קייט אפטון מול מחשב
לפתוח או לא לפתוח בלוג? | צילום: Andrew H. Walker, GettyImages IL

ניק דנטון לא מאמין בבלוגים בתור מודל עיסקי מדהים שיכול להכניס המון כסף. הוא צריך לדעת - הוא מנהל את אחת מרשתות הבלוגים הגדולות והנחשבת בעולם. Gawker מדיה שבבעלותו מחזיקה כיום בשמונה בלוגים (היא החזיקה בשיאה ב-14) שהם מהבלוגים הנקראים בארה"ב ובעולם. גוקר, lifehacker,  גיזמודו, Engadget, Jezebel ועוד.

מבחינתו של דנטון, הסיבה היחידה שכל הבלוגים האלה קשורים אחד לשני בטבעת, מעוצבים אותו הדבר ומקושרים אחד לשני זה אך ורק כי זה קוסם למפרסמים. "קל יותר למכור את עצמך כמותג. מפרסמים אוהבים את זה" דנטון אמר בזמנו בכנס Les Blogs שהתקיים בפריז.

מייסד Gawker, ניק דנטון (מתוך ויקיפדיה)
"קל יותר למכור את עצמך כמותג. מפרסמים אוהבים את זה"

אז למה דנטון, איש שהקים אימפריה אימתנית של בלוגים, מנסה לשכנע את העולם שדווקא בלוגים זה לא פיתרון עיסקי כל כך נוח? יכול להיות שהסיבה לכך היא שהוא לא אוהב מתחרים? הרי Gawker נחשבת חברה רווחית. דנטון לא מפרסם מספרים, אבל בשנת 2010 גוקר-מדיה נחשבה לחברה ששווה הכי הרבה כסף בתחום הבלוגים, אפילו יותר מההאפינגטון פוסט. המקומות כנראה התהפכו מאז ועדיין - דנטון ממשיך להצעיד את חברת המדיה הקטנה שלו קדימה, אל עבר הרווחיות והכי חשוב - אל עבר ההשפעה.

האתרים הנקראים בארה"ב הם בלוגים

גוקר עצמו התחיל כאתר רכילות עם מעט מאוד חדשות. הסיסמה שלהם מאז ועד היום היתה: "הרכילות של היום היא החדשות של המחר". צוות גוקר עומד בזה ומספק זווית חדשותית כמו שאף גוף מדיה אחר לא היה מעז. השנה הם הציגו סדרת כתבות שנכתבה על ידי מקור אנונימי שעבד בתוך מערכת החדשות של פוקס ניוז. אתיקה? פחד מהמתחרים? רצון לא לחשוף את המקורות בכל מחיר? את גוקר כל זה לא מעניין. דנטון קיבל לידיו מישהו שהיה מוכן להלשין על המתחרים ולהוציא משם פרטים עסיסיים וסיפורים רכילותיים לא נעימים, והוא ניצל את ההזדמנות כל עוד הוא היה יכול. החפרפרת בפוקס נמצאה, פוטרה ומצאה את עצמה ברחוב וללא עבודה. אבל הבלוג של גוקר הרוויח חתיכת סיפור, שלא בטוח שאתר אחר היה מפרסם.

אז מה הופך את גוקר לבלוג? מצד אחד - הוא מעודכן מספר מדויק של פעמים במהלך היום, אם כתב אחד חולה הוא מוחלף על ידי אחר, יש לוח זמנים שחייבים לעמוד בו, יש לו מודל עיסקי ברור, יש לו תחום עניין ספציפי שהוא מסקר, נשמע יותר כמו מגזין או עיתון מאשר בלוג. מצד שני, אולי הבלוגים החדשים עושים הכל בשביל להגדיר את עצמם מחדש, בין עולם הפרינט ועולם העיתונות הישן לבין עולם שבו אפשר ליצור חוקים חדשים, לבדוק את הגבולות של העיתונות, ליצור גופי מדיה חדשים שיתחרו בגופי המדיה הישנים והשמרנים.

Gawker
"הרכילות של היום היא החדשות של המחר"

לעומתו, בוינג בוינג הוא לחלוטין מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו כשאומרים בלוג. מספר העובדים בחברה? חמישה בזמן שיא. מספר העדכונים ביום? כמה שרק אפשר. הנושאים שהבלוג מסקר? ממדע בדיוני ועד זכויות האזרח, מקומיקס מחתרתי ועד לעדכונים מהשטח בזמן הצונמי ביפן. מטורי דעה על התוכנית השנתית של נאס"א ועד סרטון מצחיק עם דוב שנבהל מאריה.

צוות הכותבים של בוינג בוינג עושה עבודה קשה, יסודית, אבל מאוד מהנה (הם מעידים על כך) בלכתוב על כל מה שמעניין אותם. הטעם שלהם עשה את הבלוג לאחד הנקראים ברשת. עם 2.5 מיליון יוניקים בחודש בוינג בוינג נחשב לאגדה באינטרנט, למוסד אמיתי ולאחד המקומות הראשונים שצריך ללכת אליהם אם אתם רוצים להרגיש קצת בלוג של פעם.

בבוינג בוינג אף פעם לא השקיעו יותר מידי מחשבה בתוכנית עסקית. העורכים הראשיים והכותבים ממשיכים לעבוד בעבודות אחרות, זאת למרות שהבלוג שלהם מכניס להם לא מעט כסף. הם נחשבים לגוף מדיה עצמאי, אבל משתדלים לשמור על הצניעות ואת הראש שלהם בנושאים שמעניינים אותם באמת.

גוקר ובוינג בוינג הם שתי גישות שונות לחלוטין בעולם הבלוגים הגדולים המתהווה בארה"ב. שחקנים חדשים, יחסית צעירים, שבעידן האינטרנט יכולים לשחק על המגרש של הגדולים והחשובים כמו הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט.

באמריקה כן, בישראל לא?

אז אם העיתונות משתנה, איך זה שכאנחנו בישראל שומעים שדפני ליף נעצרה בהפגנה אנחנו קודם כל פותחים אתרי חדשות גדולים ולא בלוגים מחתרתיים? למה לא אצלנו קמות להן אימפריות מדיה קטנות שינגסו באימפריות הגדולות? מתי יגיע זמנו של הבלוגר גם בישראל?

"הבלוגים בישראל עדיין בתהליך של אבולוציה, המצב אמנם התפתח מאוד בארבע השנים האחרונות, אבל זו רק ההתחלה" אומרת אימי עירון, מנכל"ית הבלוג סלונה. עירון תעמוד בראש כנס הבלוגרים שיתקיים מחר (ב') במכללה האקדמית תל אביב יפו.

בכנס ידונו בנושאים שונים הקשורים לבלוגים, אותה פיסת מדיה מסועפת ששולטת באינטרנט. כשלמרות הדומיננטיות שלהם בעולם, בישראל עדיין, קשה לראות בלוגים גדולים מאוד, אולי כאלה שמרוויחים מכך כסף ובתמורה מספקים תוכן איכותי.

יאיר רוה הוא אחד הבלוגרים היחידים בארץ שמתפרנס מכך. חבריו לרשת הבלוגרים שהקימה אורנג' כבר מזמן נפלו, אבל המותג שבנה "סינמסקופ" ממשיך לצעוד בגאון. "היה לי הרבה מזל" הוא אומר, "אחרי הרבה זמן שכתבתי את הבלוג קיבלתי הצעה מאורנג' ויצאתי להרפתקה איתם. בסופו של דבר, אתה חייב להאמין שמי שמשקיע בזה זמן, מחשבה, מי שמתייחס לכתיבה שלו בתור מקצוע ולא כתחביב מהצד, מי שיודע ולומד את העבודה, הוא ימצא דרך להתפרנס. הבלוג הוא כלי עזר בדרך למטרה".

יאיר רוה (קרדיט צילום: אמנון וינר)
"אתה חייב להאמין שמי שמשקיע בזה זמן, מחשבה, מי שמתייחס לכתיבה שלו בתור מקצוע ולא כתחביב מהצד"

רוה מייצג דרך שעברו רוב האנשים שמתפרנסים בארץ מכתיבת בלוגים, החל מדבורית שרגל שמנהלת את ולווט אנדרגראונד ועד לעומרי חיון שבלוג הרכילות שלו נקנה לאחרונה על ידי בלוג הפרסום "המזבלה". מתחילים מאפס, עובדים בחינם, משקיעים בבלוג כעבודה צדדית, מוכחים את עצמכם ואז, מישהו קונה אתכם או נותן חסות. מעטים הם האנשים שנשארים עצמאיים, מחליפים חסויות או מוכרים שטחי פרסום בעצמם. שלא לדבר על אלה שהופכים לגוף תקשורת קטן ועצמאי, זה בכלל לא קיים במחוזותינו.

"אין מספיק עיניים לבלוגים כאלה" אומרת עירון ומוסיפה: "פוליטיקו למשל, למרות שהם מתמחים בנושא מאוד ספציפי, (פוליטיקה אמריקאית), כשהם עושים עבודה טובה ומעלים ידיעה בלעדית החשיפה שלהם היא עצומה, היא למיליונים של קוראים. כאן, תעשה עבודה טובה אפילו יותר, ותגיע למאות אלפים אולי. מה שתופס בפרינט תופס גם כאן, אין מספיק צפיות מלכתחילה".

רוה מסמן את הבעיה השנייה, מודל ההכנסה, או בקיצור, המפרסמים: "אין פה פילוח שוק. כנראה שבגלל שאנחנו עדיין נכנסים תחת אותו פילוח השוק כמו שעושות החברות הגדולות כמו תנובה ושטראוס, הפילוח שאומר פשוט שכולנו יהודים. אני תמיד נותן את הדוגמה של תכניות הגולף בארה"ב. יש להן 0.00 אחוזי רייטינג, אבל הן מאוד יקרות וקשות להפקה. אז למה ממשיכים להפיק אותן? כי בארה"ב פילוח השוק קבע שאנשים מאוד עשירים צופים בתוכניות האלה, ולכן מותגי יוקרה מוכנים לקנות בהן זמן שידור לפרסומות. השוק הישראלי מאוד שמרן. הוא לא יודע לבצע את פילוח השוק הזה, הוא רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים בכמה שפחות זמן. זה מה שווינט מספק לו. הוא לא חושב לפנות לאנשים שיכולים לאהוב את המוצר שלו, לבדוק מי האנשים האלה ומה הרגלי הגלישה שלהם".

דה באזר, עושה חיל  

להבחנה הזאת מצטרף איתן בקרמן, העורך הראשי של דה באזר, שהם כנראה קבוצת המדיה הבלוגרית הגדולה היחידה בארץ. בקרמן  מכנה אותם "כוורת בלוגים".

"עולם הפרסום האינטרנטי בארץ, כמו שאני מבין אותו הוא בשלב לא מפותח", אומר בקרמן, "קליק של ילד מנהריה ועשר דקות צפייה שלו נספר כמו קליק של איש העסקים עידן עופר".

הוא מוסיף: "מקום העבודה האחרון שלי היה עיתון הארץ. והוא לא הלך אחד לאחד לפי הרייטינג. כי כשאתה מפרסם מודעה בעיתון הארץ זה קהל של כסף. אם שלושים ילדים נחשפים למודעה על רכב חדשני של 300 אלף שקל זה לא שווה כלום, ואם שלושה גולשים בוגרים ובמצב כלכלי סביר נחשפים למודעה הזאת זה שווה הרבה יותר".  

מקלדת ועכבר
"קליק של ילד מנהריה ועשר דקות צפייה שלו נספר כמו קליק של איש העסקים עידן עופר" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

בקרמן ושותפיו למיזם המטורף הקימו את דה באזר במטרה לשנות את פני התמונה של הבלוגרים בתחום הספורט בישראל. רבים סיפקו תוכן איכותי על הספורט הישראלי והעולמי בעברית, אבל לפני דה באזר הם עשו זאת בנפרד. בקרמן מספק לכולם קורת גג אחת ומכוון את כולם בעריכה. כך, כל הבלוגרים עובדים בחופשיות, אבל הם גם חולקים אג'נדה משותפת. "בנינו קבוצה. כל אחד יכול להראות את היכולות שלו, אבל בסופו של דבר אנחנו קבוצה מאוחדת. אנחנו מגיעים מעולם הספורט, זה בדם שלנו".

דה באזר עבר דרך ארוכה מנענע10 ועד לשיתוף הפעולה היחסית צעיר עם ערוץ הספורט. הוא נמצא תחת ערוץ הספורט, חולק איתו את הרווחים אבל שומר על העצמאות שלו. "אנחנו מאוד מעריכים את ערוץ הספורט ואת שיתוף הפעולה איתם" אומר בקרמן. "ברגע זה הם כנראה לא מרוויחים עלינו כסף, אבל כולנו רואים כמה צעדים קדימה".

אבל איזה מקום יש לדה באזר בשוק האינטרנט הישראלי שלא מבחין בין גולש לגולש? "ללא ספק הקדמנו את זמננו", אומר בקרמן. "ידענו את זה. מבחינה כלכלית באופן אבסורדי אולי היה שווה לנו להיכנס לתמונה לפני שנה ולא לפני שנתיים. אבל פילוח השוק יבוא. וכשהוא יבוא אנחנו נהיה שם. אנחנו יודעים מה הגולשים שלנו שווים ואנחנו מספקים להם את התוכן הטוב ביותר".

אז למה אין יותר מקרים כמו דה באזר? אולי כי גם הם, ככוורת בלוגים שמגדירים את עצמם מראש כבוטיק, כבר נאבקים בשביל לשרוד. זאת, למרות שיש סביבם קהילה שלמה, כותבים מכל הסוגים, ודיונים בין הגולשים באתר מפה ועד הודעה חדשה, צוות דה באזר, עם כל האמונה שלהם בשוק, מחכה בשקט עד שהשוק ישתנה.

העיתונאי במרכז ולא האתר בו הוא כותב

"פחות ופחות עיתונים מחזיקים עיתונאים בבלעדיות" אומרת עירון. "אז הם כותבים בכל מיני מקומות והם מפיצים את עצמם, בטוויטר או בפייסבוק. כך לא אכפת לי איפה בועז כהן כותב, אני רק רוצה לקרוא אותו לא משנה איפה הוא יכתוב. מה אכפת לי איזה לוגו יש למעלה. יש פה התחזקות של פרסונות היחלשות של המו"לים ושל המותגים. וכך האוטוריטות הגדולות עוברות לרשת. גיא חג'ג' הוא אוטוריטה גדולה יותר מכל כתב מוזיקה אחר בכל עיתון. דבורית שרגל היא המקום ללכת אליו אם רוצים לקרוא על התקשורת. הכותבים לומדים להפיץ את עצמם".

אין תמונה
"יש פה התחזקות של פרסונות היחלשות של המו"לים ושל המותגים. הכותבים לומדים להפיץ את עצמם"

אבל ההפצה העצמית ברשת היא לא דבר חדש. ואולי היא כבר לא יעילה כמו שהיא היתה פעם. יותר ויותר חסרים בישראל מודלים כמו דה באזר, של קבוצה של בלוגרים שמחליטים לבנות סופר בלוג - קבוצת מדיה חדשה שיכולה לספק תוכן איכותי לגולשים תחת יד מכוונת. הם יכולים לחשוב שיווקי כמו גוקר, הם יכולים להיות גיקים חביבים ונעימים כמו בוינג בוינג, אבל הם חייבים להתחיל לחשוב על עצמם כגופי מדיה עצמאיים, שאם הרבה עבודה, ועם קצת מזל, יכולים לנגוס באתרים הגדולים ובדרך אפילו לספק להם תוכן איכותי.

בלי הבלוגים האלה, אנחנו נשאר עם הריכוזיות שלנו בשוק התקשורת, בעוד שאר העולם ימשיך להתקדם אל עבר עולם שבו גופי תקשורת ממוסדים וגופי תקשורת קטנים וחתרניים מתחרים על אותו המגרש, שומרים אחד את השני ערניים יותר, ומספקים עולם רחב יותר של אפשרויות לקורא.

>> העיצובים הראשונים של האייפון נחשפים

>> 14 מחוות משוגעות של מעריצי אפל