האח הגדול עזה: האמצעים הטכנולוגיים שצופים על הרצועה 24 שעות ביממה

ב–8 ביולי, עם פתיחתו של מבצע צוק איתן, פירסם צה"ל סרטון בן דקה אחת, שעורר הדים רבים. בסרטון נראים בבירור כמה מחבלים עולים מן מהים לפנות בוקר באזור זיקים. עם הגעתם ליבשה פתחו המחבלים באש, ונפגעו מאש משולבת של כוחות צה"ל, שמנעו פיגוע גדול בשטח ישראל. הסרטון, שמראה בבירור את תנועת חוליית המחבלים עד לחיסולם, היה יריית הפתיחה למלחמה על דעת הקהל, שמלווה את המבצע הנוכחי.

רצועת עזה אינה רק אחד האזורים הצפופים בעולם, אלא גם אחד הנצפים ביותר. עוד לפני המערכה הנוכחית, אבל בוודאי במהלכה, הרצועה נמצאת 24 שעות ביממה תחת תצפית מתמדת של מגוון רחב של אמצעים אלקטרוניים. בדומה לכיפת ברזל, רוב אמצעי התצפית שמשמשים בימים אלה את צה״ל פותחו על פי מתכון שקבע הצבא על ידי חברות טכנולוגיה ישראליות, שיצרו תחום התמחות ייחודי להיי־טק המקומי. בניגוד לכיפת ברזל, לפתרונות האלה יש פוטנציאל יצוא ואולי גם יישומים אזרחיים.

מערך החוזי של צה"ל רחב ומורכב, החל במשקפת על צווארו של המ"מ וכלה בלוויין אשר בשמים. כל כלי צה"לי, מלבד נגמ"שי החי"ר המיושנים, מצויד באמצעי ראייה כלשהו: אמצעי ראייה נישאים לרמת החי"ר, אמצעי תצפית נייחים על תרנים ואמצעי תצפית מרחפים - בכלי טיס מאוישים, בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מ) וגם בכדורים פורחים, המכונים בצה"ל בלונים. למערך החוזי בצה"ל יש לא רק משמעות טקטית — לאבטח את השטח, לזהות חדירות מחבלים, להכווין כוחות וליירט אויב — אלא גם תפקיד פסיכולוגי־הסברתי.

זהו לא רק סבב הלחימה הכי מצולם של צה"ל אי פעם, אלא גם הכי משודר. הצבא משתמש בסרטים שמפיקים אמצעי התצפית כדי להציג הצלחות מבצעיות, להוכיח את מוסריות הפעולות ולעתים להשחיר את פעילות האויב (כמו בסרטונים המציגים לכאורה ירי מבית החולים אל־וופא). גם בחמאס למדו לצלם, וגם הם מחצינים הצלחות מבצעיות כמו בסרטון שהופץ השבוע, שבו מתועדת החדירה לבסיס ליד נחל עוז.

חיל האיסוף הקרבי, שמפעיל את מערך החוזי, הוא חלק מזרוע היבשה ובנוי משני מערכים: הראשון הוא מערך לוחמי האיסוף והשני הוא בקריות האיסוף, המכונות תצפיתניות. לוחמי האיסוף עוברים הכשרה קרבית של רובאי 03 או 05, והם פועלים רגלית או על כלי רכב ניידים, דוגמת רכב רקון (מבוסס האמר) ורכב זריז (מבוסס דיפנדר). "בכל הפעילויות שלנו אנחנו משתמשים באמצעי חישה מתקדמים, הכוללים את מה שאנחנו מכנים 'יכולת חישה של השטח', בדומה למכ"ם", אומר מ', קצין בכיר בחיל האיסוף הקרבי. "אלא שמכ"ם מבצע סריקה של אלומה, כמו ממטרה, ואילו האמצעים שבידי צה"ל בוחנים את כל השטח בצורה רחבה".

הכלים המשמשים את צה"ל ביום הם אמצעי תצפית אופטיים או אלקטרו־אופטיים, המבוססים על עדשות תקריב, ואילו בלילה משתמשים באמצעיים תרמיים, שמבוססים על זיהוי חום. לעתים התצפיתניות משתמשות באמצעים תרמיים גם באור יום, למשל כדי לזהות אם עצם בשטח הוא דומם או חי.

מ' מספר כי הזיהוי הראשוני של חוליית המחבלים שפעלה בזיקים נעשה בזכות שילוב של יכולות ניטור השטח ויכולת שמכונה "רואה־יורה" - מערכת משולבת של תצפית וירי - ולאחר מכן ירי מכלי טיס. התצפיתניות יכולות כיום לא רק לצפות אלא גם ליזום ירי: בגזרה פזורות מערכות נשק, וברגע שתצפיתנית מזהה משהו, היא יכולה לכוון מקלע לעבר הנקודה, לאחר קבלת האישורים המתאימים, ולירות. את הירי מבצעות לרוב המפקדות או מפעילות ותיקות, שהוסמכו לכך בקורס ייעודי. "התצפיתניות מטפלות כל הזמן באירועים מורכבים, למשל להחליט אם אדם שמתקרב לגדר הוא עובר אורח תמים או מחבל שבא להניח מטען", אומר מ'. "יש להן נתונים גבוהים, ולאחר הכשרה של 11 שבועות הן עובדות עם מג"דים של יחידות חי"ר, מדברות עם כוחות, מתמרנות אותם בשטח ומכווינות גורמי אש".

חיות היברידיות

כמו בכל החברות הצבאיות־ביטחוניות בישראל, גם בקונטרופ (Controp) עובדים בימים האחרונים קשה כדי לספק את צורכי כוחות הביטחון. קונטרופ, שמפתחת עבור צה"ל מטע"דים (מטענים ייעודיים לתצפית), מתמחה באלקטרו־אופטיקה ובפיתוחים בתחום. החברה הוקמה ב–1988 על ידי ארבעה מהנדסים - שלושה מהם יוצאי התעשייה האווירית ואחד מצה"ל. "התחלנו בחצי קומה באזור התעשייה הוד השרון, ועכשיו אנחנו עובדים בשני בניינים, 190 עובדים בסך הכל, ושיעור גבוה שלהם הם מהנדסים", מספר סמנכ"ל השיווק ג'וני קרני.

מטע"ד - ראשי התיבות של מטען ייעודי, (Payload) - הוא יחידה סגורה שעליה מורכבים אמצעי אלקרו־אופטי, אמצעי תרמי, לייזר לטובת מדידת מרחק ולייזר לצורך הכוונת כוחות. את המטע"ד מרכיבים על ראשו של תורן תצפית, כלי רכב או כלי טיס, והוא משמש כעיניים שלו. מטע"ד קטן עולה כ-15 אלף דולר ומחיר המטע"דים הגדולים יכול להגיע ל–400 אלף דולר.

עיקר גאוותה של קונטרופ הוא על מה שבחברה מכנים Stamp ובצה"ל קרוי מטע"דון - המטע"ד הזעיר שנמצא על הכטב"מ הקטן רוכב שמים. "בצה"ל ביקשו מאתנו מטע"ד קטן, ששוקל 800 גרם, אבל דרשו גם עדשות איכותיות, כדי שלא יהיו בעיות פוקוס וזום. הקצינים של מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) אמרו לנו: 'תייצרו משהו קטן - אבל באיכות של הגדולים'. כמובן שהם הציבו גם את הדרישה הקבועה - שיהיה זול. Stamp מסוגל לזהות מגובה של 1,000 רגל אם האדם נושא נשק". בקצה השני של המוצרים נמצא מטע"ד בשם "יערת האש", שמורכב על מל"ט שובל (המכונה גם הרון־1). הוא שוקל 22 ק"ג, יש לו זום רציף, והוא מסוגל לפעול מגובה של 15–20 אלף רגל.

את הבסיס הרחב של מערך החוזי בצה"ל מספקת מערכת ענקית של תרנים שפרושים לאורך גבולות ישראל, שעליהם מטע"דים שונים - שהנפוץ בהם הוא מטע"ד בשם נץ ירוק שפותח על ידי חטיבת המטע"דים של אלביט, Elop. קונטרופ פיתחה מטע"ד מתחרה בשם ספיידר. "לספיידר יש יכולת זיהוי תנועה בשטח", מסביר קרני. "זהו אלגוריתם סריקה שמבוסס על השוואה לתמונה קודמת". ככזה, ספיידר משמש גם כתחליף למכ"ם ויכול להתריע על חדירה. בצה"ל לא תמיד אוהבים את היכולת הזו, מספר קרני, מפני שהיא עלולה לגרום לשאננות מצד התצפיתניות.

המטע"דים הם חיות היברדיות: מצד אחד הם מכילים רכיבים פיזיים, ומצד שני הרבה אלקטרוניקה. "את העדשות אנחנו מתכננים כאן, מייצרים אותן בחוץ ומרכיבים אצלנו", מספר קרני. "כשאנחנו עובדים על מטע"ד שעתיד להיות מורכב על כטב"מ, נכנסים שיקולים של משקל, נפח וצריכת אנרגיה. בתוך המטע"ד יש מערכות GPS וכן ג'יירוסקופ כדי לשמור על יציבות התמונה. יש בו מערכות לשיפור תמונה, וקצת בדומה לאינסטגרם, אפשר להפעיל פילטרים שונים כדי לשפר את התמונה בתנאים של אובך, ערפל או כדי לראות טוב יותר עצם באזור חשוך".

מהמונדיאל בברזיל 
לשדה הקרב בעזה

בלוני התצפית הם הכוכבים של מבצע צוק איתן, עד כדי כך שהיחידות השונות מתחרות על השימוש בהן. הבלונים עולים לאוויר בקלות יחסית, ויכולים להישאר שם ימים. מתחת לכל בלון מורכב מטע"ד, שמחובר לקרקע בחוט שמספק חשמל ותקשורת, וכן מאפשר לשלוט בו. למטה יושב המפעיל של הבלון, שצופה ומעביר נתונים.

רמי שמואלי, מנכ"ל חברת RT המפתחת בלוני תצפית, נמצא בתחום מאז 1981, אז השתתף בקורס הבלונים הראשון של צה"ל. הוא הקים את RT ב-1996, וב-2008 מכר 51% מהחברה לאירונאוטיקס. "הבלונים נכנסו לצה"ל ככלים גדולים ויקרים, והיה צורך בהכשרה ממושכת כדי להפעיל אותם", נזכר שמואלי. "ביחידות שעשו בהם שימוש שירתו מהנדסים שהתעסקו אתם. כיום הם כלי ברמת הגדוד, בלי אף מהנדס, ויש צורך בהכשרה של 5–14 יום בלבד כדי להבין איך לתפעל אותם".

RT מייצרת סדרה של בלונים תחת השם SkyStar: הקטן הואSkyStar 100 , שקוטרו כמטר ויכול לסחוב עד ק"ג; הגדול, SkyStar 300, שנמצא בשימוש צה"ל, 8 מטרים קוטרו, יכול לשאת עד 50 ק"ג לגובה של 500 מטר. מחיר בלון מתחיל ב–75 אלף דולר, והוא יכול להגיע ל–2 מיליון דולר. "לבלון לא חשוב מה המטע"ד עושה, אבל ככל שעולים גבוה יותר, רואים טוב יותר. דגם ה-300 יכול לזהות אדם ממרחק רב, יום ולילה. בלון יכול לשמש לתצפית, אבל אפשר לעשות בו שימוש גם למטרות אחרות, כמו האזנות, וכן כתחנת ממסר. בארה"ב, למשל, מכרנו מערכת שאפשר להעלות לאוויר לאחר הוריקן, ולהשתמש בה כדי להפעיל רשת WiFi רחבה".

החברה, שמספקת את הבלון כמוצר או כשירות, עובדת עם משטרות ברחבי העולם, והבלונים שלה מסייעים באבטחת הפגנות או פסטיבלים. "באירוע רב־משתתפים נעזרים בבלון כדי לאבטח את הקהל, להכווין תחבורה, להתמקד באירוע ספציפי ולהכווין כוחות", מספר שמואלי. "ל–SkyStar 180, שקוטרו 5 מטרים, יש יכולת נשיאה של 20 ק"ג והוא מסוגל לגלות אדם ממרחק של 5 ק"מ. במהלך המונדיאל הוא לקח חלק במערך האבטחה של מתחם האוהדים באצטדיון קופקבנה".

הבלון בנוי משתי שכבות: בד חיצוני ופנימית שמחזיקה את ההליום שיש בתוכו. הליום הוא גז קל מצד אחד ואציל מצד שני - כלומר לא עשוי להתלקח כמו המימן. הליום הוא הרכיב היקר בהפעלת הבלון, משום שאפשר לקנות אותו רק מארה"ב או מרוסיה, ושתי המדינות יוצרות מחסור מכוון בו. ההליום נודף החוצה מהבלון כל הזמן, והבלון יורד למטה רק כדי לחדש את ההליום בתוכו.

"ההצלחה הכי גדולה שלנו היא פיתוח של בלון שמסוגל להרים משקל זהה למתחרה, אף שהוא קטן פי ארבעה", מספר שמואלי. "לקח לנו שש שנים לפתח את החומר שממנו עשויה הפנימית, ורשמנו על זה פטנט. היא נראית כמו שקית ניילון, אבל היא עשויה מחומר חזק במיוחד שמאבד מעט גז. אם נוצר פגם בפנימית, החיילים בשטח פשוט מוציאים אותה ומכניסים פנימית חדשה. החומר החיצוני מבוסס על בד מצנח, אבל בד מצנח מתפורר אחרי 200 שעות חשיפה לאור, ולכן הוספנו לו חומרים אחרים להגנה וכעת הוא מחזיק שנים. במזג האוויר הישראלי הבלון יכול לשהות באוויר 95% מהשנה. הדבר היחיד שמטריד אותנו הוא ברקים, כי הבלון גבוה ואי אפשר לחבר אליו הארקה".

הבלון מגיע לשטח על בסיס נגרר, שבו יש בלוני הליום, מצברים וציוד תקשורת, ונדרשים שלושה־ארבעה אנשים כדי לתפעל אותו. בצה"ל מתכננים לעבור בהדרגה למערכות קטנות וטקטיות יותר. כך נעשה עם הכטב"מים, ושמואלי מעריך שזה מה שיקרה עם הבלונים. "שעת עבודה של כטב"מ, אפילו קטן, עולה לפחות 800 דולר, ואילו שליחת בלון לאוויר עולה 1,500 דולר - אבל כל שעת פעילות נוספת היא כמעט ללא עלות. אם רוצים לסרוק שטח גדול, ברור שיש עדיפות לכטב"מ, אבל אם רוצים להתמקד בנקודה, כמו בית של מבוקש - אין ספק שהבלון עדיף".

הכתבה פורסמה במקור ב-Themarker

כתבות נוספות ב-Themarker:
ההצעה המפתיעה של הטייס ניר פדן
הישראלי שהסתיר 40 מיליון ד' בשווייץ - יצטרך לשלם לאמריקאים קנס 20 מיליון ד'

• טכנולוגיה
• עזה
• צוק איתן