במארס האחרון פנתה ג'ודית דאפורטייל, כתבת ב"גרדיאן", לטינדר בבקשה לקבל גישה לכל המידע שאפליקציית הדייטינג הפופולארית בעולם אספה אודותיה. בטינדר, להפתעתה, נענו לבקשתה, ושלחו לה 800 עמודים, הכוללים מלבד מידע כללי על השכלתה וטעמה המוזיקלי את 1,700 ההודעות שכתבה בכל השנים שבהן השתמשה באפליקציה, כמה זמן לקח לה לשלוח הודעה לגבר מהרגע שבו הסיטה את תמונתו ימינה, וכל לייק שהיא אי-פעם עשתה בפייסבוק. "כשבחנתי את המידע שנאסף עלי, הרגשתי אשמה. נדהמתי מכמות המידע שנידבתי. אבל מהר מאוד הבנתי שאיני היחידה".
לשיעור עצום מהאוכלוסיה – מהברוקר במנהטן ועד לבדואי בסיני – יש מכשיר חכם אחד לפחות. שניהם מנדבים מדי יום כמות אדירה של מידע לפלטפורמות הדיגיטליות השונות שבהן הם משתמשים – ברוב המקרים באופן בלתי מודע. המידע כולל תמונות, חיפושים בגוגל, מיקומים, מקום עבודה, גובה המשכורת שלהם, מה הם אוהבים לאכול, אם הם בגדו בבני הזוג שלהם, אילו מחלות יש להם (או לפחות חשבו שיש להם) ומי החברים שלהם.
אולם זה לא עוצר שם. לאחר איסוף המידע, ייהפך אותו גולש לפריט קטלוגי המפולח לפי העדפותיו. כל פיסת מידע שנראית לנו הכי שולית ונמסרת באופן וולונטרי, מספקת לחברות עוד נתח מאתנו, שבאמצעות אלגוריתמים ותוכנות שמסוגלות לנתח את כל הנתונים האלה, מציגות לנו פרסומת למוצר שהן סבורות שנחשוק בו. עליבאבא, גוגל, פייסבוק, אמזון וענקיות אינטרנט אחרות יעשו הכל כדי להבין מיהו המשתמש שבקצה, ולהוציא ממנו את המקסימום שהן יכולות. למשל, אם אתם אוהבים מאוד נעליים – החברות האלה יעשו כל מניפולציה שהן יכולות כדי שתקנו דרכן את אותו זוג ששמתם עליו עין.
הסמארטפון כמכשיר מעקב
הסמארטפון, שנכנס לחיינו לפני עשור, הגאדג'ט הקטן והיעיל שבאמצעותו אנחנו מבצעים כל כך הרבה פעולות, הוא לא פחות מאשר מכשיר מעקב. אובדן הפרטיות הדיגיטלי אמנם לא התחיל עם המצאתו, אך השימוש בו שיכלל את האופן שבו חברות אוספות עלינו מידע בכל רגע נתון. אפליקציות, תוכנות ניווט, דפדפנים, עוזרים אישיים, המיקרופון ואפילו הפנס – כולם פונקציות שמספקות עלינו מידע. אין ארוחות חינם. בשביל שהמשתמש יגלוש ביקום הווירטואלי בחופשיות וללא תמורה – הוא צריך לשלם מחיר, ובמקרה הזה מדובר בפרטיות שלו שמוצעת למכירה. או כמו שנהוג לומר בעולם הדיגיטלי: אם אתה לא משלם על המוצר – כנראה שאתה המוצר.
המודל הכלכלי של ענקיות האינטרנט הוא הכנסה מפרסומות. פייסבוק וגוגל שולטות בשוק הפרסום הדיגיטלי. ב-2016 היו ההכנסות של אלפאבית (החברה האם של גוגל) 90 מיליארד דולר – 88% מהן מפרסומות. פייסבוק אמנם הרוויחה שליש מכך באותה שנה – 30 מיליארד דולר – אך 97% מהרווח הגיע מפרסומות. לפי תחזיות של eMarketer, ההכנסות משוק זה יגיעו השנה ל-224 מיליארד דולר, ומחצית מהסכום ינותב לשתי הענקיות.
"כל קליק שלנו שווה כסף, וכולם רוצים להכיר את הלקוח, כי זה עוזר לסחוט עוד סנט מהקליק", מסביר רן בר-זיק, מתכנת ב-AOL ובלוגר. "זוג עיניים של גולש ממדינת עולם שלישי לא שווה לזוג עיניים מארה"ב, כי הוא מוציא פחות כסף. פעם פילחו את הגולשים לפי מדינה וגיל, אך ככל שלימוד מכונה וביג דאטה נכנסו לשימוש – הפילוח נעשה חכם יותר. החברות יודעות מי הבנאדם בצורה מדוקדקת מאוד, והן קובעות את המחיר של המוצר באופן דיפרנציאלי", כלומר, המחיר משתנה ממשתמש למשתמש.
נראה כי על אף שהמודעות הציבורית לאובדן הפרטיות גדלה והולכת – אנשים ממשיכים לספק לענקיות הטכנולוגיה מידע ללא הגבלה. לטינדר יש כיום יותר מ-50 מיליון משתמשים, לפייסבוק יותר מ-2 מיליארד, לג'ימייל 1.2 מיליארד, לאינסטגרם 800 מיליון משתמשים חודשיים, ויש יותר מ-3 מיליון אפליקציות שמחזיקות במאגרי מידע עצומים על כל משתמש.
לפי מחקר שפורסם ביולי, משתמשי טינדר מנדבים מידע רב יותר מזה שהאפליקציה דרושה לו כדי לממש את ייעודה, ללא הבנה מלאה של המעשים שלהם. "מפתים את המשתמש לתת את כל המידע הזה", אומר לוק סטארק, סוציולוג בתחום הדיגיטל והטכנולוגיה מאוניברסיטת דורטמונד שבגרמניה. "אפליקציות כמו טינדר מנצלות את העובדה שאנשים לא יכולים להרגיש שהם מוסרים את המידע. לכן, כשדאפורטייל ראתה את הכל מודפס – זה היכה בה". טינדר אינה היחידה כמובן, והיקף איסוף המידע והחדירה לפרטיותו של כל אדם אף גדולה יותר לעתים באפליקציות אחרות, כמו לינקדאין, טוויטר, סנאפצ'ט, ו-ווייז.
לשאלה אם ניתן להתחמק מאיסוף המידע המתמיד של אותן חברות עונה בר-זיק כי הסיכוי קלוש. "יש הרבה טכניקות. גם אם אנחנו לא נמצאים בגוגל ובפייסבוק, גולשים אינקוגניטו דרך VPN או דרך TOR (דפדפן שמאפשר לגלוש באופן אנונימי) – ענקיות האינטרנט יודעות מה אנשים עושים".
מכירים את כפתור הלייק של פייסבוק, שמופיע כיום כמעט בכל אתר? אותו כפתור מכונה ביקון (beacon), וכל אתר שבו הוא מוטמע מאפשר לפייסבוק להריץ בו קוד. "החברה יודעת לאתר כל משתמש פייסבוק דרך הכפתור הזה", מסביר בר-זיק. הרשת החברתית יודעת אפילו לנטר את מצב הרוח שלנו לפי תזוזת העכבר. אם אתם זזים מהר – הם יניחו שאתם עצבניים, ויתאימו פרסומת למצב הרוח הזה, בהנחה שאותו משתמש יחפש נחמה למצב הרוח שלו בקניות ברשת. גם בלי הכפתור – מספיק חיבור לווייפיי או בלוטות' כדי לדעת איפה אתם נמצאים.
גם הדפדפן שלכם מלשין עליכם בכל רגע נתון. לכל אדם שמשתמש במחשב המחובר לאינטרנט יש טביעת אצבע דיגיטלית – מידע שנאסף דרך הדפדפן וכולל את סוג המחשב של המשתמש, מערכת ההפעלה שלו, התוספים שהתקין על הדפדפן ועוד. "מתכנת רשע אוסף את המידע הזה ובונה טביעת אצבע של המשתמש", מסביר בר-זיק. למשל, בוקינג.קום יציעו למי שגולש דרך דפדפן הספארי במק שלו את ההצעה המקסימלית שהוא סבור שאותו גולש ישלם עליה, כמו טיסה ב-700 דולר במקום ב-500 דולר, מתוך הנחה שאם יש לכם מק – אתם אוהבים כנראה להוציא כסף.
"המטרה של כל רשת חברתית מסחרית היא שנשהה בה כמה שיותר"
על אף שזה נושא חם ומדובר יותר מבעבר, אובדן הפרטיות לא התחיל עם המצאת האינטרנט. "אובדן הפרטיות התחיל במאה ה-19 עם המצאת הצילום, ותעודת הזהות בעקבותיה", מסביר ד"ר עופר נורדהיימר-נור, מרצה בתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "למדינה המודרנית היתה תשוקה לשלוט באנשים, וזאת הדרך שלה לקטלג אותם ולפקח עליהם. האינטרנט, לעומת זאת, מספק כלים אולטימטיביים למעקב, אולם צריך לזכור כי מי שפיתח את האלגוריתמים האלה הן חברות ולא מדינות".
מאזן הכוחות השתנה וחברות ענק מחזיקות בכמות מידע עצומה על כל אחד מאתנו – הרבה יותר מכמות המידע שהמדינה יכולה להשיג. "העוצמה של ענקיות האינטרנט מטילה בספק את הנורמות. המשטרה, למשל, לא יכולה להיכנס כיום לבית של מישהו ללא צו בית משפט, אבל אותן חברות נכנסות אלינו הביתה מדי יום", מוסיף נורדהיימר-נור.
לטענת בר-זיק, "נקודת האל חזור החלה ברגע שבו גוגל הכניסה את כרום לשימוש. כרום הוא דפדפן מהיר וטוב, שיכול לאסוף את כל המידע הזה. פעם זה היה מורכב יותר. אני לא חושב שגוגל עושים משהו רע – הם מרסנים את עצמם. בפייסבוק המצב שונה – היא לא שקופה והיא פועלת על פי גחמותיה – הם לא נותנים מענה כשיש בעיות ופועלים כדיקטטורה, כפי שזה נראה מהצד".
לדברי עו"ד אלון בכר, ראש הרשות להגנת הפרטיות, "מטרת העל של כל רשת חברתית מסחרית היא שנשהה בה כמה שיותר. החברה מציגה פרסומות ממוקדות למשתמשיה, ומקבלת כסף מהמפרסמים. הם פיתחו מנגנון ממכר ומתוחכם שתוקע שם אנשים לאורך זמן, בזמן שמוכרים להם מוצרים. הם רוצים את תשומת הלב של המשתמש לכמה שיותר זמן".
הרשות להגנת הפרטיות (לשעבר רמו"ט) קיימת יותר מעשור ועיקר פעילותה הוא הגנה על המידע האישי של אזרחי ישראל, שמוחזק במאגרי מידע דיגיטליים של כלל הגופים במשק, ציבוריים או פרטיים, ומניעת שימוש לרעה במידע הזה, דרך גיבוש מדיניות וקידום חקיקה. הרשות היא גוף רגולטורי ששייך למשרד המשפטים, ופועלת מתוקף החוק להגנת הפרטיות. המצב בישראל, אומר בכר, פחות טוב מזה שבעולם המערבי.
"החוק להגנת הפרטיות מאוד לא מתקדם. יש רשימה של דברים שצריך לתקן כדי להיות כמו המתקדמות במדינות המערב. החוק כרגע מגביל אותנו, במקרים רבים, מלבצע אכיפה אפקטיבית ולהטיל סנקציות מנהליות מודרניות. למרות זאת, הרשות מבצעת אכיפה רבה בכלים הנוכחיים, כמו להעמיד אנשים לדין פלילי על הפרת פרטיות. ואולם אנחנו מוגבלים בכך שאנחנו לא יכולים להטיל סנקציות כספיות משמעותיות על הפרת פרטיות, כשברוב העולם המערבי ניתן להטיל עיצומים כספיים גבוהים מאוד במקרים מתאימים".
לדבריו, "הרגולציה האירופית החדשה שתיכנס לתוקף במאי, תאפשר להטיל סנקציות בהיקפים עצומים – עד 4% מהמחזור השנתי הגלובלי של תאגיד – שיעור שיכול להגיע למיליארדים. המדינות המתקדמות בעולם הולכות לעבר הטלה של סנקציות קשות על הפרת פרטיות, ובמובן הזה ישראל נותרה מאחור בהשוואה למדינות דמוקרטיות, וזה רע מאוד".
את המצב שאליו הגענו מסביר בכר כשילוב של חוסר מודעות וכניעה ציבורית, שנובעת מהרצון לקבל שירותי אינטרנט בחינם לכאורה, אולם הוא מדגיש כי הפגיעה בכיס מגיעה בהמשך בדרך עקיפה. "כל גלישה באינטרנט תעלה לנו כסף בהמשך. כל החברות הענקיות שאוספות עלינו מידע רואות מזה כסף בסוף, והוא ייצא לחלוטין מכיסנו. הם יודעים עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים על עצמנו, כי אנחנו מספקים מידע כל הזמן, ולרוב בלי לשים לב", אומר בכר, שלא מסיר אחריות מהציבור ואומר כי השמירה על הפרטיות היא גם בידיים שלו.
"ענקיות הטכנולוגיה וגורמים מסחריים אחרים מנסים לגרום לשיח הבינלאומי להיות במונחים של זכות, שנרגיש שזה המחיר של הקדמה והטכנולוגיה המתקדמת. אולם זה ספין תקשורתי – מניפולציה שנובעת מאינטרס עסקי. אין בהכרח סתירה בין קידמה טכנולוגית ופרטיות. הטכנולוגיה והאינטרנט הם נייטרליים, השאלה היא לאן לוקחים אותם ואילו שימושים עושים בהם. השיח צריך להתרכז בשאלות הנוגעות לשימוש בטכנולוגיה, ולא בכניעה מול עוצמתה. בעולם מבינים יותר ויותר שיש אח גדול חדש, ומעוניינים לטפל באיומים הגדולים שניצבים בפני האנושות".
באירופה הבינו את הסכנות
בעוד הטכנולוגיה שועטת קדימה, הרגולציה בישראל מדשדשת כאמור מאחור. ישראל נהפכה בעשורים האחרונים ליעד חם לאותן ענקיות אינטרנט שפותחות פה מרכזי פיתוח, ומגייסות לשם כך את מיטב המוחות המקומיים. לפני כשנה וחצי, בעת דיון על מצב הפרטיות בישראל בוועדת החוקה, חוק ומשפט, קרא יו"ר הוועדה ח"כ ניסן סלומינסקי (הבית היהודי) למרד צרכני בענקיות הטכנולוגיה כדי להשיב לציבור את השליטה בפרטיות. לדיון הוזמנו נציגי חברות גדולות כמו גוגל ופייסבוק, שלא טרחו להגיע.
החוק להגנת הפרטיות קובע את המסגרת והכללים הנוגעים להגנה על פרטיותו של אדם, וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגדיר את הזכות לפרטיות בקווים כלליים. במאי 2018 ייכנסו לתוקף באירופה תקנות הפרטיות המחמירות של האיחוד, General Data Protection Regulation (או בקיצור GDPR), שנועדו להגן על המידע האישי שנאסף על כל תושבי האיחוד האירופי. הסטנדרטים הגבוהים שהתקנות מציבות מחמירים מאוד עם ענקיות הטכנולוגיה, ומאפשרות לציבור לגשת לפרטי המידע שנאספו עליהם, לתקן מידע קיים ואף לדרוש את הפסקת איסוף המידע. בין היתר, התקנות מעגנות את "הזכות להישכח" – האפשרות לבקש למחוק מידע שנשמר על אדם מסוים.
החוק אמנם לא יחול על ישראל, אך היא תושפע משמעותית מהרף החדש שיוצב. חברות אינטרנט שמציעות שירותים או מוצרים לתושבי האיחוד כבר נערכות לשינויים, שייכנסו לתוקף בעוד פחות מחצי שנה. מי שיפר את החוק צפוי לשאת בקנסות ענק.
הקריאה לרגולציה נעשית גם בשם ההגנה על הדמוקרטיה, שכן סדר היום של מרבית הציבור מנוהל במרחב הקיברנטי. "הפיד בטוויטר ובפייסבוק נהפך למקור החדשות של הציבור. משתמש מקבל תכנים ממוקדים שיהיה לו נעים לו לקרוא – שמאלני יקבל תכנים שמעניינים אותו ואילו ימני יראה פיד אחר לגמרי. יש לכך השלכות על הדמוקרטיה – האם אנשים מקבלים את התמונה הרחבה באמת? אנשים מקבלים משהו צר ומסויג", אומר בכר.
אנשים מתחילים לצנזר את עצמם
בדיוק כמו בתיאור הדיסטופי בסדרה "מראה שחורה", המציגה נבואות זעם הנוגעות לשיעבוד האנושי לטכנולוגיה, ככל שלאדם יש אישיות דיגיטלית דומיננטית יותר – החברות המסחריות יתגמלו אותו בהתאם. בר-זיק מספר כיצד חווה זאת בעבר בזכות שירות בשם Klout, שהיה פופולרי לפני 4-5 שנים. השירות דירג משתמשים לפי מידת השפעתם ברשת על ידי ניתוח נתונים שנאספו מהרשתות החברתיות.
"לפני ארבע שנים הזמנתי טיסה ומלון ברגע האחרון. לאחר ההזמנה בחנתי את המלון דרך TripAdvisor וראיתי שהחדרים שבחרתי לא משהו. שלחתי מייל לבית המלון בבקשה לשדרוג. כשהגענו לבית המלון השתרך תור ענקי בקבלה, כי כולם רצו שדרוג, אלא שלהפתעתי הפקידה הסתכלה עלי ואמרה: 'כבר שודרגת', וקיבלתי סוויטה נשיאותית. יום לאחר מכן מנהלת המלון פנתה אלי והזמינה אותי לדרינק. היא סיפרה על המקום והיתה לבבית מאוד. בשלב מסוים שאלתי אותה מדוע זכיתי ליחס החם ולשדרוג, והיא אמרה 'יש לך דירוג גבוה ב–Klout'. היא בעצם רצתה שאתן להם דירוג טוב בבוקינג.קום, כי רק מי שמדרג את השירות יקבל יחס טוב", מספר בר-זיק. "מי שמתחפר ולא רוצה להיות דמות דיגיטלית – שקוף בפני המערכת".
נורדהיימר-נור מציין כי "אנחנו חיים בעידן שבו המושג over sharing הוא מרכזי. אנחנו משתפים יותר מדי – ויש לזה השלכות. במצרים, למשל, נכנסו עכשיו לתוקף חוקים נגד להט"בים. יציאה מהארון תיחשב לעבירה פלילית, שיש עליה עונש מאסר של שלוש שנים. מה יעשו כל אלה שכבר יצאו מהארון לפני כניסת החוק והצהירו על כך ברשתות החברתיות? דברים שאמרנו לפני חמש שנים יכולים לשמש כיום נגדנו, גם אם אנחנו כבר לא עומדים מאחוריהם. רשימת האנשים שהקריירה שלהם נמחקה בגלל פוסט בפייסבוק היא ארוכה.
"אנחנו חברה של ידע, וכשהכל נעשה בצורה דיגיטלית ומתועדת – קל לאסוף את המידע ולהפיק ממנו רווח. עם זאת, למודעות הגוברת להפרת הפרטיות יש השפעה בשטח. אנשים מדברים בקודים – יש מחקר שלם על שיחות לא מילוליות שנעשות ברשת על עניין מסוים. אנשים מתחילים לצנזר את עצמם".
גם עו"ד יהונתן קלינגר, היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות, אינו סבור שזהו סוף עידן הפרטיות. "מספידים את הפרטיות בכל שנה ואומרים שזה נגמר. לעומת זאת, בכל שנה נכנסות לשימוש יותר ויותר טכנולוגיות שמסייעות לשמור על הפרטיות, כמו VPN (רשת וירטואלית פרטית), שמסווה את פעילות הגולש, חוסמי פרסומות (AdBlock), ושיחות מוצפנות, כלי שאפילו וואטסאפ משתמשת בו. זהו לא סוף עידן הפרטיות.
"כלים נוספים שמסייעים לשמור על פרטיות הם המטבעות הקריפטוגרפיים ומערכות תשלום אלקטרוניות. אנשים לא רוצים שיידעו מה הם קונים, ולא רוצים בנק שיעקוב אחרי הפעילות הכלכלית שלהם. מבחינת חקיקה, התקנות האירופיות, שייכנסו עוד מעט לתוקף, הן דוגמה לחקיקה קיצונית, שמטילה חובות עצומים על בעלים של מאגרי מידע. גם בארץ עברו השנה תקנות הגנת הפרטיות".
קלינגר מציין כי הציבור מוכיח בכל פעם מחדש כי כשבעיית הפרטיות צפה – לא כולם נשארים אדישים. בכל פעם שנופלת ההבנה כיצד נעשה שימוש במידע שמועבר בפלטפורמות של פייסבוק – כמות ההורדות של טלגרם, המתחרה המוצפנת יותר של וואטסאפ, עולה. פתרון נוסף הוא שימוש ב-ProtonMail – שירות מייל מוצפן לחלוטין, שהומצא על ידי מדענים מפרויקט מאיץ החלקיקים CERN שבשווייץ. השירות ניתן על ידי חברת פרוטון היושבת בז'נווה, כך ששרתיה נמצאים מחוץ לתחום שיפוטן של ארה"ב והאיחוד האירופי.
כל עוד אנחנו מצפים להשתמש בשירותים של ענקיות הטכנולוגיה בחינם, זהו קרב אבוד. השינוי יקרה בשלוש דרכים, שיתרחשו במקביל או באופן נפרד: הדרך הראשונה היא רגולציה עצמית של חברות הטכנולוגיה, שיחששו מהמודעות הגוברת של הציבור להפרת הפרטיות, וירסנו את כמות המידע שהן אוספות על המשתמשים; הדרך השנייה, שכבר מיושמת בחלקה באירופה, ונמצאת על שולחן המחוקק הישראלי, היא רגולציה חיצונית, שתרסן את החברות על ידי הטלת סנקציות כלכליות משמעותיות שיכריחו אותן להוריד פרופיל; הדרך השלישית והחשובה ביותר היא חרם צרכני, שיתחיל בהגברת המודעות למחיר שמשלם הציבור על השימוש בכל האתרים והאפליקציות שנדמה לו כי אינו יכול לחיות בלעדיהם. הכוח בידיים שלנו.
עוד ב-TheMarker:
לאן תלך הטכנולוגיה ב-2018?
עבריינים עוברים מביטקוין למונרו