הקלישאה המפורסמת טוענת שבחלל, אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח, אבל זה כמובן בולשיט הוליוודי לא נכון. קודם כל, אם יוצא מצב שבו מישהו בכלל מגיע לחלל, הוא ודאי אסטרונאוט מאומן, והוא גם לא מגיע לשם לבד אלא עם עוד כמה אסטרונאוטים בעלי חוש שמיעה מחודד, וכל זה בכלל קורה במעבורת מסודרת ומרווחת עם אקוסטיקה שהיא ככל הנראה נהדרת. זה כמובן לא אומר שאין תאונות מבאסות שמתרחשות בחלל או בדרך לשם אשר מצריכות צעקה או שתיים, בין אם בתוך המעבורת או בחדר הפיקוד של נאסא. הנה כמה תאונות שדווקא נשמעו די היטב ביוסטון.
ברק פוגע פעמיים
אפולו 12 היא כנראה המשימה הכי אנדרייטד מבין משימות הירח של נאסא – היא לא זכתה לתהילה של אפולו 11 או לפרסום המצער של אפולו 13. בכל זאת היו כמה דברים שהפכו אותה למיוחדת: המנועים חוממו ב-14 בנובמבר 1969 והמעבורת התכוננה לצאת לדרכה, ואז פגעו בה שני ברקים בצורה מובחנת לעין, עד כדי כך שכל הצופים בשיגור נבהלו וחששו לשלומם של האסטרונאוטים שבפנים. בדיקה שגרתית העלתה שהכל בסדר והמשימה המשיכה כרגיל. דווקא החזרה לכדור הארץ הייתה יותר מדאיגה, שכן המעבורת נחתה בבת אחת בתוך האוקיינוס ויצרה גל ענק שפגע בה וגרם לאחת המצלמות בחללית להיתקע בראשו של האסטרונאוט אלן בין. האסטרונאוט צ'ארלס קונרד מיהר לחוש לעזרתו ולטפל בחתך העמוק.
המלחמה הקרה והלא קונבנציונלית
במסגרת פרויקט אפולו־סויוז בשנת 1975 שוגרו שתי מעבורות שונות לחלל: אפולו האמריקאית וסויוז הרוסית. זה היה סיומו הרשמי של המירוץ התחרותי לחלל, כאשר שתי החלליות נפגשו במסלול מסביב לכדור הארץ ויצרו גשר משותף בו אסטרונאוטים יכלו לנוע ממעבורת אחת לשנייה, להחליף נימוסים ומתנות ולבצע כמה ניסויים משותפים. לאחר 44 שעות החלליות נפרדו זו מזו לשלום, ומספר ימים לאחר מכן חזרו לכדור הארץ. אלא שבמהלך החזרה של האפולו נתגלתה דליפה קטלנית של גז דיניטרוגן טטרוקסיד לתוך תא הנוסעים של האסטרונאוטים האמריקאיים. למרבה המזל זה קרה קצת לפי הנחיתה, וכשהמעבורת נחתה תא הנוסעים אוורר ואף אחד מהאסטרונאוטים לא נפגע באופן קריטי. הם הובהלו לבית החולים, שם נתגלה כי הם סובלים משום מה מדלקת ריאות כימית, ממנה החלימו לחלוטין תוך מספר שבועות.
אימון רגליים הוא הכי קשה
אסטרונאוטים נדרשים לשמור על בריאות פיזית וכושר טוב גם בזמן שהייתם בחלל, ועל כן מותקנים במעבורת שלהם מתקני כושר מיוחדים כדי לסייע להם. בשנת 1995, האסטרונאוט נורמן ת'גרד ששירת במעבורת החלל מיר ניסה בסך הכל לבצע תרגיל פשוט של מכרעים, זאת באמצעות רצועות אלסטיות שנקשרו לו לרגליים כדי ליצור התנגדות (שכן בחלל אין בדיוק משקולות). למרבה הצער, אחת הרצועות התנתקה מרגלו בזמן האימון, עפה למעלה לכיוון ראשו ופגעה בו בעין. ת'גרד נפצע בעינו והחל לסבול מרגישות כאשר הוא מביט בגופי תאורה (מה שקשה להימנע ממנו כשחיים במעבורת). למרבה המזל, המרפאה הכילה טיפות עיניים עם סטרואידים, שסייעו לו להחלים במהרה.
פנדר בנדר בחלל
אפרופו תחנת החלל מיר, תקרית מביכה נוספת נרשמה בשנים שבהן הייתה פעילה (משום מה זה לא קשור לחלב העמיד של תנובה): ביוני 1997 נשלחה למיר מעבורת לא מאוישת בשם פוגרס ועליה מצרכים ואספקה. אסטרונאוט בשם וסילי טסיבליאב ניסה לכוון אתה לרציף העגינה באמצעות פיד בשידור חי של מצלמה, אבל המסך שבו הסתכל לא ממש תמך בתפיסת עומק איכותית, ורק מאוחר יותר הוא הבין שהוא מכוון את החללית מהר מדי. כתוצאה מכך התנגשה פרוגרס במיר, שיתקה את אחד המערכים הסולריים שלה ואף יצרה חור בגוף התחנה. התחנה החלה להסתובב ללא שליטה ולאבד חמצן, עד שאחד האסטרונאוטים האחרים הצליח לקבוע את הכיוון שלה, והמנועים שלה הופעלו מרחוק כדי לייצב אותה.
לרוע מזלו של באז אולדרין
ניל ארמסטרונג הוא כידוע האיש הראשון שהלך על פני הירח, אבל זה כמעט ולא קרה מכל כך הרבה סיבות – שאחת מהן הייתה יכולה להרוג אותו. במאי 1968, כשנה וקצת לפני משימת אפולו 11, ארמסטרונג עסק בהכנות קדחתניות לקראת הנסיעה וערך טיסת מבחן בכלי טיס שהיה אמור לדמות את הנחיתה עצמה על הירח. אלא שדליפה של אחד מחומרי הדלק גרם לכשל טוטאלי בבקרי הטיסה, וכלי הטיס החל לצנוח כלפי הקרקע. ארמסטרונג נאלץ לפלוט את עצמו החוצה מהכלי ולנחות לאדמה מגובה של כ-9 מטרים, בעוד כלי הטיס עצמו התפוצץ לכדי כדור אש ענק שניות ספורות לפני שהתנגש בקרקע. ארמסטרונג ניצל בנס, ואז המשיך לעשות היסטוריה.
הקלטות האבודות של הנחיתה על הירח
אנשים שטוענים שהנחיתה על הירח הייתה מבוימת – שימו לב, יש לנו בשבילכם תחמושת. בשנת 2006 הדהימה נאסא את העולם כשהודתה בפה מלא שאיבדה את קלטות הווידאו, האודיו והנתונים שתיעדו את האירוע ההיסטורי שהוא אולי הגדול ביותר בתולדות האנושות: הנחיתה על הירח של אפולו 11. מאוחר יותר הודיעה שמצד אחד הקלטות אמנם נמצאו, אך מצד שני הוקלטה עליהן משימה אחרת לחלוטין. מתברר שכחלק מצעדי ייעול התקציב הוחלט להשתמש בקלטות של משימות ישנות (בכל זאת מדובר על כ-200,000 קלטות), ומישהו ככל הנראה מחק בטעות את תיעוד הנחיתה על הירח והקליט עליה משהו אחר. למרבה המזל, רשתות חדשות כמו CBS התגייסו לסייע לנאסא ושלחו להן חומרים שהקליטו בזמן האירוע, כדי שבכל זאת יהיה תיעוד כלשהוא שלו בסוכנות החלל הלאומית של ארצות הברית.
הקרחון השני המפורסם בהיסטוריה
הראשון הוא כמובן זה שהטיטניק פגעה בו, אבל בשנת 1984 נכנס לספרי ההיסטוריה קרחון אחר שכמעט גרם לאסון נוסף, רק שפעם הוא היה עשוי משתן. כאשר אסטרונאוטים עושים את צרכיהם בחלל, הפסולת נאספת במיכל וכאשר הוא מלא, הוא מרוקן באופן גורף לחלל. אלא במעבורת החלל דיסקברי התרחשה תקלה שגרמה למיכל הזה להיסתם, כך ששתן נערם מחוץ לשסתום של הזרבובית, ופשוט קפא בחלל אך המשיך להיות מחובר למעבורת עצמה. הקרחון הזה, ששקל כ-14 קילו, עלול היה להוות בעיה כאשר המעבורת הייתה חוזרת לאטמוספירה ולפגום במגני הטמפרטורה שלה, כך שהיה צורך להיפטר ממנו. בתחילה הם ניסו להמיס אותו על ידי כך שכיוונו את המעבורת לכיוון השמש, אך זה בקושי השפיע על הקרחון. בסופו של דבר נעשה שימוש באחת מהזרועות האוטומטיות של המעבורת כדי לחבוט בקרחון ולשבור אותו לחתיכות. הבעיה האחרת שנוצרה היא – איך בדיוק יטילו האסטרונאוטים את מימיהם? שימוש בשקיות הוכח כבעייתי כיוון שנוזל בחלל מתפזר לכל עבר, כך שהם נאלצו להשתמש במגבות ובתחתונים שלהם כדי לספוג אותו בתוך השקיות עצמן.