לא צריך להאמין שהסרטון אמיתי כדי להיות מושפע ממנו

השבוע פורסמה כאן ב-mako כתבה על טרנד סרטוני הדיפ-פייק של הפוליטיקאים, ובה צוטט פוסט שכתבתי בנושא. הפוסט קרא לאתגר את התופעה ולהכניס לסרטונים מסרים בעלי משמעות, ולא רק להתפעל מהטכנולוגיה. בפוסט המקורי ביקרתי את הנרמול והריכוך של פוליטיקאים בעייתיים, ואת הנטייה לייצר תוכן רק כי הטכנולוגיה מאפשרת. הפעם אני רוצה להוסיף זווית פסיכולוגית שכדאי להכיר.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מתארים מנגנון שנקרא "התניה הערכתית" (Evaluative Conditioning): כשדמות מסוימת נקשרת שוב ושוב לחוויות חיוביות או שליליות, היחס הרגשי כלפיה עשוי להשתנות. אנחנו לא תמיד מפרידים בין הדמות עצמה לבין התחושה שליוותה אותה, ולאט לאט השתיים מתחברות. על אותו עיקרון בנוי חלק גדול מעולם הפרסום: כשמוצר מופיע שוב ושוב לצד מוזיקה טובה, אנשים יפים ורגעים שמחים, משהו מהתחושה הזו עובר אליו. זה גם אחד הממצאים המבוססים בתחום, שנבדק במאות מחקרים לאורך עשרות שנים.

והחלק המטריד באמת: זה יכול לקרות גם כשברור לנו שהסרטון לא אמיתי. אנחנו יודעים שנתניהו, בן גביר או סמוטריץ׳ לא באמת היו בסיטואציות האלה, אבל ההנאה שלנו אמיתית. ומשהו ממנה עלול לחלחל, בלי שנשים לב, לאופן שבו אנחנו תופסים אותם.

זו לא רק תיאוריה. במחקר The Continued Influence of AI-Generated Deepfake Videos Despite Transparency Warnings, של סיימון קלארק וסטפן לבנדובסקי מאוניברסיטת בריסטול (Communications Psychology, ינואר 2026), נערכו שלושה ניסויים עם כ-670 משתתפים. המשתתפים צפו בסרטון דיפ-פייק שבו אדם מתוודה לכאורה על פשע או על מעשה לא מוסרי, וחלקם קיבלו לפני הצפייה אזהרה מפורשת שהסרטון מזויף. התוצאה: רוב המשתתפים הסתמכו על תוכן הסרטון כששפטו את אשמתו של האדם, גם אחרי האזהרה. זה קרה גם אצל מי שאמרו שהם מאמינים לאזהרה ויודעים שהסרטון מזויף. המסקנה של החוקרים: שקיפות לבדה לא מספיקה כדי לנטרל את ההשפעה של דיפ-פייק.

מחקר נוסף בחן את התופעה על פוליטיקאים אמיתיים. במחקר Radical Right-Wing Political Deepfakes Can Successfully Delegitimize Targeted Political Actors, של מיכאל האמלירס, טוני ואן דר מיר, מרינה טולין וטום דובר מאוניברסיטת אמסטרדם (Communication Research, 2026), עקבו החוקרים במשך שבוע אחרי יותר מ-3,000 משתתפים בארה"ב ובהולנד. המשתתפים צפו בסרטונים מזויפים של שני פוליטיקאים. ננסי פלוסי נשמעה בהם כאילו היא מזדהה עם הפורעים שפרצו לקפיטול. הפוליטיקאי הנוצרי-דמוקרטי המתון סיברנד בומה נשמע נושא נאום קיצוני נגד מהגרים. המשתתפים דירגו את הסרטונים המזויפים כהרבה פחות אמינים מהמקוריים, ובכל זאת היחס שלהם לפוליטיקאים ירד. בדיקת עובדות שהוצגה מיד אחרי הצפייה גרמה להם להאמין לסרטון עוד פחות, אבל לא תיקנה את הנזק לתדמית. ההשפעה אומנם דעכה ברובה עד סוף השבוע, אבל צפייה חוזרת בסרטון העמיקה אותה אצל המשתתפים האמריקאים. ופיד ויראלי הוא בדיוק צפייה חוזרת.

שני המחקרים בדקו סרטונים שנועדו לפגוע בפוליטיקאים. אבל התניה הערכתית פועלת לשני הכיוונים: אותו מנגנון שמדביק לדמות רגש שלילי יכול להדביק לה גם רגש חיובי. ובטרנד הנוכחי, הרגש הוא בעיקר הנאה.

השורה התחתונה: הידיעה שמשהו מזויף לא מבטלת את התגובה הרגשית אליו.

ומי כמו נתניהו מבין את הפוטנציאל של הפורמט הזה לפעול על התת מודע של הצופים. השבוע הוא פתח סרטון תעמולה רשמי בסרטון AI ויראלי שיצר אחד היוצרים בטרנד, ומשם עבר ישר למסרי הקמפיין. הצחוק והמסר הפוליטי הגיעו באותה חבילה. זה מטריד במיוחד כשמדובר בבני נוער, שההיכרות שלהם עם פוליטיקה נשענת לא פעם בעיקר על טיקטוק ואינסטגרם.

אז מה עושים? לא צריך להפסיק לצחוק. אבל כדאי לעצור לרגע לפני שמשתפים או קופצים על הטרנד "על אוטומט". כל צפייה, שיתוף וגרסה נוספת מגדילים את החשיפה לדימויים האלה, ואיתה את ההשפעה האפשרית שלהם, בעיקר על צעירים שפחות מעורבים בפוליטיקה.

ולחבריי היוצרים: אני מאמין שרובכם לא עושים את זה בכוונה תחילה. אבל גם בלי כוונה, כל סרטון כזה עלול לתרום לרידוד השיח הפוליטי. הכלים בידיים שלנו. בואו נשתמש בהם כדי להגיד משהו, ולא רק כדי לרכוב על הגל.

וזה חשוב במיוחד עכשיו, לקראת הבחירות ב-27.10, הגורליות ביותר בתולדות המדינה. מאחורי כל הסרטונים והבדיחות עומדים אנשים אמיתיים, עם מעשים, החלטות ואחריות אמיתית לעתיד שלנו.

בקלפי נצטרך להפריד בין התדמית למציאות, בין מה שגורם לנו להרגיש טוב לבין מה שאנחנו באמת יודעים. לבחון עובדות ומעשים, ולהצביע מתוך אחריות ולא מתוך רגש רגעי.

הטכנולוגיה יכולה להשפיע על מה שאנחנו רואים ומרגישים. אבל העתיד של המדינה לא נמצא בידיים של האלגוריתם. הוא נמצא בידיים שלנו.

הטור נכתב ע"י אורי בז'רנו, חוקר ויוצר ב-AI, בעלים משותף ב Studio RUDE