כמה חודשים לתוך הקורונה התחילה תופעה נדירה: ישראלים לשעבר, רבים מהם בהייטק ובאקדמיה, התחילו לנדוד חזרה הביתה. גם ככה עובדים מרחוק. ובחוץ סגר. ובעצם תמיד רצינו לחזור. וההורים כבר לא צעירים. לא מעט משפחות שבו מצויידות בדרכונים כפולים, בחשבון בנק משופר פלוס, וגם - בילדים זרים למחצה.
רבים מהם - מדעניות ואנשי כספים, יזמים ומהנדסות - ויתרו על משרה מעולה או מלגת מחקר יוקרתית, כי הבינו שזה אולי הצ'אנס האחרון לגדל ילדים ישראלים. כמה קשה להוציא ילדה מכיתה ז' מהפרבר הנעים של סן פרנסיסקו שהוא כל חייה, לנתק אותה מהחברות שאיתן היא רוקדת טיילור סוויפט ומייגן טריינור - ולקחת אותה למדינת הקיץ של סבא וסבתא, לבית ספר בעברית, שאולי דוברה בבית עם ההורים אבל לא משתמשים בה ביומיום. קריאה וכתיבה בקושי. וסטטיק זה משהו בסאיינסס, לא? וכל זה לחטיבת ביניים בישראל, שממילא מצלקת כל תלמיד שני.
רבים הבטיחו לילדים שבמקרה הכי גרוע - חוזרים הביתה. כלומר, לשם. החודשים האחרונים סתמו את הגולל. חשש מאובדן זכויות בסיסיות, התפרקות חברתית ופוליטית ונהרות שנאה ברחובות? צבא ומשטרה מתנגשים עם הממשלה? לא בשביל זה הם חזרו. למי שחי במדינת שפע ליברלית, זה לא "להבטיח עתיד טוב יותר לילדיך".
האיום כבר לא באוויר
אם תצטרך לבחור בין לחיות במדינה יהודית - ללחיות במדינה ליברלית, במה תבחר? להיות מיעוט ליברלי במדינה יהודית, או מיעוט יהודי במדינה ליברלית?
ולא מדובר באותה מדינה. כבר שנים שאני מריץ את השאלה הזו בין אנשים, סתם מסקרנות. כשמדינת ישראל נסוגה אחורה מהליברליזם המוגבל שעוד איכשהו התקיים כאן, כשנראה שאי אפשר יהיה לבחור ביהודית-ודמוקרטית עם דרכון אחד ועם כתובת אחת, רבים מרגישים שצריך לעשות בחירות קשות.
השבוע פורסם שכמה בכירים בהייטק מנהלים דיאלוג עם מדינות אירופאיות במטרה לארגן אופציה קולקטיבית. על השולחן, לפי הדיווח של קורין דגני בדה-מרקר, יוון, פורטוגל או קפריסין. התנאים כוללים עזיבה מאורגנת לעיר נוחה, משרדים מסודרים, דרכון אירופאי ואפס מס. "Plan B" נקראת המצגת.
אין לי ספק שזה נעשה לא בעליצות ולא בחמדה, אלא בחמיצות מהולה בכעס וחשש. אבל אם האתוס של חיל האוויר זה מצוינות בביצוע ומצוינות בתחקיר שאחריו - אז האתוס של ההייטק זו רגישות מוגברת לשינויים בעולם, קבלה של העובדות במקום ויכוח עימן, ותגובה רציונלית, מהירה ועמוקה. זה מה שהם עושים בשדה העסקי, וזה מה שחלקם מתכוון לעשות עם החיים שלהם עכשיו. הם לא יתנו לממשלה שירדה מהפסים לחרב את מפעל חייהם. בעוד כמה שנים, הם מקווים, כשזה יירגע, יהיה מה להחזיר. אולי.
מאוחר מדי
בינתיים, ההשקעות בישראל במגמת עצירה. קשה לפצל כמה מזה נובע מהמצב הכלכלי בעולם - ריביות עולות ומיתון - וכמה באמת קשור נקודתית לתוכניות המשפטיות של ממשלת ישראל. אבל דחייה מנומסת אחת שקיבל יזם ישראלי מקרן הון סיכון זרה חשף ברמיזה אמריקאית, שהאיום הזה כבר לא באוויר: "לצערנו החלטנו לעצור את פעילות ההשקעה שלנו בישראל עקב התאבון המוגבל של שותפינו. הגישה שלנו רגישה יותר למשתנים פוליטיים וכלכליים ואנחנו חייבים להקשיב להנחיותיהם".
לפני חודשיים ניסיתי לנחש פה איך יושפעו החיים של כולנו, אזרחי ישראל, מעזיבה מאסיבית של הייטקיסטים. "נגיד שההייטק בישראל יתכווץ קצת. רק ב-20%. בום! מדינת ישראל איבדה 10% מהיצוא ולפחות 5% מההכנסות שלה ממיסים".
הערכה דומה מאוד מופיעה עכשיו בחוות דעת של אגף התקציבים והכלכלנית הראשית במשרד האוצר. גם היא פורסמה בדה-מרקר. שיעור המועסקים עלול לרדת בעד 25%, שהם 90 אלף עובדים, הם מעריכים, ומזכירים שזה הענף שמעסיק רק 11% מכוח העבודה הישראלי ואחראי "רק" ל-17% מהתוצר - אבל אחראי גם ל-25% מהכנסות המדינה ממסים, ל-45% מהצמיחה הכלכלית של ישראל, ליותר מ-50% מהייצוא, ולכמעט כל כספי ההשקעות הזרים שנכנסים לישראל. אלה שיורדים עכשיו בחדות רבה.
עשרות שנים של מאמץ מדעי, טכנולוגי, יזמי וכלכלי אדיר ובנייה קפדנית של חברות מעולות הצליחו לבנות לישראל תדמית טכנולוגית אטרקטיבית למשקיעים זרים. אבל כמה חודשים של חקיקה חסרת אחריות והרעש התקשורתי שסביבה, הספיקו כדי להסיג את התדמית של ישראל לשנות ה-80'. הדבר המבאס באמת הוא שגם עצירה מוחלטת של כל הרפורמה או ההפיכה כבר לא תציל את המשק.