במוצ"ש האחרון קרה משהו די מופלא ברמת החייל – קבוצה גדולה של אנשים שלפני עשור נחשבו בעיני החברה בתור חנונים בגלל העובדה שיש להם בלוג, נפגשו במסיבה בפאב, ונחשבים כחנונים בעיני החברה, בגלל העובדה שהם נפגשים סביב העובדה שהיה להם פעם בלוג.

הנהלת ערוץ 10, הבעלים של ישראבלוג, הודיעה שתסגור סופית את האתר בסוף השנה, וזה הביא עשרות מהבלוגרים הפעילים שם להתגבש, להיזכר, ובעיקר להקריא פוסטים מביכים מהבלוגים שלנו, שנכתבו לפני 10-15 שנים, כשחלקנו היינו עוברים.

הגעתי לפאב "מרדל", שאירח את הערב, ויואב מאור, מהמוכרים בישראבלוג שאירגן את האירוע, קידם את פניי בעיניים בורקות. ההיסטוריה שלי איתו מעניינת – בתור ילדון ישראבלוג בכיתה ו' שהיה קורא בשקיקה את הבלוג שלו, אני זוכר את עצמי מדבר איתו במסנג'ר (של מיקרוסופט MSN, לא פייסבוק!), מתלהב מכל פעם שהוא ענה לי, שולח לו הודעה ויושב ובוהה בשיחה עד שאקבל תשובה. היום, כמובן, אני כבר בחור בן 23 שרואה בו בן אדם רגיל שממש כמוני גיבש את הכתיבה שלו בישראבלוג, וקיבל בסיס מקצועי לעולם המדיה והתוכן. עכשיו הוא קולגה, אפשר לומר. מאור עובד בענף הפרסום.

ברקע התנגן פלייליסט מושלם שמורכב משירים כמו Sweet Child of Mine ומיטב להיטי "טוקיו הוטל"; על המסך הוקרן הכיתוב "בלוג יפה, מוזמן לשלי" - אחד הטוקבקים הנפוצים בתקופת הפריחה של האתר; כולם ישבו במבוכה, לא לגמרי ידעו מה לעשות עם המידע שלכולם פה היה בלוג. בשלב מסוים ניגש אליי בחור עם ראסטות, הצביע אליי במין מבט כזה של "אפשר לגשת? זה בסדר?", הנהנתי לו "בטח" וכבר ציפיתי לשמוע שהוא קרא את הבלוג שלי, "חייו של מתבגר", וזיהה אותי משם. טעיתי. זה היה מלצר שרצה לשאול מה אני מזמין. כמה טיפוסי לערב מהסוג הזה.

כל מה שחרא בחיים האלה

גיליתי שאני ראשון ברשימת המקריאים, מה שלא נתן לי הרבה זמן להתכונן נפשית לחוויה המשונה הזו. לפניי, כמובן, עלו לשאת דברים כמה אנשים שכולם חיכו לדעת מה יש להם לומר.

מריאט כהן, מנהלת ישראבלוג במהלך השנים, סיפרה סיפור יפהפה על איך אנשים בעבודה שלה גילו את הבלוג שלה (פעם חשבנו שאנחנו אנונימיים ונסתרים באינטרנט) והקריאו בקול רם פוסט שהיא כתבה על זה שהיא עשתה ביד בשירותים שבמשרד. יואב מאור עלה ודיבר על איך שבניגוד לפייסבוק ואינסטגרם המפולטרים, בישראבלוג לא ניסינו להציג את חיינו היפים, המושלמים והמלוטשים – אלא פשוט כתבנו בלי סינון על כל מה שחרא בחיים האלה, והגולמיות הזו היא באמת סוד הקסם של ישראבלוג. הקטע שהקראתי, אגב, היה הוכחה מושלמת לטענה הזו. תכף אגיע לזה.

רגע לפני שהגיע תורי, עלה אורח מפתיע נוסף – סניה ולדברג. מעולם לא הבנתי את מה שהפך את הבלוג שלו לזה שנשאר במקום הראשון של טבלת הפעילים במשך כל כך הרבה זמן, אבל משהו שם עבד, כנראה. הוא דיבר, כמו כולם, על מה שישראבלוג נתן לו ולכל מי שנכח שם, ולמזלנו לא נתן שום עצות על אמנות הפיתוי. סניה ירד מהבמה, אני עליתי, ולא יכולתי להתאפק: "סניה, אם שיעורי הפיתוי שלך באמת היו עובדים, כולנו לא היינו פה עכשיו". סליחה סניה.

ועדת קווים אדומים

"דיברתי שיחות די ארוכות עם שי וזאב ושניהם נתנו לי מוטיבציה נגד אלון [שרעבי, שאני שונא]... הם שניהם אמרו שאני יכול לקרוע אותו ושהוא הרבה יותר חלש ממני... הם אמרו שהם ינסו 'לאמן' אותי קצת בללכת מכות XD", הקראתי בפני קהל של עשרות בלוגרים, כולל את הסמיילי "אקס די" (השיא של הערב מבחינתי).

הסיפור הזה הוא סאגה המורכבת מכמה פוסטים שמתפרשים לאורך כמה חודשים. זה מתחיל מהפוסט שבו אני מספר איך כמה חברים דירבנו אותי ללכת מכות עם ילד שכל הזמן ירד עליי, ממשיך מפוסט שנכתב חודש לאחר מכן, כשדיברתי איתו באייסיקיו וכך סיפרתי: "אלון שרעבי התעצבן ושאל אותי אם אני רוצה בוקס, ואמרתי לו שאני לא פוחד ממנו, ושאלתי אם הוא רוצה להוכיח לי כמה הוא חזק בהפסקה, והוא אמר שבסדר. אחרי הפסקת האוכל הייתה ההפסקה. אלון שרעבי לא הופיע, או שפשוט לא מצאנו אחד את השני".

הסיום היה בפוסט עם הכותרת "היום הכי גרוע בחיים שלי", שדי חושף את איך שהניסיון שלי ללכת איתו מכות הסתיים - במכות חזקות שנתנו אחד לשני ויצאנו בשיוויון. כדי להבהיר כמה כיתה ו' החוויה הזו הייתה, סאגת המכות נגמרה כשהמורה זיוה באה להפריד אותנו ואמרה ש"ועדת קווים אדומים לא פועלת היום, אז ביום ראשון יקבעו את העונשים שלנו". אלוהים אדירים.

החבר הזה שמבקש ממך ביס

מה שהיה כ"כ קסום בעיניי בפוסטים האלו, כמובן, זה לא רק ההתרחשויות עצמן – אלא, כמו שיואב אמר, חוסר הסינון שלי. כתבתי שם בגוף ראשון משפטים שמוציאים אותי ממש ממש רע. בקטע מביך. ולא סיננתי שום דבר, בניגוד לפייסבוק, לדוגמה, שם אנחנו נעשה 20 טיוטות לסטטוס "החבר הזה שמבקש ממך ביס מהפיתה" ונעביר את זה דרך התייעצויות וקבוצות מיקוד לפני שנעלה.

מה שהפתיע אותי בהמשך הערב היה הכיוון שאליו הרבה הקראות הלכו. בעוד שחלק מהאנשים באמת הקריאו קטעים מביכים ונטולי מודעות עצמית כמו שלי, הוקראו שם כמה קטעים שהיו באמת יפים, ושחוסר הסינון שלהם התבטא בעיקר בכמה שהם חושפניים, אישיים וכואבים. אותם אנשים שעמדו על הבמה לא באו בשביל הדאחקה, הם באו כדי להודות לישראבלוג על שהיווה להם אוזן קשבת ברגעים כואבים באמת. הם לא לועגים לעצמם של העבר, הם מחבקים אותו ומבטיחים לו שהכול בסדר עכשיו.

מה שלא יהיה, שתי הגישות השונות דרשו אומץ, ואני באמת מתרשם מכמות האנשים שהיה להם את האומץ לעמוד על הבמה הזאת ולשפוך את הלב שלהם (או לפחות הטיוטה שלו מ-2007) מול כל כך הרבה אנשים זרים.

לשמחתו של האינטרנט הישראלי, ישראבלוג עדיין באוויר בשעה זו, אחרי שהגיע יום הדין שגזר ערוץ 10, ובימים האחרונים עדיין יש נסיונות ויוזמות להציל אותו ולהעביר למישהו אחר שימשיך את קיומו. אז אתם עדיין מוזמנים לשלי ;).