נפתלי בנט (צילום: אייל מרגולין, ap)
נפתלי בנט. לא מקנא בו | צילום: אייל מרגולין, ap

לא מקנא בנפתלי בנט. גם לא בליברמן, במירב מיכאלי או בגדעון סער. יש להם ארבע שנים של להתאפק בתור לשירותים. דרישה לא במקום, מילה לא נכונה - והממשלה מתפרקת להם. אז על החברים בקואליציה צריך להיזהר. מה עם הליכוד והחרדים באופוזיציה - אותם אפשר לכסח? גם לא. מי שקורא לעצמו ממשלת הריפוי והשינוי צריך לדגמן שינוי, לא? 

איפוק כללי והורדת גובה הלהבות בחברה זה חשוב וחיוני. אבל זה הולך להיות קשה מנשוא. כי עם כל הכבוד לאינטרס הפוליטי של חברי הממשלה, הם לא לבד. רבים מבוחריהם לא רוצים איפוק משותף. הם רוצים בלאגן וקיטוב. 

"זה השלב שבו פלגי המחאה השונים חוזרים, איש איש, אישה ואישה, אל הסביבה הפוליטית המקורית. שיתוף הפעולה לסילוק נתניהו הסתיים" - כך הטעים אתמול בטוויטר עו"ד ברק כהן, פעיל שמאל מוכר. גם רבים ממצביעי בנט לא היו מעוניינים באיפוק ובאיחוי הזה מלכתחילה. 

מעבר לבוחרים המיידיים - גם אנחנו, הקהל הרחב, התרגלנו והתמכרנו לאדרנלין ולדרמות אינסופיות. שלא לדבר על התקשורת - לפני שהיא שמאלנית או ימנית, היא אוהבת רייטינג, דרמה וכעס. אם אפשר להדליק אש, מדליקים. איפוק זה לא הקטע שלה. 

אבל בעורפם של בנט, לפיד וממשלתם לא נושפים רק נתניהו, התקשורת וחלק מהבוחרים. האתגר הגדול ביותר לממשלת הפיצוי והשיפוי יבוא בכלל מהאלגוריתם. את רוב החדשות והבנת המציאות אנחנו שואבים מהרשתות החברתיות, ששולטות בפיד בעזרת האלגוריתם. ואת זה אתם כבר מכירים: כשפייסבוק, טוויטר והאחרות בוחרות איזה פוסטים לחשוף בפני הגולשים - הן יעדיפו את מחרחרי הריב על פני השלווים והמאופקים. זה מייצר עבורם יותר תגובות, לייקים, ובעיקר כסף. על הדרך, אנחנו קוראים את הפוסטים הכועסים שוב ושוב, מתמכרים לטירוף המתמיד ומשתכנעים. 

האלגוריתם, מעצים כל זעזוע, מרחיב כל סדק, מהדהד כל ביטוי מפלג. כשהממשלה הצעירה וההרפתקנית הזו תיפול, לתקשורת ולאלגוריתמים של הרשתות החברתיות יהיה קרדיט משמעותי גם בזה. 

מתי תעלו לאוטובוס? 

"מה, אתה עני?!". כך הגיבה בזעזוע אישה צעירה שעובדת איתי, כשגילתה שאני נוסע לעתים קרובות באוטובוסים. זאת הסיבה שהיא לא נוסעת באוטובוסים - כי זה אומר דברים רעים על מי שמשתמש בהם. אם עוד לא מילאתם את הסקר הקצרצר שלנו, שמנסה להבין מה מרחיק אתכם מתחבורה ציבורית - זה הזמן

טלפון וספר נכנסו למיטה 

אני נורא אוהב לקרוא. בתיאוריה. במציאות, אלף פעמים נכנסתי למיטה עם החדש של ישי שריד או של גרוסמן, אבל שנייה קודם הצצתי, רק לרגע, בטלפון - וואטסאפ, מייל זריז, קצת חדשות, הופ עברה שעה ונרדמתי. מול הטלפון, אין לספרים סיכוי.

וזה לא שהספרים לא מנסים. יש אפילו ספרים עם קוד QR - שאתה סורק עם הטלפון ונפתחת לך תמונה או סרטון רלוונטי. ועוד חידוש: החברה השבדית סטוריטל - הנטפליקס של הספרים האלקטרוניים - נכנסה עכשיו לישראל. תמורת 50 שקלים בחודש אפשר לקרוא או להאזין לחצי מיליון ספרים, מתוכם אלפי ספרים בעברית. נהדר, אבל זה מה שיגרום לילדים לקרוא? 

הבשורה הרעה: יש ירידה עקבית בכמות ובאיכות שילדים קוראים. וזה לא סתם חבל. זה ממש מדעי. בדיקות MRI הראו שיש קשר בין קריאה - של ספרים, לא הודעות - לבין תפקודים של המוח כמו שפה, דמיון וקשב. נמצא גם קשר בין קריאה משותפת של הורים וילדים לבין פיתוח אישיות ויחסים חברתיים. 

אבל יש גם בשורה טובה: מחקרים מראים מתאם ברור בין קריאה של ההורים לקריאה של הילדים. ככל שהילדים ייראו אותנו קוראים יותר, כך גדל הסיכוי שגם הם יקראו. בקיצור, לא מספיק לתת להם ספר ולהגיד להם לקרוא. גם אנחנו צריכים לשים את הטלפון בצד, ולפתוח ספר. הלילה - נשבע - זה מה שאני עושה. 

>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: מפרסם או חוסם?
>> בזמן שעבדתם: פודקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד