כן עוזב את העיר: המיזם שרוצה להעביר מאות משפחות הייטקיסטים לקיבוצים בנגב ובגליל

במשך עשרות שנים מנסה מדינת ישראל לפזר את תעשיית ההייטק אל מחוץ לגוש דן. ממשלות העניקו הטבות מס, השקיעו בתשתיות, הקימו חממות טכנולוגיות ופארקי תעשייה בנגב ובגליל, אך בפועל רוב החברות, העובדים והכסף נשארו בתל אביב והסביבה.

גם מהפכת העבודה ההיברידית, שאפשרה לעובדים רבים לעבוד מרחוק, לא שינתה באופן משמעותי את מפת ההייטק הישראלית. כעת, כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר ולאחר תקופה שבה יישובי עוטף עזה וחלקים נרחבים מהצפון נאלצו להתמודד עם מלחמה, פינוי ואי ודאות, יש מי שמנסה להפוך לחלוטין את המשוואה שעליה נשענו כל הניסיונות הקודמים.

במקום להעביר חברות לפריפריה, דב מורן, ממציא הדיסק און קי ואחד היזמים והמשקיעים הבולטים בתעשייה המקומית, מבקש להעביר דווקא את אנשי ההייטק עצמם. באמצעות מיזם "קיבוץ הייטק" הוא מנסה לבנות קהילות של עובדים ומשפחות בגליל ובנגב, כאלה שיוכלו להמשיך לעבוד בחברות שבמרכז במודל היברידי או מרחוק, אך יבחרו להקים את ביתם דווקא באזורים שהמדינה מתקשה לאכלס באנשי הייטק.

"כשבדקתי מה קרה בניסיונות קודמים, ראיתי שהמודל לא באמת עבד", מספר מורן בשיחה עם mako. "קמו חממות, היו פרויקטים, אבל בסוף האנשים נשארו במרכז. שמעתי אפילו סיפורים על עובדים שהיו רשומים בדרום אבל בפועל עבדו בתל אביב, ויום לפני שמגיע מבקר היו נוסעים לדרום וחוזרים. אמרתי לעצמי שזה לא באמת פיתוח של הפריפריה. אם רוצים לשנות משהו, צריך לחשוב אחרת".

החשיבה האחרת הזאת נשענת על רעיון פשוט למדי. במשך שנים ניסו להביא את מקומות העבודה אל הפריפריה. מורן סבור שהדרך הנכונה היא להביא קודם את האנשים. "אנשים לא עוברים בגלל עבודה או בגלל הטבת מס", הוא אומר. "אנשים עוברים בגלל אנשים. הם רוצים לחיות בקהילה של אנשים כמוהם".

אלא שהרעיון של מורן לא נולד מתוך דיון תאורטי על פיזור אוכלוסייה או צמצום פערים בין המרכז לפריפריה. לדבריו, הוא החל להתגבש דווקא כשבחן את הניסיונות הקודמים לחזק את הנגב באמצעות תעשיית ההייטק והגיע למסקנה שהבעיה אינה בהכרח בחברות עצמן, אלא באופן שבו ניסו לגרום להן לעבור.

"אנשי הייטק אוהבים להיות ביחד", הוא מסביר. "זה חלק מהדברים. זה אנשים שאתה מדבר איתם על דאטה בייס, על קלאוד, על פיתוח. זה חלק מהאקוסיסטם, בדיוק כמו שאומנים אוהבים להיות ביחד. כשאתה מנסה להעביר אחד אחד, אף אחד לא עובר. אתה צריך ליצור את הפוש הראשוני הזה של להעביר קבוצה".

מתוך התפיסה הזאת נולד "קיבוץ הייטק" - לא קיבוץ במובן המסורתי של המילה, אלא קהילה של אנשי הייטק ומשפחותיהם שמחליטים לעבור יחד לאותו אזור, להמשיך לעבוד בחברות שבהן הם מועסקים כיום ולבנות במקביל חיי קהילה משותפים. בשלב הראשון מתמקדת היוזמה בעין השלושה שבעוטף עזה ובהמשך במעיין ברוך שבגליל העליון, כאשר לדברי אנשי המיזם כבר נרשמו כמה מאות משפחות לתהליך.

"אנחנו כבר מקיימים מפגשים, עובדים מול היישובים ומתחילים לראות את הדברים קורים בשטח", מספר מייסד ומנכ"ל המיזם תום לביא, ויזם הייטק סדרתי בעצמו. לדבריו, המודל נבנה כך שהמעבר לא ידרוש מהמשפחות לקבל החלטה בלתי הפיכה כבר ביום הראשון. "אתה מגיע לתהליך קליטה לשנה או שנתיים", הוא מסביר. "במהלך התקופה הזאת אתה בודק אם המקום מתאים לך ואם אתה מתאים למקום. אחרי זה, אם הכל מסתדר, אפשר להמשיך לתהליך הקבלה ולקבוע את העתיד שלך שם".

המעבר עצמו נשען במידה רבה על השינויים שעבר שוק העבודה בשנים האחרונות. במיזם עובדים מול חברות שכבר מאפשרות עבודה היברידית או עבודה מרחוק, כך שהעובדים אינם נדרשים לעזוב את מקום עבודתם כדי לעבור לגליל או לנגב. המיזם פועל בשיתוף הסוכנות היהודית, מנהלת תקומה, רשויות מקומיות וגופים פילנתרופיים, ובשנים האחרונות גייס גם שותפים מעולם ההייטק. בין הגופים המלווים את המהלך נמצאים קרן ההון סיכון Grove Ventures שבבעלות מורן, חברות בין-לאומיות כמו סיסקו ואנבידיה, לצד חברות ישראליות וגופים מקצועיים נוספים מהתעשייה.

אלא שמעבר של קבוצה גדולה של אנשי הייטק ליישוב קיים מעלה גם שאלה מתבקשת: האם לא מדובר למעשה ביצירת קהילה בתוך קהילה? מעין מובלעת של אנשי הייטק שתחיה לצד התושבים המקומיים מבלי להשתלב באמת בחייהם? "אם היינו אומרים לאנשים לבוא לבד לקיבוץ או ליישוב מסוים הם לא היו עוברים", מסביר מורן. "הם צריכים את הסביבה שלהם. הדרך היחידה שיש לנו היא להעביר אותם עם הסביבה שלהם, אבל לפתוח את הקבוצה הזאת. אסור שהקבוצה תהיה סגורה. זה אחד הדברים החשובים בעינינו".

כדי לנסות ולוודא שזה אכן יקרה, במיזם קבעו שורה של מחויבויות קהילתיות למי שיבחר להצטרף. אחת המרכזיות שבהן היא התחייבות של שעתיים שבועיות במערכת החינוך האזורית. "כל אחד שמגיע מחויב שעתיים בשבוע ללמד בבית הספר האזורי", אומר מורן. "יגידו לי שהם לא מורים, אבל הם יכולים ללמד פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים, בינה מלאכותית וכל מיני אלמנטים מהסוג הזה, כי הם חיים את זה. חלק יכולים לעזור למורה בכיתה, חלק יכולים לתת שיעורים פרטיים. הקטע הזה של להיות מחוברים לאנשים בפריפריה בעיניי הוא קריטי. מי שאומר שהוא רוצה לעבור אבל לא רוצה להתחייב לשעתיים בשבוע - שלא יבוא".

המחויבות הזאת, הוא מסביר, היא חלק מתפיסה רחבה יותר שמבקשת לחבר בין הקהילה החדשה לבין התושבים הוותיקים באזור. לצד הפעילות בבתי הספר, כל אחד מחברי הקהילה יתבקש להעביר לפחות פעם בשנה הרצאה בנושא שמעניין אותו או שהוא מתמחה בו, כאשר ההרצאות יהיו פתוחות גם לתושבי האזור. "המטרה הגדולה היא לערבב את האנשים האלה עם האנשים מסביב", הוא אומר. "בעיניי זה קריטי שלא תהיה פריפריה שחיה כפריפריה והייטק שחי כהייטק".

מעבר להיבט הקהילתי, במיזם מדברים גם על השפעה כלכלית אפשרית על היישובים עצמם. מבחינת מורן, הכנסת מאות משפחות חדשות ליישובים בנגב ובגליל משמעותה לא רק גידול באוכלוסייה, אלא גם חיזוק של מערכות החינוך, השירותים והחיים המקומיים. "זה מביא להם דם חדש", הוא אומר. "מביא חבר'ה צעירים, מביא ילדים, מביא אנשים ברמה גבוהה וגם משפר את בתי הספר".

במיזם סבורים שגם לחשבון הכלכלי יש משקל בהחלטה של משפחות לעבור. תושבי רבים מיישובי הגליל והנגב נהנים מהטבות מס, ובמיזם מעריכים כי עבור עובד הייטק המשתכר כ-30 אלף שקל בחודש, החיסכון עשוי להגיע לכ-20-25 אלף שקל נטו בשנה, בהתאם ליישוב ולנתוני ההכנסה. כאשר שני בני הזוג עובדים וזכאים להטבה, החיסכון המשפחתי עשוי להגיע לכ-40-50 אלף שקל בשנה, לצד החיסכון הנובע מעלויות דיור נמוכות יותר. "ההבדל מאוד משמעותי", אומר לביא. "בנתונים מסוימים אפשר להרגיש את זה. אם מדובר במשכורות גבוהות, מרגישים את זה".

לצד השיקולים הכלכליים והקהילתיים, אנשי המיזם מזהים גם מניע נוסף שחוזר אצל רבים מהמתעניינים - ערכי הציונות. "עשינו סקר בקרב יותר מ-150 או 200 משפחות", מספר לביא. "הרבה מאוד אנשים מדברים על ציונות, שליחות ותחושת אחריות. אני חוזר עכשיו ממילואים אחרי יותר מ-400 יום, ואני שומע מהרבה אנשים שהם מרגישים שהם צריכים לעשות משהו מעבר".

לדבריו, מאז 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, רבים מהפונים למיזם מדברים גם על הרצון להשתתף בשיקום הנגב והגליל. עבור חלקם, המעבר אינו רק החלטה אישית או משפחתית אלא גם ביטוי לתחושת אחריות כלפי האזורים שנפגעו במלחמה.

לפי מורן ולביא, חלק גדול מהמתעניינים אינם אנשים שמעולם לא חיו מחוץ למרכז, אלא דווקא כאלה שגדלו בקיבוצים, במושבים או ביישובי הפריפריה, עברו לגוש דן בעקבות הלימודים והקריירה וכעת מחפשים מקום אחר לגדל בו את ילדיהם. "אלה הרבה פעמים אנשים שכבר מכירים את סוג החיים הזה", הם מסבירים. "הם רוצים קהילה, הם רוצים שהילדים יגדלו בסביבה אחרת, אבל הם לא רוצים לוותר על הקריירה שלהם בהייטק. אנשים חוששים פחות מהמצב הביטחוני ויותר מהיעדר קהילה. הם רוצים לדעת שיעברו איתם אנשים, שתהיה להם שפה משותפת ותרבות משותפת".

האם המודל הזה יצליח במקום שבו שורה ארוכה של תוכניות ממשלתיות נכשלו לאורך השנים? במיזם לא מסתירים את השאיפות הגדולות. "על פני שנים זה חייב להיות ברמה של אלפי הייטקיסטים, ואני מקווה שגם מעל אלפים, ברמות של עשרות אלפים. התמונה הכי טובה בעיניי של איך המדינה הזאת צריכה להתקיים היא מדינה יהודית ליברלית מוטת הייטק. רוב היצוא של המדינה הזאת הוא הייטק. לכן בעיניי צריך שההייטק לא יהיה מרוכז בפינה אחת של המדינה, אלא יתפרס לכל המדינה", מסביר מורן.

לצד מורן ולביא, פועלים במיזם גם אשר לוי, חנה רדו, ירון נוידורפר, ד"ר רינת גרינברג ושו אליאבזן, לצד שותפים נוספים מעולמות ההייטק, החברה האזרחית והפילנתרופיה. עבור השותפים, מדובר בפרויקט שמזמן חורג משיקולים עסקיים. הם מדגישים כי אינם רואים בו הזדמנות כלכלית אלא ניסיון לחזק את הנגב והגליל באמצעות אחת התעשיות החזקות בישראל. "אין שום דבר כלכלי לנו בזה", אומר מורן. "לא הכנסנו אגורה ואנחנו לא צופים להכניס אגורה. אני עובד בחינם כבר כמעט שנתיים".

לצד עשרות המתנדבים, אנשי התעשייה ואנשי הציבור המלווים את המיזם, השניים מקווים ליצור מודל חדש שיחבר בין ההייטק הישראלי לבין אזורים שנפגעו מהמלחמה וסובלים במשך שנים מהגירה שלילית וממחסור באוכלוסייה צעירה. מבחינתם, מדובר לא רק בפרויקט קהילתי או תעסוקתי, אלא בניסיון להשפיע על האופן שבו תיראה ישראל בעשורים הקרובים. "זו ציונות", מסכם מורן. "אנחנו אוהבים את המדינה הזאת ורוצים שהיא תצליח".