גם אם אתם לא מאושרים מהתוצאות, הנה כמה השלכות חיוביות לבחירות שאפשר להסכים עליהן מכל הצדדים. הניצחון המובהק של הימין אולי חילץ את מדינת ישראל מעוד סבב בחירות בעוד כמה חודשים. הוא עשוי לספק פה יציבות והמשכיות שלטונית. אבל הוא גם הציל אותנו מתופעה מפחידה בהרבה, שמתפשטת גם היא בעולם כמו מגיפה - ערעור על תוצאות הבחירות, על טוהר הבחירות ועל הלגיטימיות של ההליך כולו.
בארה"ב - עשרות מיליוני אמריקאים עדיין משוכנעים שהבחירות האחרונות לנשיאות נגנבו מטראמפ. למה? כי טראמפ ותומכיו מפמפמים את זה בלי סוף, למרות שהעובדות לא תומכות בטענות. אתם זוכרים, הנשיא המודח סירב להכיר בתוצאות הבחירות ולחפוף את מחליפו במשך שבועות ארוכים ומביכים, וכמעט שנגרר ברגליו מהבית הלבן החוצה. וגם שנתיים אחרי, עשרות מיליוני אזרחים אמריקנים מאמינים שהלב הפועם של הדמוקרטיה האמריקאית - לא כסף, אלא ייצוג האזרחים בשלטון - שבור, גנוב ומעוות, לא ראוי לאמון. ואם אין אמון, אז למה לשתף פעולה עם המדינה? למה לשלם מסים, למה לשרת בצבא, הרי הכל שקר אחד גדול?
גם בולסונרו שהפסיד עכשיו בבחירות ברזיל, עשה אותו דבר. התקשה לקבל את ההפסד, ובעצם הטיל ספק בשמו ובשם תומכיו הרבים במדינה ובמוסדותיה.
מה בישראל? הליכוד פנה עוד לפני היוודע התוצאות בשורה של תלונות לוuעדת הבחירות, שכולן נדחו על הסף. תלונותיו על זיופים במגזר הערבי - נבדקו גם על ידי המשטרה ונדחו על הסף. הופצה טענה שלפיה גורם עלום החדיר לליכוד פתקי הצבעה פסולים כדי לפסול קולות. היא נשללה על הסף. גם בספירת המעטפות הכפולות המשיכו בליכוד להגיש תלונות שנדחו. מה, בליכוד לא יודעים מתי להתלונן? יודעים.
אבל רבים טוענים שזו רק תשתית רעיונית למקרה של הפסד. במקרה כזה, היא הטענות הללו היו נשלפות ומפומפמות בכל הכוח: הבחירות בישראל נגנבו וזויפו. ראינו פרומו גם בבחירות הקודמות. ועכשיו דמיינו רבע או חצי עם, שהופך מתומך במחנה פוליטי - לחסר אמון במערכת הבחירות. ממילא רבים כבר ספקנים לגבי מערכת החוק, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, התקשורת וגם הכנסת. רק זה חסר לנו, חצי עם שחושב שגונבים פה בחירות.
וזה יורד לשאלה מאוד בסיסית - מה מותר ומה אסור במאמץ הפוליטי של מפלגה לכיבוש השלטון? כי המפלגה אולי מרוויחה בטווח הקצר, אבל אם מדובר בתואנות שווא - בטווח ארוך המדינה כולה מפסידה. אז חובה לערער ולהצביע על תקלות בבחירות. אבל בסביבה שבה כל כך קל להפיץ קונספירציות דרך הרשת ולשכנע אנשים בשקר, צריך להיזהר שבעתיים על הדמוקרטיה שלנו ועל האמון שעדיין יש בה.
לכאן מתחברת הרכישה של טוויטר. אילון מאסק נכנס השבוע לכיסאו כמנכ"ל טוויטר או הצייצן הראשי או איך שהוא לא קורא לעצמו כרגע. נכנס ברעש וצלצולים. "העברת מקל חלקה" זה הדבר האחרון שהוא מעוניין בו. קודם כל ליווה את בכירי החברה החוצה עם אבטחה, ואז השליך את עובדי החברה - אלה שעוד לא ברחו ממנה - למרוץ אכזרי כדי להוכיח שהם שווים המשך העסקה. החצי שיפסידו - יעופו גם הם. מאסק הציע בטוויטר לגבות מבעלי האימות - הווי הכחול - 20 דולר בלבד. ואז התמקח עם הגולשים והנמיך את המחיר לשמונה דולר בחודש בלבד.
כל הסאגה הקפריזית הזאת בשבוע אחד. ומאסק עוד לא ניגש למנה העיקרית - חופש הביטוי. מאסק תומך בחופש ביטוי קיצוני. הנזקים של הוויראליות, ברמה האישית והמדינתית, לא שינו את דעתו. ב-12 השעות הראשונות לכניסתו לתפקיד זינק שיעור הטינופת המילולית ב-500%. אנשים חוגגים את החופש הביטוי באורגיה של קללות, אלימות ואיומים. זה הרי השימוש העיקרי בחופש ביטוי נרחב ברשתות החברתיות. גם הפריצה לקפיטול והאיום על הדמוקרטיה האמריקאית לא ציננו את ההתלהבות של מאסק מחופש ביטוי ללא סייג.
רבים בעולם מעריצים את אילון מאסק ללא סייג. אבל עם כל הכבוד לעושרו ולהישגיו העסקיים והמדעיים - הכניסה הגסה והדורסנית שלו לשוק הרשתות החברתיות ולשוק הדעות לא מותירה מקום לאופטימיות רבה מדי בקשר להשפעה של מאסק על הדמוקרטיות בעולם. אובדן אמון בבחירות במדינה כלשהי, כולל ישראל, זה לא מדע בדיוני.