בסוף אפשר לזקק את כל הפרשה המסובכת לשאלה אחת: האם מדינת ישראל מחזקת דיקטטורים איומים בכל העולם ועוזרת להם לחסל את האופוזיציה - במודע או בהעלמת עין - בתמורה לרווחים צבאיים, מודיעיניים או דיפלומטיים? 

נעשה סדר. חברת NSO ואחרות עוסקות בסייבר התקפי - בחדירה לטלפונים סלולריים ומעקב אחריהם. כשהתוכנה של NSO, פגסוס, חודרת לטלפון, היא אוספת כל מה שיש בו: התכתבויות, מיקומים, שיחות, יומן פגישות, תמונות. היא מסוגלת לפתוח מצלמה או מיקרופון מרחוק, ולאפשר למפעיל לראות מה קורה.

NSO Group (צילום: Jack Guez / AFP)
מטה NSO Group בהרצליה | צילום: Jack Guez / AFP

NSO מספקת שירותים לשירותי בטחון ומודיעין בעשרות מדינות בעולם. המטרה המוצהרת: לרגל אחרי טלפונים של טרוריסטים, פדופילים וחברי ארגוני פשע מסוכנים - כדי לתפוס אותם. אלא שמדי כמה חודשים נחשפות עדויות לכך שכלי הפריצה הישראליים חודרים גם למכשירי טלפון שאולי לא צריך לפרוץ אליהם. ארגון אמנסטי, יחד עם עשרות עיתונאים בכמה מכלי התקשורת הנחשבים בעולם, חשף רשימה של 50 אלף פוליטיקאים, מתנגדי משטר, אנשי עסקים, וגם עיתונאים - שאחריהם התבקשה NSO לעקוב.

מי הזמין את המעקבים? עשרות מדינות בעולם, לקוחות של NSO, כולל אזרבייג'ן, בחריין, קזחסטן, מקסיקו, מרוקו, רואנדה, סעודיה, הונגריה, והאמירויות. חלקן מדינות טוטאליטריות, שאולי לא חולקות איתנו את אותה מערכת ערכים. ומי אישר ל-NSO לספק שירותים נפיצים כל כך למדינות האלה? פה זה נהיה מעניין: מערכת הביטחון הישראלית. מי מרוויח ומי מפסיד?

לא תוכנה, נשק אסטרטגי 

קודם כל בואו נדייק - אנחנו קוראים לפגסוס "כלי תוכנה", אבל לפני שזו תוכנה, זה כלי נשק. רונן ברגמן פרסם בעבר בניו יורק טיימס שמשרד הביטחון הישראלי העניק רישיונות יצוא לחברות סייבר התקפי – בהן NSO – גם אחרי שהתברר שנעשה בהן שימוש כדי לתקוף טלפונים של פעילי זכויות אדם ואופוזיציה, וגם אחרי רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י. בעבר פורסם שפגסוס נמצאה על גבי הטלפון של ארוסתו של חשוקג׳י. גם שליט דובאי, כך פורסם, הצליח ללכוד כך בלב ים את אשתו שברחה ממנו. 

NSO (צילום: רויטרס)
צילום: רויטרס

למה למדינת ישראל לאשר להם להשתמש בכלים כאלה, שעשויים לבצע משימות אנטי דמוקרטיות במוצהר?
לא קשה לדמיין מה ישראל יכולה לרצות מסעודיה, המעצמה האזורית הכי חשובה וחזקה באזור. אם אני מאמץ את דמיוני, אני חושב על שיתוף מודיעין על הגרעין האיראני. או לא להביע התנגדות להסכם שלום עם האמירויות. יש הרבה אינטרסים משותפים, וזה יכול להיות רק אחד מהם. וזו רק מדינה אחת מני רבות. 

עסקאות באפלה 

אז מדינת ישראל מקבלת רווח דיפלומטי או צבאי כלשהו, מדינה אחרת נהנית מכלי נשק אסטרטגי חדשני, NSO מוציאה חשבונית, וזכויות האדם והדמוקרטיה נרמסות. האם זו עסקה סבירה? זו שאלה שאין דרך לענות עליה אם לא נכנסים לפרטים. עסקאות מסויימות עשויות להיות חשובות מאין כמותן, על אף המחיר שצד ג' או צד ד' עלול לשלם. מה לעשות, בטחון ישראל לא בא בחינם. 

עסקאות אחרות, לעומת זאת, עשויות להניב רווח לאומי שולי בלבד אם בכלל, אבל להסב פגיעה דרמטית בזכויות אדם של אנשים במדינות אחרות. אין לנו שום דרך להביע דעה בלי לראות את התמונה המלאה, ואת הפרטים לא נקבל לעולם - בטח בלי הדלפות מהסוג הזה.

אבל זו לא הדרך לנהל את הסיפור הזה. מה שחסר כאן זה פיקוח נשכני ומעורר אמון על כל התהליך. "צריך לשנות את הדרך שבה מאשרים מכירה של שירותים כאלה". אמר לי פרופ' אמנון רייכמן, ראש המרכז לסייבר, משפט ומדיניות בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת חיפה, בשידור בגלי צה"ל. "את הנשק הזה אפשר להפנות למשל נגד עיתונאים ונגד התפקיד החשוב שלהם בדמוקרטיה. ומדינת ישראל צריכה לשנות את השיקולים. השאלה היא מי מפקח על NSO ועל חברות אחרות שמספקות שירותים דומים". 

"לפי החוק היום, הפיקוח על הנשק מבוצע מטעמים של ביטחון לאומי, יחסי החוץ של ישראל ושמירה על אינטרסים חיוניים של המדינה", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. זה בדיוק מה שמדינת ישראל עושה, וכל מה ש-NSO עושה זה בידיעת מדינת ישראל". 

אם מדינות עושות עסקאות שאפשר לקרוא להן "אפלות" - נולד כאן עוד צד: תעשיית ההיי-טק. לפי הפרסומים, חברת אמזון, שמספקת ל-NSO שירותי מחשוב, חסמה בפניה את השירותים האלה. "שוטרים מסוג חדש", כך ד"ר אלטשולר שוורץ מגדירה את אמזון. לדבריה, חברות טכנולוגיה לא מוכנות לסחור עם חברות מפוקפקות. "מדינת ישראל מקדמת את הסטארט-אפ ניישן מצד אחד, אבל מצד שני היא מקלקלת לתעשיית ההיי-טק וגורמת לה נזק אדיר. טכנולוגיה זה שם גדול מדי להרבה מדי דברים. הייתי רוצה שנקרא לזה תעשיית הנשק. צריך לשים תווית על החברות השנויות במחלוקת האלה לפחות. מדינת ישראל צריכה להתחשב בזכויות אדם, אחרת נחטוף ריקושטים מתעשיית הטכנולוגיה עצמה. לא ינפיקו חברות ישראליות בנאסד"ק". 

NSO: "הפרסומים שגויים"

"אנחנו מוכרים את הכלים שלנו למעקב אחר טרוריסטים ופושעים", אמר מנכ"ל NSO שלו חוליו לאילנה דיין. "מדינה שמשתמשת בכלי הזה כדי לעקוב אחרי יעדים מהחברה האזרחית - פעילי זכויות אדם או עיתונאים - מפרה את תנאי השימוש ופוגעת באמון בינינו". חוליו מכחיש את הפרסומים בניו יורק טיימס ובמקומות אחרים, לפיהן NSO היתה מעורבת בחיסול של חשוקג'י, בלכידת אשתו של שליט דובאי ועוד. דובר NSO הכחיש גם את הפרסומים לפיהם רשימת 50 אלף מספרי הטלפון הוגשה ל-NSO, וגם את הטענה שלפיה אמזון הפסיקה לספק שירותי מחשוב לחברה. 

אין לי דרך לדעת מי צודק. אני מאמין לפרסומים העיתונאיים העיקשים, שחוזרים מדי כמה חודשים בכלי התקשורת האמינים בעולם. אני מאמין גם למה שלא מקבל כמעט פרסום - לעובדה שהכלים של NSO עוזרים לעצור טרוריסטים, פושעים ופדופילים, ומצילים חיי אדם. אבל העובדה שהעולם הזה מצוי בצללים ושלאף אחד כמעט אין אינטרס לחשוף את פרטי העסקאות שנעשות בין כל הצדדים - מעקרת כמעט את הדיון מתוכן.

העין הבינלאומית שהולכת ונפקחת על מדינת ישראל ועל התעשייה שלה מחייבת שינוי. דווקא למדינת ישראל כדאי להוביל ולשנות בעצמה את כללי המשחק. למשל, להקים בתוך משרד הבטחון ועדת פיקוח אזרחית של אנשי ציבור בעלי סיווג בטחוני גבוה. נניח שופטת בדימוס, גנרלית במילואים ועיתונאי. כי בעולם של אסטרטגיה ודיפלומטיה, להיות סוחר הנשק הכי ממולח ומלוכלך בשכונה - גם על זה משלמים מחיר. 

תגובת משרד הביטחון:

"מדינת ישראל אמונה על הפיקוח בכל הקשור לשיווק וייצוא של מוצרי סייבר מישראל, על פי חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני מ-2007. רשימות הפיקוח הישראליות מבוססות על הסדר ואסנאר, ואף כוללות פרטים נוספים. בהחלטות בנוגע למדיניות הפיקוח נלקחים בחשבון שיקולים ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים לרבות דבקות בהסדרים בינ"ל. מדינת ישראל מאשרת ייצוא מוצרי סייבר רק עבור גורמי ממשל, לשימוש חוקי ולמטרות מניעת וחקירת פשעים ולוחמה בטרור בלבד. כל זאת, בכפוף להתחייבויות שימוש/משתמש סופי מטעם המדינה הרוכשת, לעמוד בתנאים אלו. ככל שמתברר כי נעשה שימוש בניגוד לתנאי הרישיון או בניגוד להצהרות מטעם המדינות הרוכשות ננקטים הליכים מתאימים. חשוב לציין  כי למדינת ישראל אין גישה למידע שנאסף על-ידי לקוחות חברת NSO."

>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: יפה למות
>> בזמן שעבדתם: פודקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד