עוד כשפתחתי את הקופסה המהממת של האפל ווטש, כבר השתלטה עלי תחושה מוזרה של משיכה-דחייה. כמו להיכנס למיטה עם מישהי שאתה יודע שתצטער על זה. כמו ביסלי בצל.
עוד מכשיר, עוד מסך, עוד בטרייה ועוד מטען, עוד שריטה ועוד תיקון ועוד מגן, עוד תכונות, אפליקציות ופיצ'רים, עוד סנכרון ועוד שטח גיבוי, עוד הסכמים משפטיים עוד אשר-אשר-יאללה-נו, עוד פוזה עוד להסביר לאנשים, עוד מוצר שיבוא לך לשדרג כשיצא הדור הבא. וזה עוד פחות פרטיות, פחות ריכוז, פחות תשומת לב, פחות זמן, פחות שקט.
אבל אז מופיע הסרטון היפהפה עם מתכנת מגנובי שהוא לגמרי במקרה גם מנהל בכיר באפל וגם קריין מושלם עם מבטא בריטי עדין והתלהבות מאופקת – שמחליק לך ללב את כרטיס הכניסה לחייך החדשים, ואתה חייב לראות את הבייבי שתלוי לך על הזרוע מתעורר כבר.
יש לא מעט אפליקציות שפועלות מהשעון – יומן, מיילים, שיחות (אפשר לדבר מהשעון. מגניב במידה), אפליקציות בריאות וספורט ייחודיות, אבר-נוט, כרטיסי טיסה, ואפילו מצלמה – האייפון מצלם, התמונה מופיעה על צג השעון. די שימושי. ואפשר להתכתב – בלי מקלדת, כי מי צריך. גם ככה עברנו לאימוג'ים, שאותם דווקא יש. ואפשר לצייר ציור על המסך, והכי אירוטי – להעביר לה את פעימות הלב שלך. היי בובה, תראי, יש לי 62 במנוחה, ואת יודעת מה זה אומר אצלי. אז מה, הרגשת מיוחדת כששלחתי לך את המחווה היצירתית והבלעדית רק לי ולכמה אלפי גיקים שרצו לקנות את הצעצוע החדש?
למה זה הולך לתפוס:
כי יש לנו הרבה צרכים: כמו שהטלוויזיה לא החליפה את הרדיו והאייפד לא החליף את הסמארטפון, לא את הטלוויזיה ולא את המחשב האישי, מסתבר שיש עוד נישות, גם אם קשה לצפות אותן מראש.
כי כשהסמארטפונים גדלים, הם נוגסים בצורך לקנות טאבלטים (ורואים את זה בנתוני המכירות), אבל משאירים מאחורה נישה של המסך הקטן, הזריז, והממוקד. ומסך קטן זה טוב. כמו שראינו במעבר מהמחשב לסמארטפון, מסך קטן מכריח את מעצבי האפליקציות לזקק רק את מה שחשוב, ולהשקיע המון בממשק ובעיצוב כדי שנקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים באופן הכי שימושי וקל להבנה.
כי לא פחות מטכנולוגיה, אפל ווטש זה אופנה, וזה עדכניות. מי יכול בלי.
למה זה לא יקרה:
כי אנחנו כבר לא הולכים עם שעון. לפני עשר שנים זה עוד היה הגיוני לשדרג את השעון שממילא אזוק לנו ליד. בשביל הרבה מאוד אנשים מתחת לגיל <השלם את החסר לדעתך>, שעון הוא אביזר נוי חלקי ומיושן שהוחלף מזמן באפליקציה. דינו כדין תקליטי הויניל – מגניב להיזכר בו מדי פעם, אבל אשכרה להשתמש בו? רק כדי שהעולם לא יפספס עד כמה אתה היפסטר.
כי האפל ווטש לא עומד בפני עצמו. הוא צריך להיות בטווח בלו-טות' מהסמארטפון, כך שהוא בעצם סניף של מכשיר אחר.
כי הניסיון לטפס לנו מהכיס אל הגוף, כמו שראינו עם הגוגל-גלאס הכושלים, חייב לתת לנו ערך נורא נורא ברור, אחרת אנחנו לא מבינים למה צריך לספוג את כל האי-נוחות הזו שנוגעת לנו בגוף.
וזה מה שצריך לקרות כדי שהאפל-ווטש יתפוס באמת: שנבין מה נותן לנו סניף את הסמארטפון על היד. ספורט, בריאות, תשלום כרטיס בכניסה? לא בטוח שזה מספיק.
אז למה כמעט נכנעתי:
תכל'ס, אפשר לזרוק את כל הסיבות שמניתי למעלה לפח. בשורה בתחתונה, הסיבה שבגללה בא לי על זה היא שמזמן-מזמן-מזמן-מזמן לא חוויתי חוויה דיגיטלית-יומיומית חדשה באמת (חוץ ממשקפי ה-Gear VR של סמסונג, שזה משהו).
דווקא הזיקוק המחודש של החוויה הדיגיטלית לפחות פיקסלים ולפחות כפתורים – יש לו פוטנציאל מאוד מעניין בעיני. וזו לטעמי השאלה החשובה: האם האפל ווטש יהפוך למסננת שמעבירה אלי רק את מה שנחוץ לי בחיים, ומשאירה לי יותר זמן לעצמי? למרות הפוטנציאל, התשובה שלילית. הוא יהפוך לצינור הטרדות והתרעות ישר לווריד שורש כף היד. כי ככה עובדת הכלכלה הזו – יותר תשומת לב מאיתנו, יותר הכנסות ליצרני השירותים והאפליקציות. רק מי שיהיה קפדן נורא (שלא לומר נאצי, כי אסור להגיד) בהגדרות של המכשיר וההתרעות שלו, יצליח להשיג לעצמו יותר שקט ופוקוס.
ואז פתחתי את הרצועה, הורדתי את השעון מהיד והכנסתי חזרה לקופסה. והרגשתי, ממש לשנייה, שוב חופשי.
האפל ווטש הושאל באדיבות איי-דיגיטל, שצפויה לשווק אותו בישראל בחודשים הקרובים
לטור הקודם של דרור גלוברמן: לכסף דווקא יש ריח