אנחנו הישראלים אוהבים להיזכר בעבר. כל יום עצמאות אנחנו מדברים בערגה על ראשית ימי המדינה, מאזינים לשירים מתקופות שמעולם לא היכרנו ומבקרים במוזיאונים שכל השנה צריכים להתחנן כדי שנטרח להכיר בקיומם.
רק באינטרנט אנחנו ממשיכים לדהור בלי להסתכל אחורה. אבל נחשו מה - אנחנו כאן כדי להזכיר לכם את מה שרציתם לשכוח: שבניגוד לשאר תחומי הנוסטלגיה, באינטרנט המקומי דווקא לא היה שמח יותר לפני שנולדנו.
בואו נתחיל ממי שדווקא חמק מהגורל האכזר של אתרי האינטרנט הוותיקים: אנחנו. את העיצוב הראשון של מאקו רובכם בטח עוד זוכרים. אחרי הכל, זה לא היה מזמן - אנחנו בסביבה בסך הכל שש שנים, כך שמעולם לא יצא לנו להתלבש בבגדים וירטואליים בסגנון הפרה-היסטוריה של שנות התשעים. כך גם נחסכו מאיתנו תמונות מזעזעות של דף לבן מלא קישורים כחולים משעממים שמוצגים הפוך בגלל פורמט העברית שהשתנה בינתיים ותמונות מוקפות מסגרת כחולה (כן, פעם לא היה אפשר להימנע מזה).
ומהתזכורת הנעימה והפרגון העצמי הדביק, נעבור ישר למי שלא שפר עליו מזלו: אתר IOL - ראשי תיבות של Israel OnLine, למי ששאל - היה אחד הפורטלים הראשונים בישראל. פורטלים, למי ששכח, היו אתרים שבהם התוכן היה שולי והעיקר היה ריכוז של קישורים. כן, פעם לא היה גוגל ואפילו לא מועדפים בדפדפן. אז אנשים התחילו את הגלישה באתרים שכל מטרתם היתה לאסוף למרום אחד את כל האתרים שהגולשים עשויים לרצות להגיע אליהם - מאתרי חדשות מקומיים ועד אתרי קניות. במקרה של IOL, זה לא החזיק מעמד הרבה זמן ואחרי שוואלה רכשה את האתר בשביל הפורומים שהפכו לחלק העיקרי בו הוא נסגר.
ואם דיברנו על פורומים, גם אתר הפורומים והבלוגים תפוז - לשעבר אתר הווב 2.0 הגדול בישראל - התחיל כפורטל. כפי שניתן לראות בתמונה, העיצוב היה בסיסי להחריד והלוגו היה תמונה חתוכה של הפרי (ובגרסה מוקדמת מאוד תמונה של פלח). עד מהרה גילו באתר, שנעזר במיילים מהגולשים כדי לגלות אתרים מעניינים, שעדיף לתת לגולשים לעשות עוד משהו חוץ מדיווחי מייל על אתרים שלא מעניינים אף אחד - אז הם הקימו פורומים, בהם הגולשים יכלו לספר על אותם אתרים לגולשים אחרים ואז לדון במשך שנים מי היה הראשון שגילה כל אתר, גם שנים לאחר שנסגרו.
דרך אחרת למצוא אתרים מעניינים לפני גוגל היתה לנסות לחפש אותם. אנחנו כותבים "לנסות", כי במנועי החיפוש של שנות ה-90 היה אפשר לחפש משהו במשך חצי שעה ולא לקבל אף תוצאה שאינה פורנו. היום, לעומת זאת, מופעל על התוצאות סינון קפדני וכדי להגיע לפורנו צריך ממש לבקש מגוגל רשות מפורשת, כולל מילוי שאלון אינטרנטי שמנסה לקבוע את גילנו המנטלי כדי להחליט אם אנחנו ראויים לכבוד. בכל אופן, בתחילת ימי האינטרנט הישראלי היו גם אתרים שכל תפקידם היה לרכז עבורנו את מנועי החיפוש הזמינים. כזה היה Start, שכפי שניתן לראות בתמונה הציג לא פחות מ-14 מנועי חיפוש שונים, שאף לא אחד מהם קיים היום (את השם יאהו אתם אמנם מכירים, אבל החיפוש הנוכחי של האתר מבוסס למעשה על בינג של מיקרוסופט).
וואלה הוא אחד האתרים הוותיקים ברשת הישראלית, ורק לאחרונה הוא נפטר סוף סוף משאריות העיצוב הפורטלי שלו. כן, גם הוא היה פעם כזה, כמו כולם (כמעט). אפילו היום, אחרי השקת העיצוב החדש, נשאר לו עדיין סממן אחד מהתקופה בה אתרים לא הציגו תוכן משלהם, אלא רק אספו קישורים ששלחו אותנו לקרוא חדשות בעיתונים: שירות המייל שלו, המייל העברי האחרון לאחר סגירת השירות המקביל של נענע בשנה שעברה.
נענע, אמרנו? גם הוא היה פעם פורטל, כמובן, עם העיצוב המתחייב וכל מה שמסביב - צ'ט ופורומים. אבל מה שהפך אותו לפופולארי היה אתר "פרה פרה", מעין מדור תוכנה שריכז הורדות של תוכנות והיה מועתק ברובו מאתר Tucows. אבל התרגום לעברית השתלם והביא לכך שהתרגלנו להיכנס אליו בכל פעם ששיעמם לנו, לחפש תוכנות חדשות או משחקים טפשיים.
אתר אחר שנעלם מחיינו כבר מזמן הוא נטקינג, שהוקם ב-1996 כדי להנציח את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין אך הפך תוך זמן קצר לאחד מאתרי התוכן הראשונים בישראל, עם טורים אישיים (היום קוראים לזה בלוגים) לצד אינדקס האתרים. בימים ההם, לפני מאקו, נטקינג היה הראשון שהבין שהדרך לעניין את הגולשים היא שיתוף פעולה עם תוכניות טלוויזיה ואפילו הקים את תחנת הרדיו האינטרנטית הישראלית הראשונה.
ואי אפשר בלי Ynet. למרות שבניגוד לכל יתר האתרים שהוזכרו בכתבה הוא הוקם רק ב-2001, ולא בשנות ה-90, בכל זאת נזקפת לזכותו הראשוניות בהפיכת עיתון לאתר חדשות של ממש, ולא רק אוסף ידיעות ממהדורת הדפוס. למרבה הפלא, מהתמונה עולה כי העיצוב של האתר לא השתנה כמעט בכלל ב-14 שנות קיומו, חוץ משינוי בשיבוץ רשימת המדורים. גם החדשות, אגב, לא השתנו כמעט, אם כי בשנה שעברה השתנו השמות בכותרת מבוש וסדאם לאובמה ובשאר.
