יותר ויותר לספק בעידן האינטרנט: תחושת קהילתיות וחיבור עם בני אדם אחרים, במציאות. וכבונוס, זה גם ממש טוב לאומנים - תמלוגי הסטרימינג הרי זעומים בהשוואה לרווחים ממכירות אלבומים בעבר, והופעות, לצד מכירת מרצ'נדייז, הן דרך מרכזית לעשות מהאמנות כסף אמיתי.

   

6. שימוש בענישה חברתית: המחוקקים אולי לוקחים את הזמן, אבל אנחנו כקהל יכולים לפעול מהר מאוד נגד דברים שלא מוצאים חן בעינינו. לא בהכרח צריך להוציא משהו מחוץ לחוק כדי לצמצם את השימוש בו - אפשר פשוט להחליט שאנחנו לא רואים אותו בעין יפה. אם נחליט כחברה שאמנות AI היא לא דבר מגניב, שאין בה ערך, נימנע מלצרוך אותה ונפציץ אותה בתגובות שליליות - כנראה שלא נראה עוד זמרי AI שחותמים על חוזי ענק עם חברות תקליטים.

אל מול התחזקות הכלים הטכנולוגיים, מוזיקאים אנושיים צריכים לפנות אל הנכס היחיד שאי אפשר לגנוב מהם: האנושיות שלהם. האנושיות שיכולה להדהים ביצירתיות ובקישורים לא צפויים; להעליב, להצחיק, לרגש; ולהפתיע אפילו את עצמנו. כי אחרי הכול, AI לא חייב להיות דבר רע: הוא בסך הכול כלי. אם לא נעמיד אותו במרכז הבמה אלא רק נרתום אותו לחזון שלנו, האמנות לא בהכרח תצא מופסדת - ואולי היא אפילו תרוויח.