"שאלתי את עצמי - מה הדבר הכי שונה שאני יכול לעשות ממה שעשיתי עד היום?"

הוא מגדיר את עצמו "מהנדס תוכנה חנון בן 50", והוא מוכר לרבים בעיקר בזכות הפודקאסט המצליח שלו "עושים היסטוריה" - מהחלוצים בתחום ואחד המואזנים בישראל, אבל לפני חודשיים רן לוי מצא את עצמו במקום מפתיע במיוחד: רשימת 50 יוצרי התוכן המובילים בעולם של טיקטוק, כאשר הישראלי השני ברשימה הוא הסטייליסט איתי בצלאלי. עבור מי שבנה את הקריירה שלו על תוכן ארוך, עמוק ולעיתים גם תובעני - מדובר כמעט באירוניה, במיוחד כשמדובר ברשימה שבדרך כלל נשלטת על ידי יוצרים מעולמות הבידור והטרנדים.

"כל הקריירה שלי הייתה סביב תוכן ארוך", הוא מספר בשיחה עם mako. "ספרים, פודקאסטים של 45 דקות, חפירה עמוקה. ואז בשלב מסוים שאלתי את עצמי - מה הדבר הכי שונה שאני יכול לעשות ממה שעשיתי עד היום? מה האנטיתזה לזה?".

התשובה הייתה ברורה לו מאוד מהר: טיקטוק. או יותר נכון, ניסיון להיכנס לזירה שבה לכאורה אין מקום למה שהוא יודע לעשות. "אמרתי לעצמי - אם עשיתי ארוך, אני אעשה קצר. אם עשיתי אודיו, אני אעשה וידאו. ואם הקהל שלי היה מהנדסים ואקדמאים, אז עכשיו אני הולך לקהל שלא מחפש את זה בכלל. קהל שלא בא אליי מיוזמתו, אלא צריך לשכנע אותו להישאר".

הניסיון הראשון היה לפני יותר משנתיים. לוי העלה סרטונים מושקעים, ערוכים, עם גרפיקות - כל מה שהוא ידע להביא מהעולם שממנו הגיע - וזה פשוט לא תפס. "ידעתי שהם טובים", הוא אומר, "אבל זה לא עבד. ואז הבנתי שאני לא מבין את האקו-סיסטם שאני נמצא בו. בעולם הזה, אם זה נראה מושקע מדי - זה מרגיש מסחרי. זה מרחיק".

לוי החליט לוותר כמעט לגמרי על המעטפת, ולהתמקד רק בדבר אחד: התוכן עצמו. "אמרתי לעצמי - אני לא אנסה להרשים עם הפקה. אני אדבר על מה שמעניין אותי, איך שמעניין אותי. הכי פשוט שיש". הסרטון שתפס, בהתאם, היה גם הכי רחוק ממה שהוא חשב שצריך לעבוד. צילום כמעט מקרי בניו יורק, ליד האמפייר סטייט בילדינג והסבר על פלדה וגורדי שחקים. "זה היה הכי פרוביזורי שיש", הוא נזכר. "אבל זה תפס. וברגע שזה תפס, הבנתי מה עובד". היום, הסרטונים שהוא מעלה מגיעים למאות אלפי צפיות.

מאותו רגע, משהו השתנה לא רק בתוכן - אלא גם בתפיסה. לוי, שהגיע מעולם שבו עומק נמדד בזמן, התחיל להבין איך לזקק רעיונות מורכבים לסרטונים של שלוש דקות. "זה לא יותר פשוט, זה יותר קשה", הוא מסביר. "אם היה לי עשר דקות, היה לי קל יותר. בשלוש דקות אני חייב לבחור מה נשאר בחוץ. אני חייב לדייק כל מילה".

איך אתה בוחר על מה לעשות סרטון?

"אני מבקש מאנשים לשאול שאלות. יש לי רשימה של מאות שאלות מהקהל. כל כמה זמן אני בוחר את הכי מעניינות ומתחיל תחקיר. זה לוקח כמה שעות, ואז עוד כמה שעות לכתוב, ואז צילום ועריכה". בתוך כל זה, הוא ממשיך להתעקש על דבר אחד: הערך. "לא משנה אם זה ספר של 300 עמודים או סרטון של שלוש דקות - הבן אדם צריך לסיים ולהרגיש שהיה לו שווה. שהוא למד משהו, שהוא הבין משהו חדש. זה הכל".

הגישה הזו גם מובילה אותו להתנגד לאחת התפיסות הכי נפוצות סביב טיקטוק - שהקהל שם צעיר, שטחי ולא מחפש עומק. "אני לא מאמין בזה בכלל", הוא אומר. "זה לא עניין של גיל או השכלה. מה שמעניין אותנו כבני אדם הוא אוניברסלי. אם אתה יודע לספר סיפור - זה עובד. זה עבד לפני אלפי שנים וזה עובד עד היום".

אבל מאחורי היכולת הזאת לזקק, לפשט ולהנגיש, יש גם סיפור הרבה פחות קליל. הרבה לפני טיקטוק, לוי כבר חווה הצלחה גדולה עם "עושים היסטוריה" - פודקאסט שהקים ב-2007, הרבה לפני שהמושג הפך למיינסטרים, ובהמשך גם מכר את רשת הפודקאסטים שהקים - אחד המהלכים הראשונים מסוגו בישראל.

ההצלחה הזו, כמו לא מעט הצלחות, הגיעה עם מחיר אישי לא פשוט. "הייתי מהנדס ביום, חוזר הביתה בערב למשפחה וילדים קטנים, ואז בלילה מתחיל לעבוד על הפודקאסט", הוא נזכר. "אלה חמש שנים של כמעט לא לישון. אין חיים בכלל. זה היה שוחק בצורה שקשה להסביר. אתה מגיע הביתה בערב, הילדים, הבית, הכל - ורק בלילה, כשכולם נרדמים, אתה מתחיל לעבוד על הפודקאסט. בלי הפסקה, בלי איזון".

זה נשמע לא פשוט.

"להצלחה יש מחיר. לפעמים היא אפילו מסוכנת יותר מכישלון. אתה פתאום מרגיש שתפסת משהו, שאתה לא רוצה לשחרר אותו. כאילו אם תעזוב לשנייה - זה ייעלם. וזה שואב אותך לגמרי. זה לא משהו שאתה שם לב אליו תוך כדי. רק בדיעבד הבנתי כמה זה השפיע על כל החיים מסביב. זה הגיע גם לזוגיות, ושנים אחר כך התגרשתי. זה היה חלק ממשבר גדול. למזלי, לפחות ברמה הנפשית, הצלחתי לצאת מהסטרס המטורף הזה, שכלל גם התקפי חרדה פיזיים".

ובכל זאת, בתוך כל זה, יש גם צד אחר - כזה שמסביר אולי יותר מהכל למה לוי ממשיך ליצור. אחד הסיפורים שהוא חוזר אליהם הוא הקשר עם קהל חרדי, שהגיע אליו דרך הפודקאסטים. "הייתי מקבל מיילים מצעירים חרדים שכותבים לי שהתוכנית פתחה להם עולם חדש. שהם לא לומדים מתמטיקה, לא אנגלית, ופתאום נחשפים לדברים".

בהמשך, זה הפך גם לפרויקט ממשי - פודקאסט שנועד לעזור לחרדים להשתלב בעולם ההייטק, עם תוכן פרקטי ושאלות בסיסיות. "איך עוברים ראיון עבודה, איך מתחילים, איפה לומדים. דברים שהם לא מובנים מאליהם עבורם". הוא מתאר מפגשים בבני ברק, עשרות אנשים שמגיעים, לוחצים ידיים, מספרים איך התוכן שלו עזר להם. "יש כאלה שמעבירים את התכנים בדיסקים, בדיסק-און-קי. זה לא מובן מאליו בכלל".

אולי בגלל זה, כשהוא נשאל על הבחירה בו לרשימת היוצרים של טיקטוק, הוא לא ממהר להתרגש יותר מדי. "אני לא יודע אם יש לזה משמעות מעבר לזה שזה נחמד", הוא אומר. "אבל אם כן, אז אולי זה אומר משהו טוב על טיקטוק. שהם רוצים גם תוכן שנותן ערך, לא רק בידור".

כשמסתכלים קדימה, לוי כבר חושב על הצעד הבא - והוא, איך לא, שוב נמצא באזור שמאתגר את כל מה שהוא עשה עד עכשיו. “אני מאוד מסתקרן מהנושא הזה של שיתוף פעולה עם בינה מלאכותית”, הוא אומר. “לא לייצר תוכן על בינה מלאכותית, ולא להשתמש בה ככלי שעושה בשבילך את העבודה - אלא ממש לעבוד איתה. כמו שעורך וסופר עובדים יחד, או שני מגישים בתוכנית. כל אחד מביא משהו אחר לשולחן, והסינרגיה יכולה להיות מאוד מעניינת”.