בצבע אדום: המשחקים האלימים ביותר בהיסטוריה

בימים אלו חוגג עולם משחקי הוידאו את יציאתו מחדש של ״דום״, מראשוני ז׳אנר הפעולה מגוף-ראשון, ומשחק מהפכני כמעט מכל היבט: המכני, הגרפי, וגם ברמת האלימות יוצאת הדופן שהוצגה על המסך. כאשר נתגלה שהצעירים האחראים לטבח בתיכון קולומביין שיחקו בזמנם הפנוי בדום, מבחינת הפוליטיקאים והתקשורת בארה״ב נמתח קשר חד-משמעי בין משחקים אלימים ואלימות בעולם האמיתי. המחקר האקדמי בתחום רחוק מלחשוב קשר כזה, אך זה לא מפריע להאשמות דומות לצוץ עד היום.

דום לא היה המשחק האלים הראשון בהיסטוריה, וגם לא הראשון שעורר ביקורת. אלימות, במובן הפשוט ביותר, היא כמעט חלק בלתי נפרד מהתחום, וכבר ב-1976 היה מי שמצא דרך לבטא אותה באופן ישיר ואף מזעזע במקצת. במשחק הארקייד שליווה את סרט הקולנוע ״מרוץ המוות 2000״, מטרת השחקן היא לדרוס אנשי-מקל שצורחים (טוב, עד כמה שאפשר להשמיע אפקט של צרחה באמצעים הפרימיטביים של אז) ואז הופכים למצבה. היו לא מעט שכבר זה הספיק להם בכדי לצאת בדרישות לפיקוח מחמיר יותר על משחקי הוידאו.

במשך זמן מה הרוחות נרגעו, אולי גם מפני שהיכולות הגרפיות של מה שנקרא אז ״מחשב״ (והיום לא היה מספיק כדי להפעיל תנור מיקרוגל) לא באמת אפשרו להפליג יתר על המידה באלימות ריאליסטית. באמצע שנות ה-80, דברים התחילו להשתנות. משחק ארקייד בשם Chiller, מעין סימולטור של אלימות כנגד חפים מפשע, הדגים לפתע שאפשר ללכת די רחוק. זה היה מזעזע מידי לקהל, ו-Chiller נחל כישלון חרוץ ונעלם במהירות מאולמות המשחקים.

ואז, בשנה אחת, 1992, הקהל התאהב בדם מפוקסל. שני משחקים ראויים לעיקר הקרדיט. הראשון הוא וולפנשטיין 3D, או בשמו המפורסם יותר בעברית ״טירת הנאצים״. האויבים היו אומנם חיילי אס.אס והצורר הנאצי עצמו, אך האלימות הפכה ריאליסטית יותר מכפי שמישהו העז לדמיין.

רגע אחריו, נצבעו המסכים שוב באדום עם משחק המכות ״מורטל קומבט״, שלא הסתפק באפקטים אלימים במיוחד, אלא אף עודד את השחקן לחסל את יריביו בדרך המגעילה (והמשפילה) ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הקהל היה מהופנט לגמרי, וקולותיהם של ארגוני הורים וצנזורים בעיני עצמם נבלעו תחת הלהיט המסחרי האדיר הזה, תחילתה של סדרת משחקים שממשיכה למעשה עד היום (ושומרת על המסורת האלימה).

והנה הגענו לדום, שיצא ב-1993 וקיבע למעשה את מעמדו של ז׳אנר ״משחקי הפעולה מגוף ראשון״ כמוביל את התעשייה, מבחינה טכנולוגית, מסחרית, וכן - גם במידת האלימות הריאליסטית שהוא מסוגל להציג מבלי להניד עפעף. היוצרים, ג׳ון קארמק וג׳ון רומרו, החתומים אגב גם על טירת הנאצים, הפכו כמעט בין לילה למיליונרים. בעיני רבים שניהם גם היו האבטיפוס לגיימר, מביאי הבשורה לעולם החדש שבו ה״חנון״ הוא כבר לא קורבן דחוי ועלוב, אלא גיבור תרבות מהולל.

כשמישהו קובע שיא, זה כמובן רק עניין של זמן עד שמישהו אחר ינסה לשבור אותו. ב-1996, זה סוף-סוף קרה. ״דיוק ניוקם 3D״ לא הסתפק באלימות ריאליסטית, אלא מיקם אותה בתוך עולם שנראה ריאלי לחלוטין, עם גיבור נאמן לרוח התקופה: מאצ׳ו סקסיסט ומיזוגן.

״קארמגדון״ מ-1997 הוא אולי הרגע שבו גם הגיימרים עצמם, או לפחות חלקם, עצרו לרגע והתחילו לחשוב אם לא הגענו רחוק מידי. במשחק הפעולה הזה נוהגים במכונית שכל מטרתה היא לדרוס ולחסל, כאשר חיסול של בני-אדם - גם חפים מפשע - ללא כל סיבה, מעניק נקודות בונוס נחשקות.

האלימות במשחקי הוידאו לא הפסיקה לפתע, כמובן. אלא שכמו במדיות אחרות, התחילו משחקי הוידאו להתבגר, וכעת בכדי להימנע מתגובת-נגד וכישלון מסחרי, נדרשו המפתחים לייצר קונטקסט עלילתי כלשהו שיוכל להסביר את מה שמתרחש על המסך, ואולי אפילו להצמיד מסר ביקורתי מהדהד על התרבות שבתוכה רצח עשוי להיראות לעיתים כרע הכרחי, אם לא ברכה של ממש. סדרת ״GTA״ שהחלה ב-1997 ומאז התפתחה להיות אחד המותגים המוערכים (והרווחיים!) של התעשייה, היא אולי המצטיינת מכולן. אין פה כמעט רגע של אלימות קיצונית שלא מתלווה לו סאטירה עוקצנית.

Bioshock הוא עוד רגע מכונן, משחק מ-2007 שנחשב יצירת מופת מבחינות רבות, מעין ״האזרח קיין״ של עולם המשחקים. זהו כמובן גם משחק מפחיד ואלים, אבל הוא לא חייב להיות כזה: אפשר לסיים אותו מבלי לירות ירייה אחת. השחקן לבדו הוא זה שיחליט האם להתאמץ כדי לשמור על המוסר, או להביא את העולם לקיצו ולעבור על כל חוק אפשרי - כולל הקרבת ילדים לצורך חיזוק הדמות הראשית.

בעוד שרוב משחקי המחשב שעסקו באלימות קיצונית ומוסר היו ״משחקי אינדי״, פרויקטים צדדיים המיועדים לקהל מצומצם של מביני עניין, Call of Duty: Modern Warfare 2 מ-2009 הוא משחק פעולה שהעז להציג סצינה בעייתית במיוחד למרות היותו שובר קופות - למעשה אחד המשחקים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. השחקן מגלם תפקיד של סוכן חשאי המצטרף לארגון טרור בכדי לפרק אותו מבפנים, ומבצע תחת כסות זו פיגוע בנמל תעופה עמוס אזרחים. הסצינה המפורסמת, ״No Russian״, איננה חובה וניתן לדלג עליה, איך מי שבוחר שלא לעשות זאת נדרש לטבוח במאות חפים מפשע באחד השלבים המפורסמים ביותר בהיסטוריה.

יש, כמובן, מי שדואג להוסיף ולאתגר את הרשויות, ומנסה לזעזע ולקבוע שגם אלימות מינית היא משהו שאפשר להפוך למשחק. לאחרונה נדרשה חנות משחקי המחשב הגדולה בעולם, Steam, לפרשייה שהסעירה רוחות: משחק מחשב בשם ״Rape Day״, שתואר על ידי מפתחיו כ״פנטזיית אונס״ לכל דבר, סימולטור של פשעי מין חמורים.