קודם כל, עצרו כל מה שאתם עושים והשקיעו עשרים וארבע דקות לצפייה בנאום של סשה ברון כהן בכנס של הליגה נגד השמצה.
סשה ברון כהן יצא כנגד "שישיית הסיליקון"; המנכ"לים ומקבלי ההחלטות בפייסבוק, טוויטר, יוטיוב וגוגל, לאור זאת שהם מאפשרים פרסומי שנאה ואלימות. האג'נדה של כהן נכונה, כך גם הביקורת שלו, אבל לא ההבנה על איך המשפט עובד.
כהן צודק כשהוא מבקר את ענקיות הטכנולוגיה, כאשר הוא מסביר שהמבנה של הפלטפורמה מקדם (או מאפשר קידום) של ביטויי שנאה ואלימות. אנחנו רואים את זה כאשר הטרשת החברתית הגדירה את אתר "ברייטבארט" בתור מקור חדשות מהימן, ואפשרה לאלימות להשמע. ראינו את זה כשפייסבוק אישרה לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בזמן הבחירות, לקדם אלימות כנגד ערביי ישראל, והשעתה אותו רק לאחר צו של ועדת הבחירות וגם אז לזמן מוגבל.
לחלוטין, פייסבוק הייתה מאפשרת למשטרים דכאניים לקדם את האינטרסים שלהם אם הם היו משלמים מספיק כסף, אבל זה לא העניין. אני רוצה לדבר על הטעויות של כהן ואיך לפתור אותן.
סעיף 230. כהן הסביר שענקיות הטכנולוגיה (או "ספקיות הביטוי" במקרה שלנו), חסינות מאחריות אשר זה נוגע לביטויים על ידי המשתמשים שלהן. זה נובע מסעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת בארצות הברית. במדינות דומות יש דוגמאות דומות אחרות. ההסדר הזה לא ייחודי בכלל, הוא נועד לאפשר כמה שיותר ביטוי ולתת חסינות כאשר ספקיות הביטוי מתחילות לפעול כנגד מי שפועל שלא בהתאם לכללים. למה? כי תחת המשטר הכללי בחוק הן היו פטורות מאחריות כל עוד הן לא ידעו מה היה השימוש, והיה (בעצם) אסור להן לפקח על הפעילות באתרים בכלל.
איך יכול להיות שהמשפט לא מטיל עליהן אחריות? זה קל: אם אני מפעיל לוח שנותן לכל אחד לפרסם, כולל בקבוצות סגורות, אז אסור לי לרגל אחרי המשתמשים שלי או לעכב את הדברים שלהם עד שאני מסדר את הבעיות (על העיכוב נדבר עוד דקה, חכו). אולם, אם אני נוקט בצעדים כמו להכניס פילטרים של מילים רעות אז אפשר להטיל עליי אחריות כי לא הכנסתי את כל המילים הרעות פנימה. פה סעיף 230 נכנס לפעולה. הוא אומר שאם אתה פועל להקטנה של ביטויי שנאה, אז אי אפשר לתבוע אותך אם לא הצלחת.
סעיף 230 קצת עבר טלטלות בשנים האחרונות באמצעות חקיקת FOSTA/SESTA, חוק שנועד להתמודד עם סחר בבני אדם ברשת. אבל עדיין, בלעדיו לא היה ביטוי ברשת. כלומר, היית יכול לצעוק כמה שתרצה באתר הפרטי שלך, אבל אף אחד לא היה מקשיב כי אין מנועי חיפוש, אין רשתות חברתיות, רק תוכן ערוך ומבוקר היטב.
כשכהן קורא לאחריות על ספקיות הביטוי, הוא בעצם קורא לסגור את הרשת. מה ההצעה שלו? הוא אומר "בוא נעכב את כל הביטוי ונפעיל אכיפה", נתן לגוגל ופייסבוק להפעיל מסנני תכנים. בלי להתייחס לנזק שנגרם לאותם אנשים שנאלצים להיחשף לזוועות האלה, אנחנו בעצם נצטרך לעצור את כל הפרסומים עד שנסיים לבדוק את העובדות.
על כמה תוכן מדובר? ובכן, ביוטיוב מדובר על 500 שעות וידאו בכל דקה. זה אומר שאם נצטרך לצפות בווידאו במהירות של פי-שניים, יוטיוב יצטרכו 45,000 מסנני תוכן שיעבדו במשמרות של 8 שעות שבעה ימים בשבוע ושיקבלו החלטות בזמן אמת. הם יצטרכו להבין האם יש מתכון לעוגה כושית או משפט שמעליב בני אדם, להבין האם השימוש במילה "שקל" הוא אנטישמי או לא, וכדומה.
אז לא, אתה לא יכול לסנן מראש את כל התוכן אם אתה רוצה ביטוי חופשי. אתה יכול לסנן בעולם שבו נטפליקס שולטת, ואיפה שכהן מציג את התוכן שלו בגאווה ובחן רב.
אז מה כן אפשר לעשות? הפתרון הוא לא לסגור את פייסבוק, ולא לבטל את סעיף 230. הפתרון הוא מספר דאנבר. מספר דאנבר משקף את מספר הקשרים החברתיים שאדם יכול להחזיק ועדיין לנהל איתם קשר משמעותי. המספר הזה הוא 150. בעוד שיכולים להיות לך יותר מ-150 "חברים" או "מכרים" בחיים האמיתיים, אתה לא באמת יכול להחזיק בקשר יציב עם מי מהם.
עכשיו, בוא נתעסק במספר דאנבר כדי להבין את ההצעה שלי. אני מציע שכדי להגביל את ביטויי השנאה, סעיף 230 עדיין יחול אבל רשתות חברתיות יצטרכו שהמשתמשים ינוהלו בקהילות של 150 חברים. לכל קהילה יהיה מנהל קהילה שלא יהיה חסין באמצעות סעיף 230, והוא יחליט אם הוא מאמת, מאשר, או מסרב לפרסם תוכן. הוא יקבע את כללי הקהילה והוא יהיה מי שמחליט אם להסיר תוכן. בכל קהילת דאנבר אפשר יהיה להצביע על הנציג או לקבל הסדרים אחרים, וכל אדם יוכל להיות חבר בעד 150 קהילות דאנבר, ושיהיו לו גם עד 150 חברים ברשת החברתית.
זה אומר שהדבר שבה תוכן מופץ תשתנה. אם אני חבר ב-150 קהילות, שכל אחת מהן מחזיקה 149 חברים אחרים, ואני מפיץ משהו, אז החשיפה המקסימלית שאקבל מיד היא 22,500 אנשים (בהנחה שאין חפיפה בין החברים בקבוצות והחברים שלי). עכשיו, התוכן יכול להיות ויראלי: כל אחד מהחברים יכול לשתף את התוכן שלי עם קהילות אחרות. אבל, זה ישנה את מודל ההפצה לתאים של 150 אנשים. אף קבוצה לא תהיה גדולה מספיק כדי לפתח את הרעילות והבריונות שמאפיינות קבוצות גדולות.
למה שאנשים יתנדבו להיות מנהלים? אז כאן יש תשובה טובה - כסף. המנהלים יקבלו חלק מהרווחים של הקהילה. פייסבוק מכניסה בערך 7.26 דולר לרבעון על כל משתמש; זה אומר שאם יהיו לנו מספיק קשרים משמעותיים, ובהנחה שהמנהל עושה את העבודה שלו ביחד עם דרכים אחרות להכניס כסף (כמו לארגן מפגשים לקהילה), אז הוא יוכל להכניס עוד כמה מאות דולרים בכל שנה.
האם זה יעיף את ביטויי השנאה לגמרי? ברור שלא. אבל זה ימזער את הרעילות שמגיעה לקבוצות אחרי שהן מגיעות לרף מסוים. קבוצות קטנות הן פחות רעילות, ובקבוצות גדולות בכל מקרה יש מספר מצומצם של משתתפים בדיון, כאשר השאר הם צופים.
אז מה יקרה עם מחאות פוליטיות? זו שאלה קשה. אני מבין שיהיה יותר קשה לארגן הפגנה המונית בלי היכולת להקים קבוצה של מיליון אנשים. אבל... פוליטיקאי יוכל לארגן יותר מ-150 אנשים; כל מה שצריך הוא שהיחסים לא יהיו הדדיים: אתה תצטרך להחליט על מי מ-150 חברי הדאנבר שלך לוותר כדי לעקוב אחרי המטרה או הפוליטיקאי שלא עוקבים אחרייך בחזרה.