הנה שתי עובדות קשות לעיכול: למרות שישראל משקיעה המון כסף בחינוך - היא מספקת חינוך חלש לילדים שלנו. ולכן הם יצליחו פחות וירוויחו פחות. האמת הכואבת היא שלצד המורים הטובים - יש המון מורים חלשים שכבר לא צריכים ללמד.
אין זמן. חייבים לזוז מהר ולשבור דברים. זה אומר שיטות למידה עדכניות אבל עוד קודם - לשבור את שיטת השכר של המורים. למשוך מורים טובים ולהיפטר מהחלשים. היום זה בלתי אפשרי. למה? המורה והטיקטוקר דני בולר הסביר את זה מעולה.
אז מה עושים? למורה דני יש הצעה ברורה למורים הצעירים: תתנתקו מארגוני המורים - הם פוגעים בכם. הרי כדי למשוך את המוכשרים צריך לשלם להם שכר הגיוני - לא 5,000 שקל ברוטו בחודש. כלומר - לשלם למורים לא רק לפי ותק, אלא לפי איכות. אפשר לתת למנהלים להחליט איך לתגמל את המורים שלהם, וכך להתחרות על המורים הטובים.
להוציא את החלשים מהכיתות
הוראה זה מקצוע סופר מורכב וקשה. מורה עם ותק של 5 שנים וותק יהיה כנראה טוב יותר ממורה שהתחיל לפני שנה או שנתיים. אבל האם מורה עם ותק של 20 שנה טוב פי 4 ממורה חדש? לא, אבל זה מה שהשכר שלהם משקף כרגע.
ולא פחות חשוב - חייבים לשחרר את החלשים מהוראה. המורה דני מציע לבטל את הקביעות. צודק. מורה זה תפקיד חשוב מדי מכדי להפוך את ההוראה לסידור עבודה ואת הילדים שלנו לבובות אימונים. צריך למצוא דרך לעשות את זה אנושי וחברתי, אבל יש המון מורים שצריך להוציא בדחיפות מהכיתות. נכון, לא נעים ממורים ותיקים או חלשים. אבל אתם יודעים מה עוד יותר לא נעים? לגדל דור של מובטלים עתידיים בחינוך בינוני שמלמד אותם את מקצועות האתמול בשיטות של שלשום. מורים טובים יותר משפיעים ישירות על כמה רחוק הילדים שלנו יגיעו.
שאלה אחת צריכה להתרומם מעל הרעש: אז את מי מערכת החינוך אמורה לשרת, את הילדים או את המורים? את העבר או את העתיד? את ההזדמנות של משבר הקורונה למהפכה בחינוך כבר פספסנו לגמרי. פעם אחת צריך לעשות מהפכה אמיתית לטובת הילדים ועתיד המדינה שלנו.
האם בטר-פלייס הקדימה את זמנה?
התחנה הראשונה באירופה תוקם באוסלו, נורבגיה. במקום לחכות לתורך ואז לטעון את סוללת הרכב במשך 40 דקות – המערכת של חברת המכוניות הסינית "ניו" תחליף את הסוללה הישנה לסוללה חדשה וטעונה לגמרי בתוך כמה דקות, וזהו, אפשר לנסוע.
נשמע מוכר? זה בדיוק מה שניסתה לעשות בטר-פלייס הישראלית, שהוקמה לפני 14 שנה וקרסה לפני 9 שנים ברעש גדול, שעדיין מתגלגל בבתי המשפט. עכשיו - הרעיון תופס תאוצה בעולם. חוץ מניו, גם היצרניות גילי ואייון הסינית פרסו מערכות דומות בסין. יצרנית הסוללות CATL פועלת באופן דומה, וגם סטארטאפ מקליפורניה בשם אמפל.
זה מגיע עכשיו אפילו לישראל, אבל לרכב דו-גלגלי. היבואנית מטרו מוטורס, חברת פז וחברת GOGORO, שמתמחה בטכנולוגיית החלפת סוללות מהירה ונסחרת בנאסד"ק, יציבו עוד הקיץ תחנות החלפת סוללות בערים שונות בישראל.
למי זה מתאים? בעיקר לחברות שליחויות, שזקוקות לטעינות תכופות ומהירות. במקביל, עובדות יצרניות האופנועים והקטנועים היפניות, הונדה, ימאהה, יחד עם פיאג'יו האיטלקית, על תקן משותף שיאפשר לרוכבים על כל הכלים הללו להחליף את אותן סוללות באותן תחנות.
אז האם בטר-פלייס הקדימה את זמנה? זה לא כל כך פשוט. "הרבה דברים השתנו בזמן הזה", מזכיר לי מלמד, עורך אתר דה-קאר. ״עלות הסוללות ירדה ב-95%, והטווח האפקטיבי של מכוניות חשמליות עלה מ-80 ק"מ ל-400 ק"מ". זה הבדל עצום, שהופך את הקונספט לבעל היתכנות כלשהי. ועדיין, רוב השוק החשמלי ילך לכיוון של טעינה מהירה. "החלפת סוללות דורשת תשתית יקרה יותר ולכן תתאים למכוניות יקרות ולשוק המוסדי - משלוחים, מוניות, הסעות. בקיצור, הרעיון כנראה היה ראוי, אבל הוא בהחלט לא בא בזמן".
כך הפסדנו לנורבגיה
גיל מלמד הפנה את תשומת ליבי לפספוס אפילו יותר גדול של ממשלת ישראל. לפני 14 שנים יצאו שתי מדינות לדרך – ישראל ונורבגיה, עם אותה הבטחה. בנורבגיה קראו לזה לעבור לחשמלי לא מזהם, והשקיעו בתשתית ובטעינה. בישראל התרברבו והבטיחו "ללמד את העולם איך להשתחרר מהנפט", הבטיחו להשקיע - ורוב ההבטחות נשארו על הנייר. ההטבות לרוכשי מכוניות לא מזהמות קוצצו. במקום 2,500 עמדות טעינה ציבוריות שהיו אמורות לעמוד לרשותנו בסוף 2020 - הוקמו עד כה פחות מ-1,000. ממשלת בריטניה, לשם השוואה, כבר תקצבה 300 אלף עמדות ציבוריות.
אז מה קרה מאז? בנורבגיה, 86% מהמכוניות היום הן חשמליות טהורות ו-6% נוספים הן היברידיות-נטענות. כבר נדיר למצוא מכוניות ששורפות בנזין ופולטות עשן. בישראל, שיעור המכוניות החשמליות הוא 3% ועוד 3% היברידיות-נטענות. 6% מול 92%. אז בטר פלייס אולי הקדימה את זמנה, אבל מדינת ישראל כבר באיחור עצום, מזהם, יקר וקטלני.