"אולי בגלל שאני ילד, האנשים שראיינתי נפתחו אליי בצורה אחרת"

אם גללתם בטיקטוק בחודשיים האחרונים יכול להיות שנתקלתם בסרטונים של יהונתן גרוסמן, יוצר התוכן הצעיר שיחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה-12. גרוסמן, שהחל לצלם ראיונות רחוב ימים ספורים לפני תחילת המלחמה, לא דמיין שהסרטונים הקצרים אותם הוא מעלה בעקביות מדי יום יהפכו להיות כאלה שמככבים מדי יום בפוריו הישראלי וזוכים לעשרות ואף מאות אלפי צפיות, תגובות ושיתופים.

הכל התחיל כשלפני כחצי שנה גרוסמן התראיין לסרטון טיקטוק של אלכס שולץ, שלא יצא בדיוק כפי שקיווה. "נסעתי עם אבא שלי למשחק כדורגל של מכבי חיפה. ראיתי את אלכס מראיין שם אנשים, וגם אני רציתי להצטלם אתו. כולם רצו להיות 'Famous' באותם ימים. אלכס שאל אותי שאלות ששואלים אוהדים, אבל בכלל לא הייתי בפוקוס והייתי ממש עייף. לא כל כך הכרתי את הקבוצה, כי זה היה המשחק הראשון שלי וסתם רציתי לבלות עם אבא שלי. הסרטון יצא ממש גרוע וירדו עלי בתגובות. היה רגע שרציתי שאלכס אפילו ימחק את הסרטון", נזכר גרוסמן. "זה ביאס אותי קצת, אבל אלכס הציע לי לקחת את זה למקום טוב ולהתעלם מהתגובות השליליות. מלא כוכבי רשת עם עשרות מיליוני צפיות עוקבים שראו את הסרטון הרימו לי בתגובות".

גרוסמן החליט לקחת את הלימונים והפך אותם ללימונדה. "זה עזר לי לפתח ביטחון עצמי והיה הצעד הראשון", הוא אומר. מאז הוא ניצל את הבמה שניתנה לו כדי להפוך לכוכב טיקטוק בעצמו: "רציתי חוויה מתקנת, אז הצטלמתי לסרטון אצל רינה ששואלת אנשים מה החלום שלך ושם אמרתי לה ש'אני חי את החלום'. הסרטון התפוצץ עם מלא תגובות מדהימות. בהמשך הצטלמתי לסרטון של כוכב הרשת גלגול בו מחפשים את הבדיחה המצחיקה בישראל, שגם הפך ללהיט ויראלי. אז הבנתי שאולי אני יכול להיות בצד המראיין".

הוא שוחח על כך עם הוריו, ויחד הם החליטו לתת לטיקטוק צ׳אנס בתמורה לכך שהדבר לא יפגע לו בלימודים. עד היום הם גאים להכריז, שהוא עמד בהבטחה. גרוסמן החל לצלם תוכן מעט לפני המלחמה. "כשפרצה המלחמה החלטנו לא להפסיק את הצילומים. הבנו שקרה פה אירוע, והחיים שלנו לא הולכים להראות אותו דבר. לצד השבר ראינו אחדות מדהימה בעם כשאנשים התנדבו סביב השעון ואספו תרומות לחיילים בחזית", אומר גרוסמן.

"עשיתי את ההתאמות והסרטונים שלי הציגו את כל מה שיפה וטוב בישראל. ראיינתי עשרות אנשים שדיברו על אהבה ורעות, וזה היה מדהים כי היה צורך להעלות את המורל הציבורי. עובדים רבים היו בחל"ת בבית, מערכת החינוך הפסיקה לפעול ואנשים כל הזמן היו במסכים לצד אתרי החדשות. הטיקטוק הפך למקום מפלט לכל מי שחיפש תוכן אחר ואני השתדלתי להביא את התוכן הזה".

מאז המלחמה הוא מראיין ברגישות אזרחים, חיילים וחיילות בשטח ומצליח להוציא מהם תגובות אותנטיות ומפתיעות. "התחלתי לראיין חיילים וחיילות וראיתי שרבים מהם רווקים ורווקות. סרטוני השידוכים התחילו להתפוצץ בטיקטוק וזה טרנד שיכולתי להתחבר אליו. אולי בגלל שאני ילד האנשים שראיינתי נפתחו אליי בצורה אחרת, עם פחות מגננות. הסרטונים הופכים ליותר מרגשים", הוא מתאר ואומר בגאווה, "אומרים שאם משדכים 3 אנשים מקבלים מקום בגן עדן, אבל נראה לי ששידכנו הרבה יותר. כל פעם שעולה סרטון הוא מתפוצץ. זה מרגש ובתגובות מרימים".

איך נראה יום בחייך כרגע?

"״לרוב אני מסיים בית ספר, אבא מכין משהו לאכול, ואז אנחנו נוסעים להסתובב קצת. בסופי שבוע אני נוסע עם אבא למקומות שונים בארץ, אפילו לתל אביב. אנחנו מגיעים לתחנות מרכזיות או מרכזי התרעננות עם חיילים, ושם אני מחפש מי רוצה לשתף את הסיפור שלו ולהצטלם. זה לא תמיד קל. יש אנשים שנרתעים שכשהם שומעים שהתוכן מיועד לרשתות החברתיות, אבל אני לא מתייאש וממשיך עד שאני מצלם תוכן שמספיק לכמה ימים".

עם כל המעריצים החדשים שמבקשים ממנו סלפי ברחובות הארץ, השיתופים והלייקים מהסלבס, הדבר שהוא הכי אוהב בקריירת הטיקטוק החדשה שלו זה דווקא את זמן האיכות עם אביו בזמן הצילומים: "בנסיעות אנחנו מדברים על החיים, חושבים על שאלות חדשות ואוהבים לאכול סושי".

אביו, שמוליק גרוסמן, הוא דובר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ואימו מלי היא עובדת סוציאלית. העבודה של אביו מאפשרת ליהונתן בשגרה לחוות את הכנסת מזווית אחרת לגמרי מרוב הישראלים. "לרוב האנשים זה המקום שהם רואים כל יום בחדשות, אבל לילדי העובדים זה כמו סוג של בית שני. מקום שתמיד כייף להגיע אליו", אומר יהונתן. "חברי הכנסת הרבה יותר מגניבים במציאות מאשר בטלוויזיה, כשפוגשים אותם במזנון החלבי".

הוא מספר שהסרטונים והראיונות נותנים לו פרופורציה בימים כאלה. "אני פוגש המון אנשים וזה נותן לי זווית ראייה בוגרת יותר על החיים. מהשיחות עם החיילים למדתי מלא מונחים צבאיים ולמדתי על בסיסים כמו הקריה וזיקים. יצא לי לפגוש מפונים מהצפון ומהדרום, ראיתי את הכאב והקושי של כל אותם אנשים שהחיים שלהם בהולד, אבל אני גם רואה את העוצמה וזה נותן לי המון כוח ורצון", הוא משתף.

אחד הסרטונים שהוא צילם שהכי השפיעו עליו הוא ראיון עם ליאת אטיאס, חובשת באיחוד והצלה בדרום. "פגשתי באחד הימים אותה וחשבתי שאעשה איתה סרטון שידוך ואעזור לה למצוא אהבה, אבל היא התחילה לספר על ההתנדבות בעוטף ובדרום. היא סיפרה על כך שמתחילת המלחמה היא עזרה להציל חיים רבים ואיבדה חברים בדרך. הרגשתי את הכאב שלה, ראו את זה בעיניים. זה לא היה ראיון פשוט. דיברנו על זה שזה בסדר לבכות ואיך מתמודדים עם כל המוות שהיא פגשה בדרך וגם על האובדן של חברתה הטובה ביותר שנרצחה במסיבה ברעים", הוא אומר. "אם אני מצליח להקל קצת על הכאב של האנשים שאני מראיין, זו מבחינתי שליחות".

גרוסמן חולם לראיין ילדים שחזרו מהשבי, אך ממתין בסבלנות לרגע הנכון. "הכי הייתי רוצה לראיין את הילדים שחזרו משבי החמאס, ילדים בני גילי שנחטפו מביתם והיו זמן רב בסוג של גיהינום. הייתי רוצה לשמוע איך הם הצליחו לשרוד את התקופה הבלתי נתפסת הזו", הוא אומר ומחדד, "לדעתי הפצע עדיין פתוח וזה מוקדם מדי. הם צריכים זמן כדי לעבד את מה שעבר עליהם ולהתגבר על הטראומה. אולי יום אחד זה יתאפשר, אבל לא אנסה לפנות לאף אחד לפני שהם יהיו מוכנים. זה אולי יביא הרבה צפיות בטיקטוק אבל ההחלמה שלהם היא לפני הכול, ושום כמות עוקבים או ויראליות לא שווה, אם מישהו נפגע בדרך".

מה סוד ההצלחה שלו? "כולם אמרו לי שהכי חשוב זה להתמיד. ההצלחה היא לא רק אני, ומרגש לשמוע בעיקר את הסיפור של האנשים שמרואיינים אצלי. בנוסף יש את העניין שאני ילד וזה חדש. אנשים לא רגילים לראות סרטונים כאלה. זה לרוב אנשים מראיינים ילדים קטנים, ועכשיו זה שונה כי אני ילד שמראיין מבוגרים".

אם למישהו היה ספק, הוא לגמרי חולם על קריירה בתחום: "אני מקווה להמשיך ולהתפתח ברשתות החברתיות. זה משמח אותי לדעת שאנשים מתחברים לתוכן שאני מעלה. אני עדיין ילד ותלמיד בבית ספר ולא צריך לעשות את זה במשרה מלאה, אבל אני מתכוון להתמיד והשמיים הם הגבול. בעתיד חשבתי אולי אפילו לשלב משחק בטלוויזיה ולהיות שחקן".