"התחלתי לקרצף ספות ותוך כדי להעלות סטוריז"

56 אלף העוקבים של ענת אזולאי באינסטגרם ו-123 אלף העוקבים בטיקטוק מכירים אותה מסרטוני האיפור, מההמלצות ומההצצות לחייה בארצות הברית. אבל הרבה לפני שצילמה את שגרת היום שלה, היא הייתה ילדה בבת ים שמצטרפת לאמא לעבודה בלילות. אחרי שהוריה התגרשו, אמה עבדה בשלוש עבודות כדי לפרנס את הבית, כולל עבודה בניקיון. ענת הלכה איתה והן ניקו, צחקו וחזרו הביתה, אבל רק שנים אחר כך הבינה כמה מאמץ הסתתר מאחורי מה שזכרה כזמן איכות עם אמא.

"בגיל 10 או 11 היה ברור שלא אשאר לבד בבית בלילות, אז הייתי איתה והייתי עוזרת לה לנקות מתנ"סים", היא מספרת בשיחה עם mako. "מבחינתי זה היה זמן איכות. היינו הולכות לנקות ביחד, צוחקות, נהנות וחוזרות הביתה ברגל. היינו רק שתינו בבית".

היום, בגיל 24, כשהיא מתגוררת עם בעלה בקרוליינה הדרומית ומנהלת לצדו עסק לניקוי ספות ושטיחים, היא מבינה אחרת את הלילות ההם. "גם בזה התביישתי המון שנים, עד שהבנתי שהיא נלחמה לבד. היא בחיים לא אמרה לי 'אין' או 'לא'. בחיים לא שמעתי את זה".

אזולאי גדלה בבת ים. כשהוריה התגרשו הייתה בת עשר, ואמה ואחותה, הגדולה ממנה בעשור, ניסו לגונן עליה. "אף פעם לא הייתי שומעת אותם רבים או מתווכחים. אמא מאוד ספגה בשבילנו". אחרי הגירושים נותק הקשר עם אביה. "מנקודת מבט של ילדה בת עשר, אבא שלי עזב אותי לטובת משפחה אחרת. אתה פתאום מבין שיש לו משפחה חדשה והוא לא בקשר איתך, שהוא בחר בהם, הוא לא בחר בך".

אמה עבדה במועדון לגיל הזהב, בצהרון ולעתים גם בניקיון מתנ"סים בלילות. "היא עבדה כל כך קשה כדי שאני אהיה באיזה חוג שאני רוצה ואקנה איזו נעל שאני רוצה, למרות שאין. אבל גם כילד אתה מבין. אתה לא בוחר את הקורנפלקס הכי יקר ואת המעדנים הכי יקרים. אתה יודע מה לקחת ומה לא לבקש".

לקראת גיוסה פנה אליה אביה והם חידשו את הקשר. "החלטתי להשאיר מאחור. זה לא ממקומי לשפוט אנשים ולשמור עליהם טינה. בסוף זה יעשה רע אך ורק לי". כיום הם בקשר בעיקר בחגים ובימי הולדת, אך עם בנות אחותה הוא בקשר קרוב. "הוא סבא מדהים להן. לפחות הן חוות אותו ונהנות ממנו".

עוד לפני הצבא החלה לבנות לעצמה קהל ברשתות. בסביבות 2016, כשהייתה תלמידת בית ספר, התעניינה באיפור ובאפקטים מיוחדים, צילמה את עצמה והעלתה תמונות וסרטונים. בהמשך הגיעו מדריכים, עוקבות ופניות מחברות. "לא הייתה שום פריצה או משהו. פשוט בנייה מאפס ועלייה לאט לאט", היא אומרת. "אחרי הצבא נכנסתי לזה יותר. הייתי עושה מדריכים, פתאום היה לי קהל והיו בקשות לסרטונים. זה התפתח עד שחברות רצו לעבוד איתי בתשלום וסוכנים פנו אליי".

בצבא שירתה כטכנאית אלקטרוניקה של מטוסי קרב בחיל האוויר. שם הכירה את דור, בעלה הנוכחי, שהיה המפקד שלה; לדבריה, הקשר הזוגי התחיל אחרי שיצא ללימודים. היא נשארה כמה חודשים בקבע, ולאחר השחרור הגיעה לעבודה בחברת כוח אדם. במקביל המשיכה ליצור תוכן, אבל את השילוב הזה העדיפה להסתיר.

"הייתי חיה כמו חיים כפולים, כי התביישתי בזה. זה היה סוג של סימן לכישלון בשבילי, אבל זה לא באמת כישלון, כי יש לי מחויבויות", היא אומרת. "רציתי לחסוך. לא באתי מבית שיכול לבסס אותי ולהגיד לי: 'תצרי תוכן, תלכי, תקני, תעשי'. הייתי מצלמת בשש בבוקר ומעלה במהלך היום, כאילו אני לא שכירה, כאילו זאת העבודה הראשית שלי".

אחרי החתונה החליטו בני הזוג לנסות להקים עסק בארצות הברית. דור עבד באלביט, והיא עדיין שילבה בין עבודתה כשכירה לרשתות. הם הכירו את ארצות הברית מטיול, ואחותה כבר התגוררה בקרוליינה הדרומית. "אמרנו: אם לא עכשיו, אז מתי? כשיהיו לנו ילדים? בואו ניקח את הצ'אנס הזה. מקסימום נספר לילדים שניסינו, מקסימום חוזרים לארץ. ישראל לא תברח לשום מקום".

השניים הקימו עסק לניקוי ספות ושטיחים והחלו ללמוד את העבודה. אלא שבתחילת הדרך דור נפצע בגבו והתקשה ללכת. אזולאי, שעוד ניסתה להבין איך מנהלים עסק במדינה חדשה, נדרשה להיכנס בעצמה לעבודה הפיזית.

"פתחנו עסק חדש במדינה זרה ורק אני יכולה לעבוד. הוא בא איתי ללקוחות והוא בקושי עומד", היא משחזרת. "אין לך פה את הרופאים שלך, הרפואה אחרת לגמרי. אתה עם עסק חדש, ואם לא תעבוד בו עכשיו, אז מתי? אתה חייב להרוויח כסף, אתה צריך לחיות".

במשך תקופה גם את המציאות הזאת לא שיתפה. "התחלתי לקרצף שטיחים וספות בבתים של אנשים, ותוך כדי אני מעלה סטוריז. עוד פעם חזרתי ללופ הזה של לצלם הכל מראש ולנסות להעלות דברים בין לבין העבודה. עוד לא שיתפתי אפילו על הפציעה שלו, מרוב שפחדתי".

העבודה מול החברות בישראל נמשכה. היא צילמה מוקדם בבוקר או בלילה, שילמה על משלוחי מוצרים מהארץ וניסתה להיות זמינה למרות הפרשי השעות. "אלה שעות שלא נגמרות. השעות שלי הן 24/7, שעון ישראל, שעון ארצות הברית. כשאני מתעוררת בבוקר, בארץ כבר שתיים או שלוש בצהריים".

לצד העבודה הגיעו גם הגעגועים. "אין פה את חיי הזוהר ואין פה מיליון ישראלים. אין לי פה הרבה חברות בסטטוס שלי. אנחנו רוב הזמן לבד, עם אחותי ובעלה". השניים שומרים שבת וכשרות, נוסעים מרחק רב לקניית בשר כשר ובחגים שוכרים דירה ליד בית הכנסת.

היא ממשיכה לעקוב אחר המתרחש בישראל ולהביע את דעתה. בשיחה שנערכה לפני הבחירות האחרונות הסבירה שלא תגיע במיוחד להצביע: "זה מרגיש לי קצת חוצפני להגיע במיוחד לבחירות כדי להצביע ולהשפיע כשאני לא חיה במדינה". לצד זאת הבהירה: "זאת המדינה שלי. היא תעניין אותי גם אם אחיה 30 שנה באלסקה".

גם החשש לאבד קמפיינים לא מרתיע אותה מלהביע דעות פוליטיות. "אם יש חברה שלא מעוניינת בגלל הדעה הפוליטית שלי, אז כנראה שאני גם לא מעוניינת בה. זה הדדי", היא אומרת. "אפשר להביע דעה, כמובן בצורה מכובדת, כי עוקבים אחרינו אנשים מכל הסוגים ומכל הדעות. יש לנו אחריות גם ללמד את הדור שאחרינו, ילדות צעירות שעוקבות אחרינו, להביע את דעתן. זה בסדר גם שלא מסכימים אתכן".

כיום דור חזר לעבוד בשטח, והיא מטפלת בפגישות, בטלפונים ובניהול העסק לצד יצירת התוכן. "אנחנו עוד לא במקום הנוצץ הזה של לחיות את החלום האמריקאי. אנחנו עדיין לגמרי בדרך ובונים את עצמנו ממש מאפס", היא אומרת. "אבל כל עוד בעלי בריא ויכול לצאת לעבוד, באמת שאין לי תלונות. אני מוכנה גם לעבוד 24 שעות ברצף, כל עוד הוא הולך על הרגליים ויכול להגיע ללקוחות הביתה. זה לגמרי מספיק לי".