תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן (צילום: קשת 12)
תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן | צילום: קשת 12
אם היה צדק בעולם, באחד בספטמבר היתה מתחילה השביתה האמיתית - שלנו, ההורים והתלמידים. כי למה לשלוח ילדים לבית ספר לא רלוונטי שלא מכין אותם לעתיד שלהם? זה לא אני אומר - זה מבקר המדינה אומר. למה לשלוח אותם למערכת שאנחנו שורפים בה המון כסף שלנו ושעות של הילדים שלנו - ומצד שני משיגה את ההישגים הכי נמוכים בעולם המפותח? 

נשמע מוזר? אלה הנתונים כשמשווים את ישראל למדינות ה-OECD. לפי פרופ' דן בן דוד שהשווה וחקר, בישראל יש יותר כסף, יותר  מורים ויותר שעות ממדינות אחרות - אבל הרבה פחות הישגים. 

View this post on Instagram

A post shared by Dror Globerman | דרור גלוברמן (@drorgloberman)

האיום של ההורים 

הרבה הורים נשמו לרווחה כששנת הלימודים נפתחה כסדרה - כלומר, כמו תמיד עם מהומות ואיומים עד השנייה האחרונה - אבל עכשיו רק הגענו אל הבעיות האמיתיות במערכת החינוך. חומר מיושן, שיטות לימוד ענתיקה, כיתות מפעם, מורים שלא מקבלים מספיק הכשרות, עדיין לא משתכרים ולא מתומרצים היטב, מנהלים שלא יכולים לתגמל, לשכור, ולפטר מורים, משרד החינוך המסורבל מדי, היעדר ציוד,  ובעיקר היעדר אסטרטגיה. מבקר המדינה אמר את זה לפני שנה וחצי. אלא שהסכמי השכר החדשים והפתיחה החגיגית כאילו של שנת הלימודים - רק עוזרים לטאטא את כל אלה הצידה מסדר היום הפוליטי והתקשורתי. 

המורים המאורגנים השיגו לעצמם את תשומת הלב הפוליטית ואת התקציבים. ולנו - משלמי המסים, הילדים, הצרכנים של המוצר שנקרא "חינוך" לטובת העתיד של המדינה - לנו לא נשאר. לא נשארה לנו תשומת לב תקשורתית ופוליטית, ובעיקר לא נשאר לנו כוח להילחם. ולכן שלחנו כולנו את הילדים לבית הספר. כי אנחנו, ההורים, צריכים ללכת לעבודה. שירות בייביסיטר. 

זו גם הסיבה שדחפה את האוצר להתפשר. זה, והבחירות כמובן. כי שבוע בלי לימודים מייצר למשק נזק כלכלי כ-2 מיליארד שקל. אז למה רק המורים משתמשים בו כדי להשיג את מבוקשם? אלה אנחנו, ההורים, שצריכים לאיים בשביתה ובנזק כלכלי, כדי לאלץ את הממשלה להתגייס ולספק חינוך סביר לילדים שלנו. אלה הילדים שלנו והעתיד המדינה. מה יותר חשוב מזה? עוד משמרת בעבודה?

טקס פתיחת שנת הלימודים עם תלמידי כיתה א' בבית הספר (צילום: N12)
טקס פתיחת שנת הלימודים עם תלמידי כיתה א' בבית הספר ישראלי בית הכרם | צילום: N12

מחשב לכל ילד?

עד כמה יכולה טכנולוגיה לפתור את הבעיות האלה? עד כמה אפשר באמת ללמוד בעזרתה? עד כמה היא יכולה להחליף מורים, או לעזור להם ללמד הרבה יותר תלמידים באופן הרבה יותר מוצלח? יש כאלה שטוענים שהטכנולוגיה היא בשוליים שהבעיות האמיתיות נמצאות בהכשרת מורים, תוכניות למידה וגודל הכיתות. יש כאלה שרואים בטכנולוגיה פתרון לרבות מהבעיות. היא יכולה לאפשר לתלמידים ללמוד עצמאית (ולשחרר זמן מהמורים לטובת המתקשים), היא יכולה להציע לתלמידים לבחור חומר כראות עיניהם ולהציע דרכי למידה כיפיות שהילדים מעדיפים מתוך ניסיונם האישי.

כך או כך, משרד החינוך כבר משלב לא מעט טכנולוגיות חדשניות, ומאפשר למנהלי ומנהלות בתי הספר לשלב אותן בתוכנית הלימודים. למעשה, המנהלים אמורים לבחור לתלמידים שלהם מתוך 16 אלף תוכניות לימודים וכלי עבודה.  זו התפתחות חשובה.

אבל בשביל להינות מטכנולוגיה, צריך בדרך כלל מסך. שאלנו את משרד החינוך - כמה מחשבים יש לכל תלמיד? מחשב לכל ילד? מחשב לכל חמישה, עשרה, 40? מה ששמענו הימם אותנו - לא יודעים. אין נתונים! הם קונים כל הזמן, אבל אין להם מושג כמה יש, כמה חסר.  תעכלו את זה רגע. וזו רק דוגמה אחת. יש עוד המון נתונים שפשוט לא נמדדים.

נער מול מחשב (צילום: Johannes Simon, GettyImages IL)
צילום: Johannes Simon, GettyImages IL

לסגור הכל 

לאט לאט מתרבים הקולות שמתייאשים מהמערכת וקוראים לסגור ולהקים מחדש. אמר את זה פרופ' דן בן דוד השבוע בידיעות, אמר את זה ד"ר אייל דורון אתמול אמש בתוכנית שלי בקשת, נקסט.

ייתכן שבאמת אין ברירה. וזה אפילו הגיוני שבעולם שזז כל כך מהר, גוף שאמור להכין את הילדים שלנו לעתיד שלהם, ולאזן כל הזמן בין הקדמה התזזיתית ובין עולם החינוך השמרני, ייפול אל הבירוקרטיה והתחשבות בארגוני העובדים - וישכח בשביל מה ובשביל מי הוא בעצם הוקם. וזה התפקיד שלנו. הורים ותלמידים. ואם לא מצליח בטוב, בואו נעתיק את השיטה של המורים. שביתה עולה 2 מיליארד שקל בשבוע. הבעיה שמה שחסר לנו זה לא כסף, אלא מנהיגות יציבה, ועד נובמבר לא תהיה כזו, וכנראה שגם לא אחריו.